כשהאהבה מובילה אותך למקום הכי נמוך שלך
בודק וחופר, בולש ונובר, סורק קבצים ותיקיות אבל בעצם מחטט בפצעים הפתוחים והמדממים של מה שנשאר ממה שהייתה פעם האהבה שלכם. הראש צריך את ההוכחות והראיות למה שהלב כבר יודע ומרגיש וחרץ את דינו ממזמן. והחשש איננו מכך שהיא תחלוק את גופה עם אדם זר. החשש הוא הפחד מהאובדן הסופי של האהבה שלה אליך
המקום הנמוך ביותר בעולם הוא לא ים המלח, ולא מגיעים אליו בדרך המדברית המתפתלת היורדת מערד. המקום הנמוך ביותר בעולם הוא המקום שהאהבה מובילה אותנו אליו בדרכים פתלתלות ולא סלולות, דרכים ללא מוצא החוצות את מרחבי המדבר הצמא של הלב. אותו הצורך הנואש, החודר והכואב הזה לאהבה, למגע ולחום הוא שמוביל אותנו לעיתים למקומות הכי נמוכים שלנו.
הצורך הזה הוא בדיוק כמו הסנה התנ״כי - הוא בוער בכל תא ותא בגוף, שורף באש את כל מה שנקרה בדרכו ואיננו מתאכל או נשרף לגמרי לעולם. גם אם לפעמים נדמה לנו כי האש שלו שוככת או שהצלחנו להשתלט עליה, תמיד תשארנה שם כמה גחלים לוחשות שיחכו לניצוץ קטן אחד או למשב של רוח קלה אשר ידליק אותן מחדש, וישרוף את כל ניצני ההשלמה והקבלה העצמית אשר כבר הספיקו לנבוט ולצמוח מתוך אדמתה החרוכה של הנפש, מאז השריפה האחרונה שבערה בה.
והצורך הקיומי והבסיסי הזה לאהבה, שחוץ מיצר ההישרדות הוא אולי הצורך האנושי העתיק בעולם, יכול לגרום לך לעשות דברים ולהגיע למקומות שמעולם לא חשבת שתגיע אליהם, כמו לחמוק באמצע הלילה מהמיטה החמה ומגבה המופנה והקר של זוגתך רק כדי לחפש נחמה אצל מישהי אחרת. מישהי שכמעט ולא אכפת לך מי היא, איך היא נראית באור יום או מה יהיה המחיר של מפגש כזה, וכל זאת רק כדי להרגיש, ולו למספר רגעים בודדים ועצובים, מגע אנושי מנחם על גופך.
כמו לעקוב בקנאות, באובססיביות ובחשאי אחרי התכתובות של זוגתך בנייד או ברשת. בודק וחופר, בולש ונובר, סורק קבצים ותיקיות אבל בעצם מחטט בפצעים הפתוחים והמדממים של מה שנשאר ממה שהייתה פעם האהבה שלכם. הראש צריך את ההוכחות והראיות למה שהלב כבר יודע ומרגיש וחרץ את דינו ממזמן. והחשש איננו מכך שהיא תחלוק את גופה עם אדם זר, כי הרי היא הייתה עם רבים לפניך ובוודאי תהיה גם אחריך. החשש הוא הפחד מהאובדן הסופי של האהבה שלה אליך. אותה אהבה אשר יכולת בעבר להרגיש את חומה, ושלפי כללי הדת והמוסר צריכה להיות שייכת כעת רק לך, רשומה כהערת אזהרה על שמך בנוסח הטאבו של הלב שלה.
היום, כשהיא כבר לא שלך או איתך, זה נראה פתאום כה פתטי ומיותר, כי מרגע שהחלטת לוותר על האהבה שלה או על האהבה שלך אליה, אתה מוצא את עצמך פתאום אדיש לגמרי למה שעד לא מזמן יכול היה להטריף עליך את דעתך. אז בהנחה שהאהבה היא מוצר מתכלה ופג תוקף, היא תמשיך להוביל אותנו כמו רכבת הרים בלונה פארק של החיים - פעם תעלה אותנו גבוה אל מרומי הרגש ותציף אותנו אושר, ומיד אחר כך תוריד אותנו מטה בתאוצה מטורפת וחסרת שליטה אל מקומות נמוכים שמעולם לא חשבנו שנוכל להגיע אליהם.
המקום הנמוך ביותר בעולם הוא לא ים המלח, אבל בדיוק כמו ים המלח, אם תאפשר לעצמך לצלול לתוכו הוא יצרוב את עינייך ואת נשמתך ויאיים לשאוב אותך בפתאומיות אל הבולענים הנפערים של הלב.
יש לכם מה להגיד לחוקר מהלב? כתבו לו
