מצרים וכדורגל: האוהדים שהפילו את מובארק
ריבוי הנבחרות ממדינות ערביות ומוסלמיות במונדיאל מייצג את הדומיננטיות של הכדורגל במזה"ת, שמערב פוליטיקה, מחאה והתנגדות לישראל. האוהדים המצרים הם דוגמה מצוינת: הם היו מהראשונים שהתנגדו לקולוניאליזם הבריטי, מהבולטים בתמיכה בפלסטינים (כולל השתתפות במלחמת יום כיפור), וארגוני האולטראס הובילו את המהפכה ב-2011. פרק ראשון בסדרה
"אוהד אל-אהלי הממוצע הוא אדם שגר בדירה שבה חדר שינה אחד שאותו הוא חולק עם אשתו, חמותו וחמשת ילדיו. הוא מקבל שכר מינימום והחיים שלו בזבל. הדבר הטוב היחיד בחייו הוא שביום שישי הוא הולך לשעתיים לאצטדיון וצופה באל-אהלי. בגלל זה חובה לנצח בכל משחק".
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בכל העולם נולדו קבוצות ספורט מנאמנויות למעגלים שמהן צמחו: נאמנות למשפחה, לשבט, לעדה, לדת או ללאום. הנאמנות הופכת את הכדורגל לרגשי ורגשות עלולים להפוך את שדה המשחק לשדה קרב. שיוכם הפוליטי של המועדונים מבליט כיצד הפך הדשא לכר פורה למסרים חברתיים, פוליטיים, מגדריים, אתניים ולאומיים. לאור זאת אפשר ללמוד ממנו על האידיאולוגיות השונות בחברות הערביות, על ערכיהן ועל שאיפותיהן. הכדורגל לא משקף תהליכים שמתרחשים בהן באופן פסיבי בלבד, אלא הוא שחקן פעיל בחיי החברה. זירת הכדורגל יכולה כאמור לשמש להנעה לפעילות, בייחוד נגד ישראל כפי שתראו בהמשך.
הכדורגל חשוב לא רק להמונים אלא גם לשלטון. הון פוליטי וכדורגל תמיד הלכו ביחד בכל העולם, ובמיוחד במזרח התיכון. ב-2009 למשל, במסגרת ניסיון פיוס בין פתח וחמאס, נערך ברצועת עזה טורניר משותף לשני הארגונים. אסמאעיל הניה, אז ראש ממשלת חמאס ברצועת עזה ובעברו מגן מצטיין במועדון מחנה הפליטים א-שאטי, העניק את "גביע הדיאלוג והסובלנות" לקבוצה המנצחת לאחר תפילה משותפת במחצית.
אוסאמה בן לאדן היה אוהד מושבע של ארסנל האנגלית וארגן משחקי כדורגל בשכונות העוני של העיר ג'דה בערב הסעודית. הוא עצמו שיחק כחלוץ מרכזי ובהפסקות המחצית נהג לשאת נאומים על האיסלאם ולהעניק פרסים לשחקנים שענו נכונה על שאלות טריוויה על הקוראן. מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה הוא אוהד מוצהר של נבחרת ארגנטינה ושל מועדון אל-עַהְד ("ההבטחה") בלבנון, שבו הוא גם תומך בו כלכלית.
מרחץ דמים בעימותים בין אוהדים בפורט סעיד במצרים ב-2012:
בכך כאמור המנהיגים הערבים לא שונים מהקולגות שלהם בעולם המערבי, שנוהגים לארח ספורטאים מצליחים או להתקשר אליהם דקה אחרי שזכו בתואר כזה או אחר. אבל בעולם הערבי מתחזק הממד של פוליטיקה, חיים ומוות שמלווה את הספורט. הפעם נתמקד במצרים.
אוהדים מצרים במלחמת יום כיפור
מועדון אל-אהלי (בערבית: "המקומי") מקהיר, שהוקם ב-1907, היה ביתם של מצרים שהתנגדו לשלטון הקולוניאלי הבריטי. לכן עד היום מדי השחקנים בצבע אדום וסמל הקבוצה הוא בצבעי דגל מצרים האדום, מהתקופה שלפני הקולוניאליזם. עוד קודם שנקבע למצרים המנון רשמי כבר חיברו אנשי אל-אהלי המנון משלהם: "קום, מקומי, ראה את הילדים שלך ואת הדגלים, ראה את הגדודים שלך ואת הקהל, ראה את סימני הניצחון בכל התחומים. ראה ורשום זאת בתהילת הנצח. אתה תמיד, אתה תמיד, אתה תמיד בחזית".
באוגוסט 1968, שנה לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים, הוחלט שחברי המועדון יעברו אימונים צבאיים, ואכן, בקרבות מלחמת יום הכיפורים שפרצה חמש שנים לאחר מכן התגייסו 8,000 מחברי מועדון האוהדים כיחידה אחת והצטרפו לקרבות.
בשיאו של העימות הוחזרו השגרירים למדינותיהם, ובסופו של דבר היו אלה "לוחמי המדבר" (שחקני נבחרת אלג'יר) שעלו לטורניר על חשבון "הפרעונים" (המצרים).
משפחת מובארק ביציע
לאחר כמה חודשים נקמה מצרים באלג'יריה והביסה אותה 4:0 בחצי גמר אליפות אפריקה, מה שפתח תקופת חגיגות והתרוממות רוח לאומית, אבל כפי שהמציאות הפוליטית הוכיחה בשנים הבאות - לעם המצרי לא היו באמת סיבות לשמוח.
מבחינה פוליטית המשיך מובארק לעשות במצרים ככל העולה על רוחו, ומנגנוני הביטחון נקטו יד קשה כלפי מתנגדיו. חמור מכך: מבחינה כלכלית הכניסה הצמיחה במשק כספים לאליטה החברתית בלבד, האבטלה והאינפלציה עלו, ההכנסה לנפש של כ-20% מתושבי המדינה הייתה שני דולר ליום, והחוב הלאומי צמח ל-34 מיליארד דולר.
מובארק ניצל את השיח הציבורי ואת הפופולריות של הכדורגל כדי לצייר את עצמו הן כאוהד הנבחרת והן כמי שמשליט סדר וביטחון, ובמשך התקופה הסיח את דעת הקהל מהביקורת נגדו בתחומי זכויות אדם וכלכלה. זכיית הנבחרת באותה אליפות אפריקה, בפעם השלישית ברציפות והשביעית בתולדותיה, סייעה במימוש המדיניות שלו.
מובארק עשה שימוש באוהדים לקידום האג'נדות שלו. גיוס התקשורת לליבוי היצרים בין ארגוני האולטראס הוביל לריבוי כתבות על השחיתות והמהומות בכדורגל, וסדר היום התקשורתי הרחיק את זעם הציבור מהפוליטיקה לתחומים אחרים. בזמן המפגשים מול אלג'יריה הוא תקף את האולטראס – שנחשבים "קיצוניים" - ואמר שהם לא מייצגים את רוח העידוד האמתית באצטדיונים. הוא נקט צעדים נגדם, מקצתם נעצרו ונאסרה הכנסת אמצעי עידוד למגרשים.
גם בני משפחתו של מובארק גייסו את הכדורגל לאינטרסים שלהם. אשתו סוזן החלה עם השנים להדגיש את אהבתה לכדורגל, ובייחוד לנבחרת, כדי לזכות בתמיכה ציבורית וכדי לשמר את מעמדה הציבורי הבכיר גם לאחר שתסתיים כהונתו של בעלה. שני הבנים, עלאא וג'מאל, נהגו לשבת ביציע האוהדים המושבעים של הנבחרת להעלאת תמיכתם הציבורית. בכירים בעולם הכדורגל ראו בג'מאל מועמד מועדף לנשיאות, וכך גם פרשנים ומובילי דעת קהל שהקפידו לדבר בשבחו ולהציג תמונות שלו ביציע.
אבל למרות ההשקעה המשפחתית-תקשורתית-תדמיתית בענף, בסופו של דבר היה לאוהדים תפקיד מכריע בהדחת הנשיא מובארק.
המהפכה מתחילה ביציע
לארגוני האולטראס של קבוצות הכדורגל השונות במצרים היה חלק גדול במהפכה שהחלה במרץ 2011. שלא כמו המועדונים עצמם, חברי האולטראס אינם בעלי זיקה פוליטית או אידיאולוגית, אלא אוהדי כדורגל בלבד. הם רואים עצמם מגני הספורט העממי ומבקשים לשמור אותו כך למען העם ולא למען הכסף של המועדונים והשחקנים. התקשורת נתפסת כמי שמקדמת מגמה זו, שלה מתנגדים ארגוני האולטראס, וכוחות הביטחון נתפסים כמי שחפצים לחזק את שליטת המדינה והביורוקרטיה, קרי ההתאחדות והמועדונים, וכמי שמדכאים את הכוחות האחרים הפועלים בה, היינו האוהדים.
לא מדובר רק על אוהדי הקבוצות הגדולות אל-אהלי וזמאלק. ארגונים אולטראס פעילים ובולטים יש גם לקבוצת אסמאעילי (מהעיר אסמאעיליה), המכונים "הדרקונים הצהובים", לאל-מצרי מפורט סעיד (האולטרס הם "הנשרים הירוקים"), אל-אתיחאד מאלכסנדריה ("הקסם הירוק") ורזאל אל-מחלה מהעיר אל-מחלה אל-כוברה ("הלווייתנים").
בניגוד לשאר העולם, שם הם נחשבים במקרה הטוב "צבעוניים" ובמקרה הרע כמטרד פלילי, במדינות ערב בכלל ובצפון אפריקה בפרט נתפסים ארגוני האולטראס כאיום על המשטר. במצרים הם הוקמו רק ב-2007 כקבוצות א-פוליטיות אנטי-שלטוניות, ובמהרה הפכו לשחקנים בעלי כוח במישור הציבורי ובעלי השפעה ביחסי ה"רחוב" והמדינה.
בסוף 2008 הפגינו ארגוני אולטראס של קבוצות מקהיר נגד אוזלת ידם של שליטי ערב מול "התוקפנות הישראלית ברצועת עזה" (מבצע עופרת יצוקה). בכך הם שיקפו את דעת הרחוב והפכו לסמל לדור חדש שלא מוכן להיכנע לתכתיבי העבר, שעומד על דעתו ודורש להשמיע את דבריו. עם הזמן הם הפכו לשחקנים פוליטיים הקוראים לשבירת הסדר הישן ולמהפכה שתוביל לחירות. מאבקיהם האלימים בכוחות הביטחון הקנו להם ניסיון בלוחמת רחוב, אומץ לב ותושייה שלא היו לשאר אזרחי המדינה.
כיכר תחריר, "האביב הערבי", חורף 2011
שלושה ימים לפני פרוץ העימותים שקדמו ל"מהפכת 25 בינואר" במצרים, הועלה לרשת סרטון הקורא להפגין נגד השלטון ומבטיח שארגוני האולטראס יגנו על המפגינים. ואכן קבוצות אוהדי הכדורגל השונות הופיעו והטו את כף המאזניים לטובת המוחים. כך היה גם ב-28 בינואר 2011, שהוכרז "יום שישי של זעם": עדי ראיה סיפרו שחברי האולטראס הגיעו בקבוצות מסודרות מאזורים ומסגדים ספציפיים ולא כהמון אקראי. חברי הארגון הבהירו שישתתפו במהפכה בנפרד, ללא השתייכות לשום פלג פוליטי משום שהדבר נוגד את עקרונותיהם, אבל לבסוף הם היו אלה שאיגדו את האזרחים והנהיגו אותם. הם יצאו לרחובות חמושים באבוקות וברימוני יד מאולתרים והכינו מארבים לכוחות הביטחון, הם חילקו לאזרחים בצל, חומץ ומסכות להגנה מפני גז מדמיע והם הובילו את העימותים פנים מול פנים.
אוהדים מחוץ לחוק
גם אחרי התפטרות מובארק המשיכו חברי האולטראס לבלוט בהפגנות. דוגמה מובהקת לכך הייתה ההתקפה על שגרירות ישראל בקהיר בספטמבר 2011. כ-5,000 מפגינים, בהובלת אוהדי אל-אהלי ואל-זמאלק צרו על המבנה, מוטטו את חומת המגן והרסו כל שנקרה בדרכם. בשל כך נאלצו כלל הישראלים ששהו במצרים לעזוב את המדינה.
בעקבות הבולטות שלהם באירועי 2011 נשמעו קריאות להפיכת האולטראס למפלגה או לתנועה פוליטית. הארגונים השונים סירבו בטענה שאינם מעוניינים בפוליטיקה, ועיסוקם יוגבל לדרישות כלליות לגבי כחירות, צדק וסוציאליזם. מבחינתם, השתתפותם במהפכה הייתה חלק ממכלול תפקידם, הכולל גם הגנה על עמיתיהם מהפעלת הכוח האכזרית של כוחות הביטחון.
אוהדי מצרים במונדיאל ברוסיה:
לקראת הבחירות לנשיאות ב-2012 התאחדו כמה חברי אלתראס אל-אהלי עם כמה מחברי אלתראס אל-זמאלק להקמת "אולטראס ההתעוררות". מדובר בקבוצת אוהדים שבחרה להקים על סמך ניסיונם זרוע פוליטית של הרחוב, התומכת במועמד האחים המוסלמים לנשיאות מוחמד מורסי. עיקר פעילותם הייתה בהפגנות האלימות שנערכו בשנים 2013–2014 נגד הדחת מורסי והאחים המוסלמים. תמיכתם המוצהרת באחים המוסלמים ופעילותם ברחוב הפכו אותם לאויבים בעיני רבים, בהם גם הנשיא הנוכחי עבד אל-פתח א-סיסי. ב-16 במאי 2015 פסק בית המשפט בקהיר שיש להוציאם מחוץ לחוק עם שאר ארגוני האולטראס במדינה.
סיפורה של מצרים הוא דוגמה לשיקוף הפוליטיקה באמצעות הכדורגל הן מבחינת מועדוני האוהדים שאימצו אופי חברתי ופוליטי, והן בבחינת הניצול של הענף לתועלת הנשיא מובראק והמשטר. מעורבות ארגוני האולטראס במהפכת 2011 מדגימה את הפוטנציאל האדיר של הכדורגל לאחד קבוצות, להקנות להן כושר הנהגה ולהניע לפעולה לשיפור חיי החברה והמדינה. הסיפורים הללו, לצד שאר האירועים שהוזכרו כאן, מראים שהכדורגל הוא חלק משמעותי מחיי האזרחים, וכי ארגונים ושליטים יכולים לנצל אותו – ואכן מנצלים - לקידום האינטרסים והאג'נדות שלהם.
- ד"ר יהודה (אודי) בלנגה, מומחה למצרים וסוריה, הוא מרצה וחוקר במחלקה ללימודי המזה"ת באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
