שתף קטע נבחר

"אמא, הם לא רוצים לשחק איתי"

מסי וארגנטינה עשו לנו השבוע זובור פומבי. אבל עד כמה הכאב על ביטול הביקור הוא אמיתי?

אותם אזורים במוח שהפעילות שלהם קשורה לחוויה הרגשית של כאב גופני מופעלים גם בזמן שאנו חשים כאב נפשי. כאשר מי שאנחנו אוהבים לא מחזיר לנו אהבה מופעלים במוח האזורים האלה. וככל שהם מופעלים בעוצמה רבה יותר, כך אנו חשים יותר "כאב לב"

 

ישראל כואבת. השמחה הגדולה על הזכייה של נטע ברזילי באירוויזיון התפוגגה ואיננה. כל הכיף שלנו הלך. הוא התאדה במהירות, כמו שלולית מים מותפלים ביום חמסין, והתחלף בדכדכת לאומית דלוחה: נבחרת ארגנטינה לא תבוא לאצטדיון טדי. איזה באסה. אמא, תגידי להם. הם לא רוצים לשחק איתנו.

 

 

גדול וכבד הכאב הלאומי הישראלי. ויש גם כאב אישי. כותב שורות אלה הוא הנכד של האיש שהגדיר את משחק הכדורגל כ"22 חוליגנים שבועטים בכדור". כותב שורות אלה גם מאמין בכל ליבו שהפוליטיקאים העלובים והמושחתים שלנו ניפחו את המשחק הזה, ועשו ממנו הו-הא לאומי, כדי שנשים קצת פחות לב לריקבון שלהם. כי כשארגנטינה באה לקטמון, למי יש ראש להון-שלטון?

 

ועדיין, גם אם לא נעים לי להודות בזה, גם לי כאב. גם אני הרגשתי קווץ' קטן בלב, כשהבנתי שזה סופי: מסי לא יבוא לטדי, וגם לא ילחץ את ידה של מירי. למה, אלוהים, למה? מה עשינו רע? כל כך רצינו, כל כך חיכינו, כל כך ציפינו, כל כך שמחנו, כל כך חגגנו על הכרטיסים, ועכשיו – נאדה. זה כואב.

 

אין מנוס מן האמת: ספגנו השבוע זובור בינלאומי גדול. נשארנו לעמוד בחוץ, על המגרש, כמו ילד שעשו עליו חרם. לא חרם של BDS, אלא חרם חרם, כזה מבית הספר. עם ישראל הפך לרגע להיות ילד עצוב עם זר פרחים ביד וחיוך נבוך על הפרצוף, אחרי שמלכת הכיתה הודיעה לו - ולכל הכיתה - שהיא לא תבוא לפגוש אותו.

 

אבל מדוע, בעצם? מדוע הדחייה המהדהדת הזאת שספגנו מארגנטינה, וכל דחייה חברתית באשר היא, כל כך כואבת לנו? האם כשאנחנו אומרים "כואב לי הלב", אנחנו מתארים משהו אמיתי? יש דבר כזה, כאב נפשי או כאב לב? ומאיפה הוא בא, הכאב הזה?

פעילי BDS תומכים בנבחרת ארגנטינה (צילום: AP)
פעילי BDS תומכים בנבחרת ארגנטינה(צילום: AP)

זאת שאלה שהמשוררים, בכל השפות, שואלים שוב ושוב כבר אלפי שנים. כשמישהו אהוב עוזב אותנו, או דוחה את אהבתנו, אנחנו מרגישים כאב נפשי נורא כל כך, שמתחילים לחשוב על לא לחיות יותר. לרגע נדמה שעדיף למות מאשר להרגיש ככה. אולי לא שמתם לב, אבל על זה, בעצם, שרים על השירים.

 

"I can’t live, if living is without you" שרה לנו מריה קארי, שדווקא לא ביטלה את הביקור שלה בארץ. והיא לא לבד. נטישה של אדם אהוב ואובדן הרצון לחיות קשורים היטב זה לזה, גם בזמר המקומי: "לא יכול לחיות בלעדייך", מזמר לנו דודו אהרון את שירו של יוסי גיספן. "איך חשבתי לעצמי שאוכל לחיות בלעדייך", עונה לו יוסי מאיר בשיר שהוא כתב.

 

וזה עוד לא הכול. "לא יכול לחיות בלעדייך לעולם", מתפייט ושר לנו תמיר ידעי (לא האלוף המוערך, מפקד פיקוד העורף, אלא הזמר בעל אותו השם). וכדי לא להישאר חייב, נאנח גם הזמר זוהר גהא, ושר "אני לא יכול בלעדייך, הלב שלי נשבר".

 

ואם אתם חושבים שכאב נפשי בלתי נסבל על אובדן האהוב/ה הוא נחלתו של הזמר המזרחי בלבד, אז יש מצב שגם שלמה המלך, החכם מכל אדם, היה כוכב הזמר המזרחי: "עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה", הוא כתב בשיר השירים, ואלה מילים יפהפיות ובנות אלמוות. ומה תעשו עם אהוד מנור וחווה אלברשטיין, שני אשכנזים עם תעודות מפולניה, ששרים "אם תרצה ללכת זה יהיה גיהינום מושלם, קשה יותר ממוות, זה יהיה סוף העולם"?

 

בקיצור, דחייה חברתית כואבת. ככה זה בכל העולם. המנגנונים המוחיים של כאב נפשי הם תחום המחקר המדעי שלי. ובתור מי שבא מן התחום אני קובע בצורה חד משמעית, וגם כתבתי על זה כאן בעבר: כאב נפשי בעקבות דחייה חברתית הוא כאב לכל דבר ועניין.

 

אותם אזורים במוח שהפעילות שלהם קשורה לחוויה הרגשית של כאב גופני מופעלים גם בזמן שאנו חשים כאב נפשי. כאשר מי שאנחנו אוהבים לא מחזיר אהבה אל חיקנו, מופעלים במוח שלנו האזורים האלה. וככל שהם מופעלים בעוצמה רבה יותר, כך אנו חשים יותר "כאב לב".

 

איך יודעים דבר כזה? איך אפשר לבדוק מה קורה בתוך ראשו של אדם או ילד כשהוא מרגיש פתאום ש"אמא, הם לא רוצים לשחק איתי"? בעזרת הדמיה מוחית, ומשחק מחשב שנקרא "סייברבול" – כדור הסייבר.

 

נעמי אייזנברגר ועמיתיה מן האוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג'לס השתמשו במשחק הזה, שבו הנבדק משחק עם שתי דמויות נוספות בזריקת כדור. זה קורה על גבי מסך מחשב, שניתן לצפייה מתוך סורק מוחי ממוחשב. הנבדק אינו יודע זאת, אבל שני השחקנים האחרים הם וירטואליים – הם אינם בני אדם אמיתיים, אלא חלק מחבילת התוכנה של המשחק.

 

שלושת המשתתפים מוסרים את הכדור זה לזה, עד שברגע מסוים מפסיקות שתי הדמויות האחרות להתמסר עם הנבדק, וזורקות את הכדור רק זו לזו. "רגע, ומה איתי?" שואל את עצמו הנבדק, ומחכה שימסרו גם לו את הכדור. אבל זה לא קורה. החברים הווירטואליים ממשיכים להתמסר זה עם זה, ולא איתו. וכאשר נופל לו האסימון, והנבדק מבין ש"הם לא רוצים לשחק איתי", מופעלים במוח שלו האזורים הקשורים לחוויה הרגשית של כאב גופני. במילים אחרות, לשחקן הסייברבול הדחוי כואב הלב. זה במוח, זה אמיתי, וזה ניתן למדידה.

 

אז עכשיו זה מדעי: באמת כואב לנו. תנועת ה-BDS, והעולם הערבי כולו, ניצלו את הפה הגדול ואת ההיבריס של כמה פוליטיקאים ישראלים מליגה ב', והנחילו לנו השבוע, בדקה ה-90, מפלה כואבת, פומבית ומשפילה.

 

טוב, הבנו, זה קרה, וזה כואב. אבל מה עושים עם זה? אז יש לי הצעה. אני מציע שנאזין לדבריו החכמים של וינסנט מולקרון, כתב ה"דיילי מייל" הבריטי. ביום של המשחק הגורלי בין אנגליה וגרמניה, בגמר הגביע העולמי ב-1966, כתב מולקורן: "גרמניה עלולה לנצח אותנו היום בספורט הלאומי שלנו, אבל זה יהיה רק הוגן. אנחנו ניצחנו אותם פעמיים, בספורט הלאומי שלהם".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים