שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מוישה אופניק יחלק את ירושלים
    באמצע שנות ה-90 זה נשמע כמעט מתבקש: גרסה יהודית-ערבית של "רחוב סומסום", דו-קיום בעזרת בובות וילדים. אלא שמכאן העניינים רק הסתבכו. רצח רבין, אינתיפאדה, הרס התשתיות, הפסקת המימון, קצרים בתקשורת, עד להפרדת כוחות והפקת גרסה פלסטינית עצמאית. דאוד כותאב, עיתונאי פלסטיני והרוח החיה מאחורי הפרויקט, מספר מה קרה שם בספר חדש, ומסביר למה אי-אפשר להביא את השלום עם קיפי בן קיפוד
    בעצם, זה הדבר הכי הגיוני בעולם. אם השלום אינשאללה יגיע בעתיד, והעתיד הוא הרי ילדים – הדרך לשלום חייבת להתחיל אצלם. בספרי הילדים, בשירים, בתוכניות הטלוויזיה שלהם. זה הרעיון שעמד מאחורי היוזמה האמריקאית לתוכנית הטלוויזיה המשותפת "רחוב סומסום", לילדים יהודים ופלסטינים. קיפי בן קיפוד פוגש את הנערה חנין.

     

    השנה הייתה 1994, כשהרוח האופטימית של הסכמי אוסלו עוד נשבה באוויר. מאז, כידוע, קרו כמה דברים. בשורה התחתונה, "שארע סימסים", התוכנית הפלסטינית, קרמה לבסוף עור וגידים ועמדה על רגליה. העצמאיות. "רצינו תוכנית נפרדת, כמו שאנחנו רוצים מדינה נפרדת. לפחות בזה הצלחנו", אומר דאוד כותאב, הרוח החיה בצד הפלסטיני, עיתונאי והמפיק האחראי של התוכנית. "עוד בתחילת הדרך התעקשתי שזה לא מצב סימטרי. כי אנחנו לא אותו דבר, אלא כובש ונכבש, ולא נוכל לתת לגיטימציה לכיבוש. בקיצור, הגרסה הפלסטינית ל"רחוב סומסום" היא מה שנשאר מהרעיון המקורי, הנאיבי, של תוכנית משותפת. חלום שבמבט של היום נראה עוד הרבה יותר רחוק ונאיבי".

     

    מתוך "שארע סימסים"

    מתוך "שארע סימסים"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    דאוד כותאב (צילום: Joi Ito, Flicker)
    דאוד כותאב(צילום: Joi Ito, Flicker)

    תובנה מרכזית מההרפתקה?

    "היום אני משוכנע, יותר מתמיד, שפעילויות אנשים־מול־אנשים הן רעיון טוב – אבל הן צריכות להיעשות ביום שאחרי הסכם השלום. לא לפני. כי לפעמים אנשים משתמשים בהן במקום באמת לחתור לשלום. לא הצלחנו להביא ישראלים ופלסטינים לחתום על הסכם, אז נמצא תחליף. וזה מסוכן. אתה נוטע תקווה מוטעית – הנה הם לוחצים ידיים ועובדים ביחד, הנה תוכנית ילדים מקסימה, זה נראה נורא טוב – ובעצם אתה מעכב את הסיכוי לסיום הכיבוש. במבט לאחור אני לא מצטער. עשינו דבר טוב וחשוב עבור הילדים שלנו, אלא שהניסיון שלנו הראה את חוסר התוחלת בפעילויות שלום, לפני שיש הסכם שלום".

     

    ובכל זאת, בוא נחזור לרעיון המקורי שבקושי שרד כאן – אם ילדים ישראלים יראו ילדים פלסטינים, זה יכול למחוק הרבה מחסומים של שנאה. הרי ההפך זה מה שמתאמצים לעשות פה כל הזמן, לא לראות את הילדים בעזה. דמוניזציה של האויב.

    "אתה צודק כמובן, אבל תשמע, ב'רחוב סומסום' באמריקה עשו הרבה מחקרים. דיברו לפני ואחרי התוכנית עם ילדים פלסטינים וישראלים, לבדוק את השינוי. בצד הישראלי מצאו שהיה שינוי לטובה, באספקט של הומניזציה וקבלת האחר. בצד הפלסטיני היה שיפור קל בלבד. ההסבר שלי? ילד ישראלי לא רואה אף פעם פלסטינים, ומבחינה פסיכולוגית תוכנית כזו עוזרת, כי היא מראה את האנושיות של הצד השני. לעומת זאת, ילד פלסטיני – הישראלים היחידים שהוא רואה הם חיילים ומתנחלים. אתה פותח דלת ורואה טנק, או את אבא שלך מושפל – אז אף תוכנית ילדים לא תשנה את דעתך על ישראלים".

     

    Sesame Street, Palestine הוא שם ספרו החדש של כותאב, שיצא לאחרונה באנגלית (הוצאת BearManor Fiction). יומן אישי המלווה את סיפור ההפקה, ובעצם אלגוריה מתוקה־חמוצה על החיים כאן. איך מביאים את מוישה אופניק הצבר, יחד עם התרנגול הפלסטיני כרים, לילדים שלכודים בעל כורחם באחד הסכסוכים הכי מסובכים ומדממים בעולם. תקוות גדולות וגישושי היכרות, שמהר מאוד נקטעים בשלוש יריות בכיכר. כותאב שהה בדיוק אז במחנה הפליטים קלנדיה. את רבין הכיר שנתיים קודם, בראיון בלעדי עם ראש הממשלה לעיתון "אל־קודס", שלדבריו שינה לו את הקריירה. "לרוב רצח פוליטי אמור להשיג את התוצאות ההפוכות, אבל שמעון פרס הצליח להפסיד גם את זה", הוא מחייך במרירות.

     


     (צילום: Gettyimage Imagebank) (צילום: Gettyimage Imagebank)
    (צילום: Gettyimage Imagebank)

    הסיפור נע הלאה אל הסדנה המשותפת בטבריה, בניסיון ליצור כמה תוכניות משותפות, קרוס־אובר. "ושם, במקום הפשוט הזה של ילדים, אתה מגלה את הבעיות הכי עמוקות שלנו. באיזו שפה ידברו ביניהם? ואיפה בכלל ניפגש? ולמה בכלל שבובות ישראליות יבקרו ב'שארע סימסים'? הרי הישראלים היחידים שמגיעים לפלסטין הם מתנחלים, ואנחנו לא רוצים אותם על המסך שלנו. והעברית היחידה שלמדנו היא מאסירים שהיו בכלא הישראלי – לא בדיוק מה שאתה רוצה בתוכנית ילדים", הוא צוחק. "אז אתה מנסה להגיע לפשרה, נניח שידברו על אוכל. אבל אפילו החומוס והפלאפל 'שלכם' הם, נו, אתה יודע, שנויים במחלוקת".

     

    השאלות הילדותיות מתערבבות בסערות מסביב בעולם המבוגרים. עליית נתניהו וחיסול התקווה, עליית ברק וחיסול התקווה רק עוד יותר כואב, פרוץ האינתיפאדה השנייה בין העונה השנייה לשלישית וסוף שיתוף הפעולה עם הצד הישראלי. הצבא הישראלי נכנס לרמאללה (שם צולמה אז התוכנית) והרס את התשתית, המימון האמריקאי לתוכנית סוף־סוף הגיע, רק כדי להיפסק כעונש על עליית חמאס. באחד מפרקי השיא בספר, ביקור מיוחל של ישראלים בצד הפלסטיני כמעט מתפוצץ בגלל נוכחות של איש ביטחון. האם־16 הוא הטריגר שמכניס את כל הסומסומים לטראומה.

     

    והייתה גם הצרה של אשרות כניסה לאנשי הצוות הפלסטינים, במהלך התקופה שבה צולמה התוכנית בתל־אביב. "הבעיות רק החמירו עם פאדי אלע'ול, הבובנאי הראשי שלנו", כותב כותאב בספר. "הצבא הישראלי פשוט סירב לאשר לו להיכנס... קבלת אישור כניסה לתל־אביב, עבור עזתי שחי ברמאללה, התבררה כמשימה בלתי אפשרית. הדרך היחידה הייתה להבריח אותו. כירושלמי ובעל אזרחות אמריקאית, היה לי חופש יחסי לנוע מהשטחים הכבושים לישראל... הצלחתי להבריח את פאדי דרך מחסום גבעת זאב... המיומנות הנדרשת: ביטחון עצמי ניכר של הנהג, כך שהחייל לא יעז לעצור את הרכב. כך עשינו מדי יום, במשך חודש צילומים בתל־אביב. הבנתי כמה ברכה יש בזכויות האזרח שלי".

     

    איך מהמקום שלך אתה רואה את המעורבות של ערביי ישראל, שהולכים על קצות האצבעות? איך קוראים להם אצלכם, "ערב אל־שמנת".

    "בוא נשתמש בביטוי המקובל", הוא צוחק, "'אזרחים פלסטינים של ישראל'. תראה, פוטנציאל הפיצוץ עומד ביחס ישיר לרמת הלחץ על החיים. אתה יכול להשוות פלסטיני בנצרת לעזה? חיים הרבה יותר טובים, כלכלה הרבה יותר טובה, יכולים להצביע לכנסת, יש להם זכויות לאומיות ואזרחיות, גם אם לא שוות. אז אני לא יכול להיות מאוכזב מהעמדה שלהם.

     

    "אני גם חושב שמודל החיקוי שלנו צריך להיות בנוסח 'הרשימה המשותפת' – אנשים מנקודות מבט שונות, מהקומוניסטים לבל"ד לאיסלאמים, שיכולים לפעול יחד בלי לאבד את זהותם. הלוואי שתהיה לנו 'רשימה משותפת' פתח־חמאס. הם יהיו חייבים לעשות את זה, אין לנו ברירה. אפילו האצ"ל וההגנה מצאו דרך לשתף פעולה אחרי האונייה הזו, נו איך קראו לה, אלטלנה".

     

    הוא נולד בבית־לחם לפני 62 שנה, למשפחה נוצרית שהיגרה אחרי מלחמת ששת הימים לארצות־הברית. חזר לכאן בשנות ה־80, תחילה כמנהל עסקים בעיתון "אל־פג'ר", משם ל"תיאטרון אל־חכוואתי" הפלסטיני. עוד ב־93' היה מיוזמי הטלוויזיה הפלסטינית, ובמקביל, שותף לכמה יוזמות קולנועיות וטלוויזיוניות ישראליות־פלסטיניות. ובעיסוקו העיקרי הוא משמש שנים ארוכות, עד היום, כעיתונאי ופובליציסט בכיר. איש שלום מובהק, הדוגל במחאה לא אלימה; קול שהולך ומתמעט על רקע המראות מעזה. "עבור הישראלים, הנתונים האלה של 62 הרוגים ו־2,400 פצועים ביום, פשוט לא נספרים", הוא אומר. "המספר החשוב הוא כמה ישראלים נפגעו. אפס. כלום. אז זה לא מזיז אתכם לעשות שום דבר כדי להציע תקווה".

     

    Sesame Street, Palestine  ()

    יגיד הישראלי: אין לי מה לדבר עם חמאס. הוא לא רוצה אותי כאן. על איזו תקווה אתה מדבר?

    "בסדר, חמאס לא מעוניין בהסכם שלום או בפיוס. אבל זו שאלה ששואלים כדי להתעלם מהעניינים האמיתיים. כל מילה שנייה של נתניהו זה חמאס־חמאס־חמאס. זה השעיר לעזאזל. חמאס הוא חלק מהבעיה, אבל הבעיה הגדולה יותר היא הכיבוש הישראלי, שמותיר את חמאס בחיים ונותן לו תירוץ להמשיך את הפעילות שלו. ולגוף העניין: קודם כל, הם זכו בבחירות. אנשים תומכים בהם בעזה. ואם אנחנו מאמינים בדמוקרטיה, אנחנו חייבים לקבל את זה".

     

    בטח לא פשוט להיות נוצרי בגלים של איסלאם קיצוני.

    "תראה, אני מתנגד לפונדמנטליזם דתי, בכל מקום. בישראל עם היהודים, באיסלאם, ותראה מי הגיע עכשיו לפתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים – נוצרים אוונגליסטים, שעבורם אלוהים הוא בעל נדל"ן שמחלק אדמות לאנשים. זו לא הנצרות שלי! דת היא מערכת היחסים בין אדם לאלוהים, וכשאתה מכניס את הדת לחלק מהאג'נדה הפוליטית שלך, עבור 'צדק' – או הרג – אתה בבעיה.

     

    "חייבים להפריד דת מפוליטיקה. זו לא מלחמת דת, למרות שמנסים לצבוע אותה ככזו. זה מצב של כיבוש, של מאבק לאומי בין ישראל ופלסטין. הדת צריכה לצאת מהמשוואה. והאמת, הרבה ישראלים רצו את זה בתחילת הדרך של המדינה שלכם. אני באמת לא מבין למה אתם נעים יותר ויותר לכיוון ה'ציונות' הדתית של בנט".

     

    התלאות שעברו על "רחוב סומסום" מתוארות בספר בצד סיפורו האישי של כותאב. במקביל למאבקים, לאישורי הכניסה, לתהפוכות הפוליטיות, הוא מצא עצמו מתמודד עם מחלת הסרטן של אשתו, שהלכה מאז לעולמה. אחר כך הוא חטף מהרשות הפלסטינית משום שהעז כעיתונאי למתוח ביקורת על השחיתות הפושה בה. הוא נעצר לשבוע בהוראתו האישית של ערפאת ופתח בשביתת רעב. עד שב־2010 שידור 'שארע סימסים' חודש, ומ־2013 הוא העביר את התוכנית מידיו הלאה.

    "מה שעשיתי היה להצביע על שחיתות, ולא משהו רציני, לא תבענו ועדת חקירה וכו', רק כיסוי עיתונאי פשוט של המועצה הפלסטינית. והתגובה של אנשים מסביב הייתה, 'נכון, צריך ללחום בשחיתות, אבל קודם צריך לסיים את הכיבוש'. אם אתה פלסטיני ממוצע, הכיבוש הוא הבעיה הגדולה של חייך. לא שחיתות".

     

    דאוד כותאב (צילום: AP)
    (צילום: AP)

    ובכל זאת נעצרת, בהוראתו של יאסר ערפאת. הופתעת? התאכזבת ממנו?

    "לא. ידענו שערפאת משתמש בכסף לרכוש כוח פוליטי. למנהיגים קל יותר להתחמק אם אנשים מאמינים שהם נאבקים באמת בכיבוש. נותנים להם קצת ספייס. אנשים אומרים, המנהיג שלך יכול לשקר לך כל היום, כל עוד הוא אמיתי בדבר אחד. זה בדיוק מה שאומרים אצלכם על נתניהו, לא?" הוא מחייך. "אז לא הופתעתי מערפאת, אולי אפילו סלחתי לו. אבל הילדים שלי כבר לא סלחו לו. כי הוא הכניס את אבא שלהם לכלא כשאמא גססה מסרטן".

     

    כותאב נישא בשנית ב־98', והיום הוא מתגורר עם אשתו בעמאן, עם ביקורים תכופים בישראל, בעיקר בירושלים, בזכות האזרחות האמריקאית שלו. "ויש לי גם תעודת זהות כחולה", הוא צוחק בעברית צחה. בת אחת שלו חיה ברמאללה, אחרת בשיקגו. "כי החיים בתנועה. כמו שאומרים אצלנו, 'חרכה – ברכה'. וזה הדבר הבסיסי שצריך להציע גם לעם הפלסטיני. תנועה, כלשהי, בתוך החיים המייאשים".

     

    ואם כבר תנועה, ושיתוף פעולה תרבותי – פלסטינים קוראים ספרות ישראלית?

    "לא. קודם כל, כי הספרות הערבית עשירה מאוד – פדווא טוקאן, איברהים טוקאן, מחמוד דרוויש, ע'סאן כנפאני. יש לנו גישה להרבה כותבים והוגים מפלסטין ומהעולם הערבי. ומשם, מדלגים על ישראל ומגיעים לספרות הבינלאומית, עם חיבה גדולה לספרות הלטינו־אמריקאית".

     

    ומהצד השני, יש ספרות פלסטינית שחשוב בעיניך לתרגם לעברית?

    "בוודאי. בשליפה: 'מלחמת הכלבים השנייה' של איברהים נסראללה, שבדיוק קיבל את פרס בוקר לספרות ערבית. או 'שרון וחמותי' של סועאד עאמירי (הספר תורגם לעברית בהוצאת בבל תחת השם 'קפוצ'ינו ברמאללה', י.נ).

     

    "כדאי לכם לשים לב גם ליצירה הקולנועית הפלסטינית העשירה – האני אבו־אסעד, חנא אליאס, איליה סולימאן ועוד הרבה אחרים. שם אחד? Ghost Hunting של ראאד אנדוני, שזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין. סרט חזק מאוד על אסירים פוליטיים שישבו בכלא הישראלי ומנסים להתגבר על הסיוטים".

     

    אגב איליה סולימאן, שמסרב בעקביות לראיונות בעיתון ישראלי – מה עמדתך בסוגיית החרם התרבותי?

    "אני רואה את התועלת משני הכיוונים. מצד אחד, לא להחרים ולנסות לשנות מבפנים. ומנגד, התועלת בחרם, להבהיר לישראל שהיא לא יכולה להמשיך בכיבוש ולצפות שהעולם יתייחס אליה באופן נורמלי. כי תראה, מאזן הכוחות נוטה לישראל – היא חזקה פוליטית וכלכלית, ואין לה שום סיבה לסיים את הכיבוש בעתיד הנראה לעין. לכן צריך למצוא דרכים להתגבר על זה, וה־BDS הוא אחת מהן. ואת זה כדאי שיבין כל אינטלקטואל ישראלי; שיבין שזו הסיבה – לא אנטישמיות ולא אנטי־יהודים, אלה שטויות, אלא חרם נגד הכיבוש. הבעיה היא שכמו מה שקרה עם 'רחוב סומסום' שלנו, פעילות החרם הופכת לאלטרנטיבה לשלום, נעשית במקום חתירה לשלום. ולזה אני מתנגד בתוקף".

     

    ואתה אישית? אם יציעו לתרגם את הספר שלך לעברית, תתנגד?

    "בוודאי שלא. מה פתאום. אני גם יודע שיתקפו אותי על הראיון הזה, וזה בסדר, לא אכפת לי".

     

    השנים שעברו עשו אותך יותר פסימי?

    "לא. אני ריאלי. אתה לא הולך להיעלם, וגם אני לא. חייבים למצוא פתרון. השאלה היחידה היא איך לשכנע את הישראלים לסיים את

     הכיבוש. ואסור לאבד תקווה, כי אז מגיעים למצב של עזה ויש פיצוץ. אתם רוצים לעשות משהו מחר שישנה את המצב? תכוננו מחדש את המעבר הבטוח בין עזה לגדה המערבית. רק לתת לאנשים משני הצדדים לעבור מצד לצד. זה יסיר את הייאוש. עניין פשוט. שאנשים יראו את ההורים החולים שלהם. אבל במקום זה, הם רואים את פתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים – מעין מסמר בארון של פתרון שתי המדינות. בדיוק כתבתי עכשיו מאמר שנפתח במשפט המפורסם, 'מא אדיק אלעיש לולא פסחת אלאמל'. 'כמה קשה לחיות בלי שביב של תקווה'".

     

    הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", "7 לילות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מוישה אופניק יחלק את ירושלים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים