"נוסחת פרס": פוליטיקה, טכנולוגיה ורכילות כיפית על שמעון פרס

לשמעון פרס היה בערוב ימיו עניין די אובססיבי עם ננוטכנולוגיה. הלקח שלו ממלחמת לבנון השנייה היה "לפתח מודיעין ננוטכנולוגי"; בראיון סיפר ש"ננוטכנולוגיה הייתה קיימת גם בימי משה רבנו"; ואחרי שעבר צנתור בגיל 93, בית החולים הפיץ הודעה שלפיה הוא "מרגיש מצוין ומשוחח על ננוטכנולוגיה עם רופאיו". קל לגחך על הנהייה של פרס אחרי אותה מילת באזז, אבל קריאה ב"נוסחת פרס" מגלה עד כמה אופטימיזם טכנולוגי היה יסוד בסיסי בהשקפת העולם שלו, והנימוק העקבי ביותר לפועלו ב־30 השנה האחרונות. לפחות.

פרס האמין שההיסטוריה, רכובה על גבי הטכנולוגיה, נעה באופן ליניארי לעבר קִדמה ושגשוג. בתנאים כאלה, סבר, ישראל צריכה להוביל מהלכים, ולא להיות מובלת, משום שגורלו של האזור הוא ממילא להיכבש על ידי כוחות ההתמערבות הגלובליים. "תיכנס לכפר ערבי ותגלה שאפילו הצעירות הערביות רוצות ישבן קטן יותר שיתאים לג'ינס האופנתיים", אמר פעם לאריק שרון בעידון מקסים. לפיכך, להקיז דם בסיפור שסופו כבר כתוב מראש היה מבחינתו בגדר אבסורד.

תפיסה מרחיקת ראות ותאוות קרדיט. שמעון פרס(צילום: AP)

אבל במבט לאחור נראה שזו דווקא הטכנולוגיה שהכשילה את הגרסה השמעון־פֶּרֶסית של קץ ההיסטוריה: עליית הרשתות החברתיות, בד בבד עם התפרקות המוסדות הממלכתיים ובהן התקשורת המסורתית, בישרו נסיגה לעידן של שבטיות, לאומנות ופוליטיקה זהותנית. האוריינט לא נכבש בסוף על ידי האוקסידנט; אם כבר, ההפך הוא הנכון.

זה אחד המסמכים המקיפים ביותר על פרס. אבי גיל, איש משרד החוץ ומי שהיה עוזרו הנאמן, העלה על כתב כמעט שלושה עשורים של ליווי צמוד. הדמות העולה מהספר, פרס של השנים 1988־2016, מלאת סתירות. אמונה דתית בקדמה היא רק אחת מהן. הסתירה היסודית ביותר, שגם גיל עומד עליה בכנות ראויה לציון, היא בין התפיסה הכוללת מרחיקת הראות של פרס, לבין תאוות הקרדיט הקטנה והקטנונית שלו. עד כמה קטנה? אחת האמירות המשעשעות בספר היא שהאבל הכבד של פרס על רצח רבין התחלף בשלב מסוים בקנאה ובמרמור על ריבוי הבקשות – בראיונות, מכתבים וטקסים – שידבר בשבחו של המנוח.

באופן די מפתיע, פרס לא התכחש לסתירות הפנימיות באישיותו. הוא חגג אותן. מבחינתו, המציאות רוויה סתירות ולכן רק טבעי שגם הפוליטיקה. לפיכך גם לא היסס לומר דבר אחד ולעשות אחר, כפי שבאוסלו מיאן לעדכן את רבין במצבן האמיתי של השיחות, ורק כך יכול היה לרתום אותו ליוזמה השאפתנית.

כן, במובן הזה גם "נוסחת פרס" הוא חלק מאותה מלחמת קרדיטים אינסופית שמנהל פרס, הפעם מתוך הקבר. אחרי הכל, עוזרו הנאמן – שמעיד על עצמו כמי שכותב "רק את החלק שנגלה לעיניי" – מקדיש כאן עמודים רבים ל"יישור הפרוטוקול" בנוגע לדומיננטיות של פטרונו בהשגת הסכם אוסלו, כמו גם במשא ומתן לשלום מול ירדן. אבל היגיון זה עובד גם לצד ההפוך: את הבחירה להשמיט כמעט לחלוטין את התקופה הסוערת של ההצבעה על אוסלו ב' ומסע ההסתה, אפשר לקרוא כעדות לכך שברגעי האמת היה זה רבין שנשא כמעט לבדו בנטל.

פרס עם נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה

"נוסחת פרס" כתוב באופן קולח ומתנגן, גם אם מינון בדיחות הקרש והומור המילואימניקים מעט מוגזם, ולמרות שכמו ברבים מהספרים בסוגה, היומרה למסור כמה שיותר פרטים "מתוך החדר" מביאה לחזרה של חלק מהרעיונות. פספוס מסוים נרשם בגזרה האיראנית, שאותה פרס ליווה מקרוב בין 2010 ל־2013, אחרי שראשי מערכת הביטחון הרבו לשתף אותו בחששותיהם מהמהלכים של נתניהו ושר הביטחון ברק.

ועדיין, רבים מהפרטים על חלקו של פרס באוסלו ובירדן מחדשים ומעניינים, ואחרים מסייעים בהבנה שלמה יותר של מציאות התקופה. מקומה של הרכילות הכיפית גם הוא אינו נפקד: הטינה שפרס רחש לתלמידו (וכדברי רבין, ה"פודל" שלו) יוסי ביילין, הנכונות שלו להתייעץ עם מכשפים ובעלי אוב כדי להסיר מעליו את הקללה הפוליטית, הבוטות של סוניה ("אתה נראה כמו מפגר") ומילות האהבה מאת עמוס עוז.

לבסוף עולה השאלה: האם פוליטיקאי כמו פרס – שפרח בתנאי עמימות ואי־ודאות; שמבטו השתרע אל מעבר לבחירות הבאות ושפעולותיו לא היו נגזרת של הסקר האחרון שהזמין; שפוליטיקה פסימית ומקסימליסטית הייתה לצנינים בעיניו – הוא מן האפשר כיום. במובנים רבים, התשובה היא לא. פרס הוא יציר של עידן שחלף, תקופה שבה תמרון דיפלומטי עדין או דקדוק זעיר בנוסח מסמך שינו מציאויות. כיום מדיניות החוץ מנוסחת בבוקר בציוץ של 280 תווים, ומתהפכת בערב בסרטון בפייסבוק. זהו סימפטום בולט לשינוי העכשווי העמוק בתחביר של הפוליטיקה – זה שפרס העריך נכון שיתרחש בעקבות הטכנולוגיה, אבל שגה בניחוש השלכותיו.

"נוסחת פרס: מיומנו של שותף סוד", אבי גיל, כנרת, זמורה־ביתן, 368 עמודים

הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".