במקום שבו שורפים ספרים

"אם לאדם יש קצת זבל, זה לא אומר שהסביבה צריכה לסבול. תמצא לך איזה מקום מסודר ותשרוף אותו!" הזבל הוא הספרים שמוצעים לכם בדוכנים בשבוע הספר: ספרי הילדים, העיון, הפרוזה, השירה. כך מכין ראש ישיבת הבוגרים במכינת עלי, הרב אליעזר קשתיאל, את חניכיו. זו התשתית התרבותית שהם סופגים ממנו במכינה, שבראשה עומד זוכה פרס ישראל אלי סדן, זו שראשיה משתכרים כ־300 אלף שקלים לשנה ומתוקצבת במיליונים על ידי משרד החינוך (לפי דף הפייסבוק “ממלכתיות" של עו"ד יאיר נהוראי) - והכל מכספי הציבור כמובן.

ועכשיו בא ואומר קשתיאל: זה זבל, זה טומאה, זה רקוב. אני מניח שייקח מעט מאוד זמן עד שיגיעו ההסברים והנימוקים שמדובר בעניין תרבותי, ואנחנו החילונים, העגלה הריקה, לא מצליחים להבין את הנמשל ואת התחכום של דברי קשתיאל ודומיו. כשרב אומר, למשל, שספרות היא זבל - הוא בטח מתכוון לזבל שמפרה את אדמת הקודש של הבורא. כשרב כל כך חשוב אומר שהספרים שלנו “מסריחים”, הוא בטח מתכוון שבריח טוב או בריח לא־טוב אין כלום: חוץ מהבורא, כולנו בעצם סירחון אחד גדול, במיוחד בקיץ. כשרב כל כך חשוב במכינה כל כך חשובה אומר שצריך לשרוף את הספרים שמוצגים בשבוע הספר, הוא ממש לא מתכוון שיקרה משהו שדומה למה שקרה בברלין בשנות ה־30. זה לא יכול להיות. יהודי לא מדבר ככה, בטח יש הסבר אחר לכך.

הרי לא יכול להיות שיהודי, ועוד ממכינה כל כך נחשבת, שמוציאה כל כך הרבה מפקדים מעולים שנלחמים למען ארץ הקודש של בורא עולם, יתכוון שמישהו באמת ישרוף ספר של... אנה פרנק למשל. נכון? מילא עמוס עוז, אבל אף יהודי לא ייתן שישרפו את “אל תשלח ידך אל הנער” שכתב הרב ישראל לאו. זה לא ייתכן. אני מניח שאפשר לשרוף בכיף כמה ספרים של צרויה שלו, הסופרת הישראלית הכי מצליחה בעולם, גם כי היא אישה, גם כי היא מתפרנסת מזה בעזרת מאות אלפי גויים. לזה הייתי עושה סוף, במיוחד אם הייתי עובד על חשבונכם במכינת עלי.

אבל יש רבדים בדבריו של קשתיאל: לא הכל צריך לשרוף, יש גם דרך ביניים. וכאן הוא מביא את משל המלפפונים: צריך לקנות מדי פעם זבל, הוא אומר, כדי שנדע איך זבל מריח, שנדע להעריך מה שלא זבל. כמו מלפפונים רקובים. שווה להביא הביתה קצת מלפפונים רקובים, כדי שנדע את ההבדל. הנה, הוא מתמתן! זה לא לשרוף ישר, אפשר להביא קודם הביתה, להתרשם מהסירחון - ואז ככל הנראה לשרוף. הוא לא מפרט את הנקודה הזו.

חשבתי על זה: ההשוואה למלפפונים רקובים יפה. מלפפונים רקובים רק מסריחים. הם לא גורמים למחלות כמו עכברים או חולדות שמסתובבות חופשי מדי. אבל תגיד, קשתיאל, ברצינות, לשרוף את כל מה שהביאו לכיכר בשבוע הספר? נגיד גם את “שתים עשרה לחמניות לארוחת בוקר” של נח קליגר, שכותב בעיתון הזה והביא את סיפור הישרדותו באושוויץ? גם את זה לשרוף, למרות שהוא הצליח לשרוד את השריפה הגדולה שם? לא כואב קצת הלב היהודי החם? כנראה שלא.

קשתיאל שואל במתק שפתיים: איך אפשר לחיות כשהכל מלא סירחון מסביב? איך אפשר לנשום? כך הוא מדבר, רק תקשיבו... ואני מציע שנתחיל להתגונן, שנתחיל להפנים. הרי אתם יודעים, זה אף פעם לא נגמר בשריפת ספרים. זו תמיד רק המערכה הראשונה. √