שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה שלכם?

    בין אם מדובר בפרוזה, כתיבה עיתונאית, מייל בעבודה או מסמך משפטי – למילים שאתן ואתם כותבים יש קצב ומלודיה. איך משתמשים באורך המשפט? מתי לקטוע אותו? ומה הערך של קריאה בקול? הקשיבו למנגינה שבטקסט

     

    אילוסטרציה  (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

              "מהו המקצב המוצלח ביותר עבור משפט זה?"

    אני קוראת את המשפט בקול. ואז משנה ל:

              "עבור המשפט הזה, מהו המקצב המוצלח ביותר?"

    שוב קוראת בקול. ושוב משנה:

             "עבור המשפט הזה, המקצב המוצלח ביותר – מהו?"

    המוזיקה של הכתיבה היא נושא שמדריכי כתיבה נוטים לדלג עליו. וזה חבל, כי לכתיבה ולמוזיקה יש הרבה במשותף: קטע ש"זורם" כל כך בטבעיות עד שאנו מתפלאים שכבר הגענו לסופו; פסקה שמעוררת בנו דפיקות לב מואצות; מילה ש"מכה" בהפתעה – המוזיקה משחקת תפקיד מרכזי בכל ההשפעות הרגשיות האלה. ולכן המוזיקה שבכתיבה היא חשובה. מאוד. לכתבה שלפניכם שתי מטרות מרכזיות: הראשונה היא לעורר מודעות לחשיבותה של המוזיקה בכתיבה, והשנייה היא להמליץ על ארבע טכניקות פשוטות ויעילות לשיפור שלה.

     

    לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

     

    א. ככלל, גוונו באורכי המשפטים

    במשפט הזה יש חמש מילים. ובזה יש חמש מילים נוספות. משפטים כאלה אינם בעייתיים כשלעצמם. אבל ביחד הם נשמעים מונוטוניים. רק תקשיבו למה שקורה כאן. הכתיבה הזאת הולכת ונעשית משעממת. הצליל שלה מתחיל להישמע חדגוני. מזכיר במידת מה תקליט שנתקע. האוזן שלנו נואשת לקצת גיוון.

     

    את הפסקה הקודמת לא אני חיברתי (לצערי). חיבר אותה הסופר והעיתונאי גארי פרובוסט, שרצה להדגים מה קורה כשמשתמשים רק במשפטים דומים באורכם. בין אם מדובר ברצף של משפטים קצרים, בינוניים או ארוכים (המצב הנפוץ-יותר בקרב עורכי הדין), הבעיה הבסיסית היא זהה: אורכי משפטים דומים מובילים למקצב קריאה מונוטוני – והמונוטוניות הזאת מרדימה את הקורא או את השומע.

     

    "כעת, הקשיבו לזה" – ממשיך פרובוסט – "אני מגוון את אורכי המשפטים, ובכך יוצר מוזיקה. מוזיקה. הכתיבה שרה. יש לה מקצב נעים, תנועה קלילה, הרמוניה".

     

    ואכן, הפתרון למקצב קריאה מונוטוני הוא להקפיד ולגוון באורכי המשפטים. על כן הקפידו לשלב בכתיבתכם משפטים קצרים, בינוניים וארוכים*. יכול להיות שהקורא שלכם עדיין ישתעמם ממה שכתבתם על שיעור המס המיוחד לשבח הריאלי במכירה חייבת של דירת מגורים מזכה** – אבל היי, לפחות זה לא יהיה באשמת המקצב.

     

    *(ארוכים במידה, כן? כי משפטים ארוכים מדי הם בעייתיים כשלעצמם. אבל על זה כבר כתבתי בכתבה אחרת)

    **(נדמה לי שזה דבר אמיתי)

     

    ב. עוררו את הקורא עם"כתיבת-סטקטו"

    כשמדברים על מקצב "טוב" או "נכון" – הן במוזיקה והן בכתיבה – לרוב מתכוונים למקצב טבעי וזורם. עם זאת, מקצב הכתיבה ה"נכון" לקטע מסוים תלוי גם במסר שאנו מעוניינים להעביר. זוהי הסיבה לכך שקראתי לסעיף הקודם "ככלל, גוונו באורכי המשפטים": מצד אחד, אנו רוצים שהכתיבה שלנו תהיה זורמת וסוחפת; מצד שני, כדאי שנשבור פה ושם את המקצב הנעים הזה – בקטעים שמצדיקים זאת.

     

    אחת מטכניקות ה"שבירה", שמתאימה במיוחד לעולם המשפט, היא כתיבה במקצב סטקטו (staccato) - מושג מוזיקלי שמורה להפריד בין צליל לצליל, כך שאלו יישמעו קצרים, קופצניים ומקוטעים (דמיינו את נטע ברזילי בהתחלה של TOY).

     

    מבחינה רגשית, מקצב הסטקטו יוצר במאזינים רמת עוררות גבוהה, ולכן הוא מעלה בהם רגשות שאופייניים לעוררות: שמחה, נחישות, פסקנות, דחיפות, עצבנות, מתח, כעס וכדומה (הרגש הספציפי שיעלה תלוי במאפיינים נוספים של המוזיקה, כגון סולם ועוצמה).

     

    גם בכתיבה ניתן להשתמש באותה הטכניקה. הקווים המנחים של כתיבת הסטקטו הם שלושה:

    1. רצף של משפטים קצרים יחסית (מומלץ שמרביתם לא יהיה זהים באורכם, ע"ע ס' הגיוון).

    2. היעדר (או מיעוט) מילות קישור ביניהם.

    3. השמטה של כל מילה הניתנת להשמטה.

    עמוס עוז (צילום: מרב יודילוביץ') (צילום: מרב יודילוביץ')
    עמוס עוז(צילום: מרב יודילוביץ')

    עמוס עוז, למשל, משתמש בטכניקה הזאת בספרו "מתחילים סיפור", כשהוא מנסה לתאר סדרת ניסיונות כושלים לכתוב פתיחה לסיפור: "יושב. מקשקש על הדף. מקמט. זורק לסל. מקשקש. צורות. פרחים. משולשים. מעוינים. בית עם ארובה".

     

    הכתיבה החדה והמקוטעת הזאת, נטולת מילות הקישור ומילים מתבקשות אחרות (כגון "אני") מעבירה בבירור את רגשות התסכול והמתח של הכותב. אף שהוא לא אומר עליהן ולו מילה מפורשת אחת, התחושה היא שהוא תיכף קם מהכיסא, קורע את הדף ובועט ברומבה.

     

    לעומת זאת, ראו את ההבדל הרגשי שיוצרת כאן כתיבה רגילה: "ראשית אני יושב, בהמשך מקשקש על הדף, ולבסוף מקמט וזורק לסל. אחר כך אני מקשקש צורות שונות, כגון פרחים, משולשים, מעויינים, ולסיום מוסיף גם בית עם ארובה".

     

    היכן הדחיפות, התסכול והמתח? התפוגגו כמעט לחלוטין; הקורא שלנו רגוע למדיי, ולכן גם רחמיו על הכותב המתוסכל – שכעת מצטייר בעיניו ככותב מתוסכל-הרבה-פחות – פוחתים בהתאם.

     

    העיסוק המרכזי שלי הוא כתיבה משפטית, ובעולם הזה ניתן להשתמש בכתיבת-סטקטו כשמפרטים הנמקה מרכזית בטיעון, ומעוניינים לשדר לגביה נחישות ופסקנות. השופט אהרן ברק הרבה לעשות זאת בפסקי הדין שלו. הנה דוגמה לכתיבת-סטקטו נחושה האופיינית לו, מתוך דנ"א נחמני נ' נחמני: "זו ציפייתם הלגיטימית של רות ודני נחמני. זהו הבסיס לכל פעולה בביציות המופרות. זהו היסוד לכל ההוויה ביניהם. זוהי התשתית להורות שלהם. אין זו הורות 'חד משפחתית'. תורם הזרע אינו עלום. זוהי הורות משותפת בכל אתר ואתר".

    נשיא העליון בדימוס אהרן ברק (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
    נשיא העליון בדימוס אהרן ברק(צילום: גיל יוחנן)

    גם תיאורים עובדתיים-דרמטיים יכולים להשתדרג בעזרת כתיבת-סטקטו. זוכרים את פרשת כרמלה בוחבוט, שהרגה את בעלה לאחר שזה התעלל בה שנים ארוכות? השופטת דליה דורנר, שרצתה לעורר אמפתיה כלפי הנאשמת, הקפידה לכתוב את התיאור העובדתי מנקודת מבטה של בוחבוט עצמה – ואולם אבל לא הסתפקה בטכניקת נקודת המבט, וחידדה את המסר עם כתיבת-סטקטו:

     

    "בתאריך 18.2.94 הוגדשה הסאה. הבעל הכה אותה מכות קשות במעמד שלושת בניה. היא נסוגה לחדר השינה וביקשה נפשה למות. בחדר היה רובה גלילון שבנה החייל הביא עמו. היא טענה אותו במחסנית ודרכה את הנשק. לשמע קול הדריכה התקרב הבעל לפתח חדר השינה. אזי היא כיוונה את ההדק לעברו וירתה ירי אוטומטי עד שהמחסנית התרוקנה. כך הוא נהרג".

     

    מכיוון שהתיאור העובדתי הוא מנקודת מבטה של בוחבוט, כתיבת הסטקטו מאפשרת לקוראים להזדהות עמה ברמה הגופנית ממש: עם סערת הרגשות שלה, עם פעולותיה התזזיתיות, עם רגשות הלחץ, הדחיפות וחוסר האונים. נסו להמיר את הפסקה הזו לכתיבה רגילה – ההבדל יהיה דרמטי.

     

    ג. ככלל, אל "תדחפו" הסגרים לאמצע המשפט

    פעם למדנו בשיעורי לשון על "הסגרים": הערות שונות של הכותב לגבי תוכן המשפט. למשל, במשפט "למרבה המזל, התובעת לא נכחה במקום בעת התאונה" – ההסגר "למרבה המזל" מאפשר לכותב להביע את תחושתו החיובית על היעדרה של התובעת מזירת התאונה.

     

    כעת נמקם את ההסגר באמצע המשפט: "התובעת, למרבה המזל, לא נכחה במקום בעת התאונה". בכך יצרנו שתי קטיעות: הראשונה היא מחשבתית, כי ההסגר קוטע את רצף התוכן ("התובעת לא נכחה במקום בעת התאונה"); השנייה היא מקצבית, מכיוון שההסגר מוקף בזוג פסיקים, ואלו מכריחים את הקורא להאט ולהתעכב עליו מעט.

     

    על כן מומלץ למקם את ההסגרים בתחילת המשפט (ולעיתים בסופו): שם הם גם לא קוטעים את רצף התוכן וגם דורשים רק פסיק אחד (אם בכלל). אפשרות לא רעה נוספת היא להשאיר את ההסגר באמצע המשפט אבל לוותר על זוג הפסיקים. שימו לב שאת זה ניתן לעשות רק כשההסגר קצר מאוד ("הבקשה נדחתה כאמור בבית המשפט", "נזקיו מסתכמים כנראה במאות אלפי שקלים").

    אילוסטרציה  (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

    ואולם, כאמור בכותרת הסעיף – זהו רק הכלל. ישנם שני יוצאים מן הכלל: הראשון הוא כל אותם מקרים שבהם ההסגר עצמו חשוב. במקרים כאלו דווקא עדיף למקם את ההסגר באמצע המשפט. לדוגמה: "המשיב, לטענתו, לא חשב שעליו לבדוק את נושא זכויות היוצרים". ההסגר "לטענתו" – הממוקם באמצע המשפט ובין זוג פסיקים – קוטע את הזרימה המוזיקלית של המשפט ומכריח את הקורא להתעכב עליו מעט, ובאופן הזה אנו מצליחים לרמוז באלגנטיות שהמשיב מבלבל את המוח.

     

    היוצא מן הכלל השני הוא שלפעמים – מסיבות מוזיקליות טהורות – המקצב פשוט יישמע טוב יותר אם נמקם את ההסגר באמצע המשפט. ככה זה, במוזיקה אין תמיד הסברים לוגיים. לפעמים זה רק עניין של מודעות והקשבה. מה שמוביל אותנו בטבעיות אל הסעיף האחרון –

     

    ד. קראו בקול

    לסיום: טיפ קצרצר אך חשוב, שרלוונטי ליישומן של כל הטכניקות שפורטו לעיל: כשאתם רוצים לוודא שמקצב הכתיבה שלכם זורם, ולחלופין – מקוטע בכוונה כדי להדגיש את המסרים החשובים – אל תסתפקו בקריאה בלב.

     

    כשמדובר בטקסט שאתם כתבתם, קשה יותר "לשמוע" בקריאה כזאת את כל הצרימות המוזיקליות: את המקצבים המונוטוניים, את סימני הפיסוק העודפים, את המשפטים ההיפר-ארוכים שמותירים את הקורא קצר-נשימה. לכן, שבו מול הטקסט שלכם וקראו אותו בקול, תוך שאתם מקפידים על כל ההפסקות שסימני הפיסוק מורים עליהן. זוהי ללא ספק הדרך המדויקת והיעילה ביותר*** "לשמוע" את המוזיקה של הכתיבה שלכם.

     

    ***(כמו כן, זוהי דרך מדויקת ויעילה ביותר להקריפ את שותפיכם למשרד, ולכן השתדלו אמנם לקרוא בקול – אך לעצמכם).

     

    • עו"ד דנה פאר מלמדת כתיבה משפטית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן ובמכללת ספיר. היא בעלת הבלוג "משפט פשוט " העוסק בלשון המשפט ומעבירה סדנאות כתיבה משפטית במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים (לעמוד הפייסבוק של משפט פשוט - לחצו כאן ).

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים