ילדים בקולנוע: מלאך, מפלצת או ילדה יפה

ממש לא קל להיות ילד בקולנוע. לפעמים זה ממש מפחיד. ילדים מוצגים בסרטים כמלאכים תמימים, כמפלצות מסוכנות, כקורבנות חסרי אונים, כמושאי תשוקה, כיצורים על-אנושיים ובתור חייכנים כפייתיים גם כששוכחים אותם בבית. עם צאתו למסכים של "הילד", סרטו החדש של ברוס וויליס, מתברר כי העיסוק המחודש בילדים ובימי-הילדות הופך למצרך אופנתי. בסרטים הוליוודיים, אירופאים וישראלים הילדים מוצגים כחכמים יותר מהמבוגרים (ולעיתים פחות), כמי שמבוגרים מתעללים בהם (ולעיתים להיפך), אך בכל מקרה, ילדים הם גימיק. ילדים תמיד גונבים את ההצגה, וההצגה יכולה להיות משונה למדי.

מי מפחד מצ'אקי?

בתחילת הסרט "הרומן שלי עם אנני", אלן, ילד ג'ינג'י, מנשק ילדה על לחייה והיא נגעלת. "הוא נישק אותי! הוא נישק אותי!". המורה המפחידה נוזפת בו, "זו כבר הפעם השנייה החודש!", ואז וודי אלן המבוגר, ממקום מושבו בכיתת הילדים, מנסה להתווכח, "מה עשיתי? רק ביטאתי סקרנות מינית בריאה", והמורה פוסקת: "בנים בגיל שש לא חושבים על בנות".

אלן מתוודה, "אני חשבתי שהם כן", והילדה המנושקת מאבדת את הסבלנות: "למען השם, אלן, אפילו פרויד דיבר על תקופת החביון!". בהמשך אותה סצינה, כל ילד מספר על עיסוקו בעתיד. "אני מנהל חברת שמלות מצליחה", אומר אחד. "ואני מנהל את חברת השרברבות פינקוס", מתגאה השני, וילד מקריח מודיע: "אני מוכר טליתות". ילד שמנמן וממושקף מספר "הייתי מכור להרואין ועברתי למתאדון" וילדה ממושקפת מתוודה, "אני בעסקי העור!". מי היה מאמין שהילד החמוד יהפוך לג'אנקי (משתקם, אומנם), והילדה התמימה תהפוך למלכת סאדו-מאזו עם מגפיים, שוט ואביזרים נלווים. שלום לתמימות.

בסרט "מגרש השדים", מהסרטים המפחידים של כל הזמנים, הילדה סובלת משד עצבני המתנחל בגופה וגורם לה לקלל בקול בס עבה, להשפריץ נוזל ירוק מבחיל ולסובב את הראש ב- 360 מעלות (טריק שהושג, אגב, תוך שימוש בבובת שעווה משכנעת למדי). נדמה שזו אינה הדוגמה הקיצונית ביותר לייצוג ילדים כמפלצות, אם ניקח בחשבון את הילדה האומללה "קארי", אותה כבשה שחורה של המשפחה שניחנה בכוחות כישוף נקמניים ומבהילים, וילד-הבובה "צ'אקי" שאינו מתייחס לעצמו כרוצח, אלא מקסימום כעבריין צעצוע, למרות שביל הגופות המדממות שהוא מותיר אחריו.

חריג ורגיש

ילד-רובוט אנושי יותר מככב באלגוריה "המספריים של אדוארד". הגיבור, ילד בגוף של גולם שידיו עשויות מספריים, נחשב "חריג", "סוטה" ו"מוזר" בפרבר אמריקני שמרני ומסוגנן נוסח שנות ה- 50, הצבוע בצבעי פסטל. חוויות מסעירות עוברות על הילד האומלל (ג'וני דפ) שמתמחה בגיזום ראוותני של שיחי השכנים ותספורות לנשים. בין השאר, הוא נופל קורבן לבעלת מכון היופי השכונתי שטופת-התאווה המבקשת להכניסו תחת כנפיה בכפייה, ולמאמינה נוצרית קיצונית המתייחסת אליו כעויין ומעדיפה שייצא בחוץ. אם לא די בכך, אדוארד אף חווה אהבה נכזבת, ניצול בידי עבריינים, הסתבכות פלילית וגאולה.

בסרט "ביג", הגיבור (בכיכובו של טום הנקס) הופך לפתע מנער בן 13 לבוגר. השינויים הגופניים הפתאומיים גורמים לו מבוכה רבה, כאשר הוא מבחין בכמה שערות על החזה, ומציץ לתחתוניו ונבהל עוד יותר. לאורך הסרט, הנער-המגודל מסביר לחברתו שהוא רוצה לחזור להיות ילד. הוא לא מעוניין ליטול על כתפיו את מעמסת הגבריות עם כל האחריות, עמדת הכוח והעוצמה הפאלית הנלווית. הוא רוצה "לחזור הביתה", אולי במובן של חזרה אל הרחם, אל חיק האם המגינה.

הנקס מככב גם ב"פורסט גאמפ", שם הוא מגלם את פורסט הבוגר. פורסט הילד, לעומת זאת, מוצג כנכה עם מתקן ברזל הצמוד לרגליו. הילדים האחרים, שרואים בו מאותגר שכלית, רודפים אחריו, הוא נאלץ למלט נפשו וכך מצליח להתרפא בבת אחת מהמום הגופני. באחת הסצינות המרושעות בסרט, הליכתו עם מתקן-העזר מושווית לריקוד הטוויסט של אלוויס פרסלי בטלוויזיה. ממש לא משעשע. ילדים נכים זוכים לייצוג הוגן יותר בסרטים "כף רגלי השמאלית" ו"מסיכה", למשל, העוסק בנסיונותיהם להשתלב בחברה ולזכות בהכרה נאותה כבני אדם מועילים ומוכשרים, למרות המום ברגלם או בפניהם.

בריטים קטנים ומעצבנים

ילדים בריטים מחונכים למופת מככבים ב"צ'יטי צ'יטי בנג בנג" וגם ב"מרי פופינס". זה לא מפתיע, כשאומנת מופלאה כל כך מופקדת על חינוכם התקין. מיז פופינס מקפידה ללבוש שמלות ויקטוריאניות, והיא סמכותית ו"קולית", דידאקטית ומלהיבה בעת ובעונה אחת. רק נחתה מהשמים וכבר היא מלהיבה מנקי-ארובות יפים ומפוייחים ואצילים לונדוניים חדורי חשיבות עצמית, ומעניקה לילדים מגע של קסם משולב באנימציה (שימו לב לשיר על היונים).

גם ב"צלילי המוסיקה" מככבת כמובן אומנת מופלאה. ג'ולי אנדרוס מפעילה את מיתרי קולה תדיר ומספקת לאנושות כמה להיטי נצח, שמפרנסים יפה עד היום גם את ציפי שביט וחני נחמיאס שלנו ("דו הוא דב לבן צפוני" וכו'). האומנת הופכת מנזירה סוררת לאישה חופשיה ומשוחררת, במגבלות הבורגנות ונופי האלפים הקסומים, ואף מצליחה לשבות בקסמיה את אבי המשפחה, קצין אוסטרי קשוח, לשמחתם של הילדים המזמרים. כמה הזדעזעתי, כילד, למראה הנאצים המצמררים שנכנסים למשחק במחצית השניה ומטילים צל קודר על ההוויה הנאיבית הזאת. פתאום זה כבר לא היה אותו סרט ילדים.

ילדות לנצח

בין הילדות הקולנועיות של כל הזמנים, שירלי טמפל (בסדרה אינסופית של סרטים טובים יותר וטובים פחות, בדרך כלל בתפקיד הילדה-נערה השנונה שמפלסת דרכה בהומור וחוכמה בעולם המבוגרים ההפכפך), וכמובן, הדיווה ג'ודי גארלנד בתפקידה הבלתי נשכח כדורותי ב"הקוסם מארץ עוץ". במהלך המסע הפיוטי מקנזס קשת-היום אל מחוזותיה של ארץ עוץ, דורותי פוגשת את איש הפח, האריה הפחדן והדחליל, ומפגישה אותם עם הקוסם, שמעניק להם מוח, אומץ ולב.

גירסה אפלה מאוד לאותו סיפור אפשר למצוא ב"בחזרה לארץ עוץ" המפתיע של אולפני וולט דיסני משנות ה- 80. דורותי, לאחר שובה מהמסע לעוץ, מאושפזת במוסד מפחיד לחולי נפש ורגע לפני שמחשמלים אותה, היא מצליחה להימלט לאותה ארץ אבודה. במסעה המסוייט היא נתקלת, בין השאר, במכשפה מפחידה מתמיד שמאחסנת בטירתה ראשים של ילדות קטנות בצנצנות פורמלין, ואף חושקת בגופה הרך והענוג של הילדה היפה.

פצעי בגרות

ילדים ומתבגרים המגלים את מיניותם ומתמודדים עם חברה עויינת מופיעים בסרטים לא מעטים. בסרט האנגלי "משהו יפה" ג'יימי הוא נער בן 16 שהבנים בכיתה לועגים לו, משרבטים במחברותיו גברים עם פאלוס ענק ומכים אותו, אבל הוא מאוהב בסטי בן-כיתתו, הקפטן החתיך של קבוצת הכדורגל, וסופה של האגדה לנצח, לפחות בסרט הקסום הזה. סוף פחות אופטימי צפוי לחברות בין שתי נערות ניו-זילנדיות ב"יצורים שמימיים", המתאחדות באהבתן האירוטית מול עולם המבוגרים ההומופובי והמאיים שמנסה להפריד ביניהן. שם זה מסתיים ברצח של אמה של אחת הנערות בניסיון נואש לעצור את ההפרדה בין הנשמות הכרוכות זו בזו.

תוצרת הארץ

ב"אסקימו לימון" הישראלי (והסטרייטי) חבורת ילדים-מתבגרים עסוקה בסקס, אהבה, התבגרות, מדידות הדדיות של אברי המין, מריבות עם ההורים, מעשי קונדס בבית הספר, ושוב סקס עם נערות מבית טוב ועם נשים בשלות. ב"אלכס חולה אהבה" ילד בן 12 מגלה את נפלאות המין עם בת הדודה הבלונדינית שהגיעה מפולין ומעדיפה את גופו הצעיר על פני חמודותיו של השכן המבוגר עם העין המוגדלת והמבטא הפרסי המודגש.

ב"חסמב"ה ונערי ההפקר", מהקלאסיקה של הקולנוע הישראלי, ילדים אמיצים מסכלים את מזימותיו השטניות של אלימלך זורקין. ב"מחבואים", לעומת זאת, החבורה הכמו-חסמב"אית מושפעת ממאבק ממשי בין פעילי ה"הגנה" והבריטים בשכונה ירושלמית של אמצע שנות ה- 40. קונפליקט לא-פשוט מתחולל בנפשו של הילד אורי, הנקרע בין מחוייבותו לקולקטיב הציוני האלים ובין מחוייבותו לחונך שלו, המורה בלבן (דורון תבורי המרשים). ברגע האמת, כשהילד שומע על מזימת פעילי ה"הגנה" לתקוף את המורה וחברו-לחיים הערבי, הוא רץ לדירתו של המורה ומאהבו, רואה, בוכה ואינו מזהיר. בריוני ה"הגנה" פורצים למקום, רוצחים בדם קר את הערבי ופוצעים קשות את היהודי. בסוף הסרט, המורה המזוקן, לאות אבל על מות אהובו, צועד במורד הכביש, עוצר ונועץ מבט נוקב בילד שלא הזהיר אותו.

גלעד פדבה הוא מרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.