באשמת ה־BBS
אל תטעו. הידיים ידי רגב, אבל הראש הוא נתניהו. נכון: שרת התרבות והספורט אולי חיסלה השבוע את הקריירה שלה, ורבים לא יזילו דמעה. היא כל כך עפה על עצמה בשנתיים האחרונות, שזה היה חייב להסתיים בחבטה אדירה לקרקע, ומופע תירוצים מטורלל. מי אמר טבח מינכן ולא קיבל. אולי בהמשך עוד נגלה שלאו מסי, שנולד ברוסאריו ב"רחוב מדינת ישראל", כבר עבר לבית ברחוב גריבלדי.
אבל לרגב יש בוס. ויש לו אחריות במסי־גייט. נתניהו ואנשיו שמחו להפנות את חיצי האשמה לעבר רגב. מה זה עבורו להשליך אותה מתחת לגלגלים. שתגיד תודה שבכלל הגיעה כל כך רחוק, הסיבונים האלה והאוכל המשמין שלהם. "לא מכיר את הדיווחים על איומים", אמר והוסיף: "ההחלטה להעביר את המשחק לא הייתה שלי. לא פניתי ולא ביקשתי שהמשחק יעבור לירושלים". מעניין. כי זה מה שכתב אותו נתניהו, לנשיא ארגנטינה מאקרי: "שמחתי לשמוע שהנבחרות הלאומיות של ארגנטינה וישראל ייפגשו למשחק ידידותי ובשעה שאנו חוגגים 70 שנה לישראל. הוריתי לרשויות הרלוונטיות לקיים את כל ההכנות הנדרשות לקיום המשחק - בירושלים, בירתנו הנצחית". באלה המילים. לא מירי, לא יאיר, לא הסטודנט שמפעיל את הטוויטר. בנימין נתניהו, במכתב רשמי מהודר, ב־12 במארס.
יש צדק פואטי כשרגב ונתניהו עושים אחד לשני, מה שהם רגילים לעשות - להאשים את כולם ולהתנער מאחריות. אבל הפדיחה הקולוסלית הזו על הראש של שניהם. שנים אומרים כאן, בואו נפריד ספורט מפוליטיקה. עד שבאו צמד חבלנים כחול־לבן, ובדאבל־פאס מהגיהינום החליטו להפוך את האירוע הזה לפוליטי. אחושילינג פוליטי. מסי נורא רוצה לשחק בחיפה? לא! רק ירושלים, ודווקא כשהכל בוער, ונעטוף את זה כחלק מחגיגות ה־70, ונזרים לאירוע פרטי מיליונים מכספי הציבור. את ברדק הכרטיסים מיותר לציין.
רגב מצידה הפכה את לאו מסי לנער שעשועים, מסי ינשק את הכותל – טוב שלא אמרה, ינשק מזוזות – מסי יתפלל בכנסיית הקבר, ומסי ילחץ לי את היד. אוי ואבוי אם לא. ונתניהו? הוא לא קשור, מה פתאום. "בשעה שאנו חוגגים 70 לעצמאות ישראל, הוריתי לכל הרשויות הרלוונטיות לקיים את כל ההכנות הנדרשות לקיום המשחק בירושלים, בירתנו הנצחית". כמה אתה חושב שאנחנו מטומטמים? מירי וביבי, צמד חמד. ה־BBS שלנו.
ה־BBS הגביה במלאכת מחשבת לבעיטת יעף של ה־BDS. ראיתי לאחרונה, באירלנד, איך עובד ה־BDS. מבקשים להניא את רדיוהד מהופעה בארץ. ראיתי, חטפתי בעצמי גידופים, לא תשמעו ממני מילה בזכות השלילה המוחלטת של ישראל, שמשמיעים שם רבים. אבל הם לא ראש הממשלה שלי, לא שרת הספורט שלי, לא כספי המיסים שלי, ולא הנבחרת שלי.
רדיוהד כזכור הגיעו לכאן, להופעה נהדרת, למרות הלחצים. הלהקה הכי חשובה בעולם, אינטלקטואלים מאוקספורד, מה־זה־שמאלנים - ובכל זאת הגיעו. למה? כי אנשים חכמים דאגו לזה. למרות ה־BDS, ובלי הידיים החבלניות של ה־BBS. שנים מצליחים לקיים עבורנו אשליה של מדינה נורמלית, כדי להביא הנה את רדיוהד ובריטני ספירס, את הג'ירו ד'איטליה ואת נבחרת ארגנטינה. נבחרת שהמשחק הזה היה תקוע לה ממילא כמו פנדחו רגע לפני המונדיאל הקרוב. ובכל זאת אמרו כן. עד למירי וביבי.
ולהזכירכם, נבחרת ארגנטינה כבר הייתה כאן. אני, גם ירושלמי וגם אוהד מושבע של אלבי־סלסטה, ראיתי אותה שם, בטדי, עוד ב־98'. רציתי שיגיעו גם הפעם, בדרך אינשאללה לזכייה במונדיאל. ואולי בעצם היינו צריכים להתפכח מהאשליה. אשליה שאנחנו חלק מחגיגת המונדיאל, כדורגל בינלאומי שמשוחק גם בשבת, כוכבים עולמיים חסרי גבולות, הפנינג פופ לקהל מעורב בלבוש של קיץ. מציאות "שמאלנית". מה לעשות: זו מציאות שבה גם קיים עם כבוש, מטר לידנו, מוסתר מאחורי גדרות. אולי טוב שנתניהו, רגב ועוזריהם הטיחו אותנו למציאות, על שני צדדיה.
לאנשים פה אולי נותר, בשמחה לאיד של קבצנים, להתנחם בכישלון הצפוי של ארגנטינה במונדיאל. אבל איך אומר ההמנון של הנבחרת שלנו? "ישראל, מלחמה". ובכן חברות וחברים: בקרב הזה, אנחנו הבסנו את עצמנו.
מצעד הבהמות
היום בצהריים יתקיים בתל־אביב מצעד הגאווה ה־20. רבע מיליון איש, שיאי תיירות, מסיבה ענקית של חופש, אהבה ומוזיקה. סוללה של אמנים, בראשם נטע, כפרה עלייך, וסיסמאות על "קבלת האחר". תתעוררו שם בטיילת: עשרים שנה ועדיין לא מוכנים לקבל אתכם. קהילת הלהט"ב ספגה מהלומה מוחצת ממש השבוע. מצעד גאווה? מצעד בהמות. כן, זה מה שחושבת עליכם מדינת ישראל. ואולי כדאי שמשהו מהאנרגיות שמושקעות בחגיגה הגדולה, יופנה גם לעבר מי שמדכא אתכם. את כולנו.
41:38. על חודם של שלושה קולות נדחתה השבוע הצעת חוק ברית הזוגיות, מטעם ח"כ סתיו שפיר ואחרים. הכרה בנישואי להט"ב. או ליתר דיוק, הכרה בזוגיות של בני זוג מאותו מין, ובמשפחה שלהם. חוק שבא לצרף את ישראל לעולם המתוקן. חוק שמתבסס על תמיכה רחבה, כשלושת רבעי הציבור היהודי, בתוכם למעלה ממחצית תומכי הליכוד. חוק הגיוני ביותר: הוא מדבר על הקמת מרשם והשוואת זכויות אזרחיות, בלי לפגוע כלל בנישואים דתיים בין גבר ואישה, אפילו בלי לפגוע בסטטוס־קוו הדתי.
לחוק הזה יש רוב מוצק בכנסת, ומזמן. רק להזכיר: השרה ל"שוויון חברתי" גילה גמליאל, ושרת התרבות מירי רגב - הא – שאוהבת להתגאות באהבתה לקהילה, הציעו את החוק בעבר. איפה היו הפעם? לא היו. לראות את ההצבעה ולהתחרפן. השרים הנאורים ארדן והנגבי - נגד. השר אקוניס, שהוזמן למצעד הגאווה והתרברב בזכויות הפרט בישראל – נגד. השר לוין, שביקש להוציא 11 מיליון שקל עבור תיירות גאה – נגד. השר שטייניץ עומד על הדוכן ומודה: "אם היה לי חופש הצבעה, הייתי תומך". אם בעניין הכי יסודי של חופש ומצפון, אין לך חופש להצבעה על פי המצפון - אז עבור מה אתם קיים?
איפה הייתה אורלי לוי־אבקסיס? אמיר אוחנה, הומו גאה? ברח. מירב בן ארי ושרן השכל, שתיהן מכהנות כיו"ר השדולה הגאה (!) - הבריזו. רועי פולקמן, צעיר מגניב, יו"ר השדולה למדיניות הצעירים ויו"ר שדולת ארגוני החברה האזרחית – יושב ומצביע נגד. חרפה. על חודם של שלושה קולות. מצופפים שורות עם נפתלי בנט, שר החינוך של ילדי ישראל, שמצביע נגד, במקום, לכל הפחות, להיעדר. ניצחון גדול לאחד שיושב במליאה, בחיוך רחב: בצלאל סמוטריץ', אבי "מצעד הבהמות" המקורי. ניצחון, כי אדם שאינו רשאי להינשא לבחיר ליבו ולהקים עימו משפחה - הוא לא באמת אדם. סמוטריץ' צדק.
