שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הניצחון של אדון האור
    הם נמלטו מבתיהם ב-1948, חזרו לישראל לאחר מלחמת העצמאות, גילו שאדמותיהם נתפסו והקימו כפר חדש, עין חוד. שנים נאבקו לחיבור לחשמל, ביוב או כבישים בסיוע הקרן החדשה לישראל. מי שהוביל את המאבק היה מוחמד אבולהיג'א שב-2004 רשם ניצחון וזכה בחיבור לחשמל ומים. ביוב, אגב, עוד אין. "בשביל ישראל" הפרק האחרון

    בשיתוף הקרן החדשה לישראל

     

     

    זה סיפור קצת מוזר על כפר ערבי ישראלי "שנשכח" על ידי המדינה. מה שעוד יותר מוזר הוא שלא מדובר על כפר נידח אי שם בקצה המדבר אלא על כפר ערבי ותיק ימים, שבו חיים מאות תושבים, בסמוך ליישובים יהודיים מוכרים כמו ניר עציון ועין הוד.

     

    אז איך קרה שבשנת 2018, כשהעולם עובר למכוניות אוטונומיות, בתים חכמים ואיברים רובוטיים, בכפר עין חוד אין עדיין כביש גישה נורמלי, אין מערכת ביוב מסודרת וגם החיבור למערכת החשמל די רעוע? לבירוקרטיה הישראלית פתרונים.

     

    ראשית קצת היסטוריה: כפר עין חוד, שמיקומו המקורי היה במקום בו שוכן כיום כפר האמנים עין הוד, הוקם לפני קרוב לאלף שנה על ידי שבט אבולהיג'א שהגיע מכורדיסטאן וחלש על חלק גדול מהכרמל. חלק מתושבי הכפר שנטשו את הכפר בעקבות המלחמה ב-1948 שבו אליו בשוך הקרבות ועברו לגור ברכס ההר הנשקף אל הים מעבר לוואדי. הם הקימו בתים חדשים ופיתחו יחסי שכנות טובים עם היישובים היהודיים הסמוכים.

     

    תושבי הכפר שמחו אומנם לשוב, אך חרה להם הפער העצום בין תנאי המחיה המודרניים ביישובים היהודיים לבין עליבותו של כפרם, שהיה חסר תשתיות בסיסיות, מבני ציבור ומבני חינוך. וכך, בשלהי שנות ה-70 פנה סבו של מוחמד אבולהיג'א אל נכדו, וביקש ממנו - כצעיר מלומד שרכש את השכלתו בטכניון ובאוניברסיטת חיפה - לתקן את העוול שנעשה לכפר ולהיאבק למען הכרתו על ידי המדינה. מוחמד הצעיר, אז בן 24 בלבד, לא דמיין לעצמו שסיפור ההכרה בכפר יהפוך למאבק חייו. "התחלנו את המאבק להכרה בכפר בשנת 1978, כשהאוכלוסייה החלה לגדול ומנתה קרוב ל-200 איש" הוא מספר. "עד אז חיינו ללא כביש גישה, בלי מערכת חשמל, בלי מים זורמים, בלי מערכת ביוב, בלי מרפאות ובלי מוסדות חינוך מטעם המדינה. חיינו בעצם במנותק מכל השירותים הבסיסיים אותם מעניקה המדינה לתושביה".

     

    איך נראים חיים בלי תשתיות?

    "לצורך תאורת הבתים ובישול השתמשנו בנפט, מים העלינו מניר עציון הסמוכה דרך צינור שהיה מונח בוואדי ומחובר ליישוב שלנו, ביוב לא היה והשתמשנו בבורות, ואחר כך הקמנו בעצמנו רשת עצמאית שנשפכה לוואדי. זה כמובן יצר מפגעי ריח, יתושים ומחלות לתושבי הכפר שגרו סמוך לוואדי".

     

    למה השינוי קרה רק ב-1978?

    "היינו די מנותקים והתרגלנו לחיות בצורה הפרימיטיבית הזאת. בכלל, כל הכפרים הערביים הלא מוכרים לא ידעו מציאות אחרת עד שהחליטו לצאת למאבק למען ההכרה בהם וקבלת השירותים מהמדינה".

     

    בשלב הראשון של המאבק החלו אנשי הכפר, בראשותו של מוחמד, בקמפיין הסברתי על מנת ליצור מודעות למצוקת עין חוד וכפרים ערביים לא מוכרים אחרים בגליל ובנגב. "פרסמנו כתבות בעיתונים, דיברנו בפני תלמידים בבתי ספר, בפני סטודנטים, קיימנו כנסי הסברה ועוד", הוא משחזר. "אנשים לא הכירו בכלל את עין חוד והיינו חייבים לספר להם על המקום כדי שיבינו שיש כאן בעיה. בשלב הבא התחלנו לשלוח מכתבים למשרדי ממשלה, לחברי כנסת, לראשי מועצות באזור שלנו, לכל מי שחשבנו שיוכל לעזור לנו".

     

    מוחמד אבולהיג'א.
    מוחמד אבולהיג'א. "נגמרו לי הכוחות"

    המאבק התנהל בהתחלה בעצלתיים לאור סירובם העיקש של המדינה ובתי המשפט להכיר בכפר, שמבחינת החוק נחשב למקום נטוש והרוס מאז מלחמת העצמאות. "בשנת 1983, במסגרת תוכנית אקטואליה בערוץ הראשון, ציין הממונה על מחוז חיפה מטעם משרד הפנים כי יש שתיים-שלוש 'חושות' שצריך לפנות בגליל תוך מספר חודשים. הבנו מדבריו שהמדינה רוצה להעיף אותנו מהמקום", מספר מוחמד. דברי הממונה ריפו את ידיהם של תושבי הכפר, שעצרו את פעילות ההסברה.

     

    ואז חל המפנה. "שלוש שנים אחר כך, בשנת 1986 יצא דוח ועדת מרקוביץ' שסקר את הכפרים הערביים הלא מוכרים בכל שטחי הארץ. הדבר יצר אצלנו את ההבנה שיש עוד כפרים במצב שלנו ושעלינו להתאחד איתם אם אנחנו רוצים להצליח במאבק", הוא אומר. ואכן, הכפרים הלא מוכרים התאחדו לאגודה בשם "אגודת הארבעים", שהוקמה ב-1988 ונקראה כך על שם ארבעים השנים שעברו מאז פרסום מגילת זכויות האדם הבינלאומית של האו"ם. מוחמד התמנה לראש הארגון והחל לפרסם ביתר שאת את דבר המאבק למען ההכרה בכפר, כשהוא מוזמן פעמים רבות לאו"ם לספר את סיפורו.

     

    מי שנרתמה למען הקמפיין בשלב זה הייתה הקרן החדשה לישראל. "בשנות התשעים פנתה אלינו לראשונה הקרן וביקשה לסייע במימון המאבק", מספר מוחמד. "זו הייתה הקרן הראשונה שבכלל התייחסה למצוקה שלנו ומאוד שמחנו על העזרה. הקרן תרמה למאבקנו במשך שנים ארוכות ובזכותה הצטרפו קרנות נוספות למעגל התמיכה במאבק ההכרה שלנו".

     

    קמפיין ההסברה נמשך מספר שנים, עד שבשנת 1992 החל שר הפנים דאז, אריה דרעי, לבצע מהלך היסטורי שבו הכירה המדינה בכפרים שמהם התעלמה מאז קום המדינה. מוסדות התכנון החלו ליצור תוכניות מתאר עבור הכפרים, מה שהעניק להם היתרי בנייה ועימם את השירותים הציבוריים המיוחלים. "עין חוד הוכר פורמאלית על ידי המדינה רק בשנת 2004, וסוף וסוף חובר למערכות החשמל והמים", מספר מוחמד. "השנה מדברים על זה שנתחבר גם למערכת הביוב, אבל מי יודע. הכל במדינה הזאת הולך לאט מאוד. את כביש הגישה החלו לסלול בשנת 2006 והעבודות לא הושלמו עד היום, מה שמהווה סכנה לאוטובוסים הנוסעים בכביש הגישה על פי התהום".

     

    כיום הוא יושב ראש הכפר ובעליה של "מסעדת הבית" בעין חוד. המאבק, לדבריו, נמשך. "בסופו של יום, עין חוד הוא יישוב ערבי בפריפריה. אם היישוב היה יהודי הדברים כבר היו נגמרים, זה ידוע. עוד לא קיבלנו את כל השירותים הבסיסיים ונדרשים עוד מהלכים מול הרשויות השונות. אני כבר עברתי את גיל 60 ונגמרו לי הכוחות למאבק, אך אני מאמין ומקווה שאת ההובלה יתפסו אנשים צעירים יותר, שיביאו בעתיד למצב שבו נוכל להגיד בפה מלא שהכפר הוא חלק לגיטימי מהמדינה", הוא מסכם.  

     

    בשיתוף הקרן החדשה לישראל

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים