שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עורכי דין - כך תכתבו כדי שהשופט יבין אתכם
    די למשפטים המסורבלים, חכו עם סימני הקריאה, נצלו נכון את וי"ו החיבור והיזהרו משאלות רטוריות. 5 טיפים חשובים לפני שכותבים מסמך שיגיע לביהמ"ש

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

    שופטים עוסקים בכמויות אדירות של מסמכים, בקשות, כתבי תביעה, כתבי הגנה, פרוטוקולים ופסקי דין. לפיכך חשוב לעורכי הדין למשוך את תשומת לבם בדיוק אל אותם חלקים במסמך המכילים את המסרים החשובים ביותר. הבעיה היא שעורכי דין רבים לא יודעים איך לעשות זאת באופן יעיל. במקום זה הם מציפים את המסמך במשפטים מורכבים, בקלישאות ובשלל סימני קריאה. בקיצור, מרוב הדגשות כבר לא רואים את המסר.

     

    כתבות נוספות על השפה המשפטית:

     

    בכתבה הנוכחית אני רוצה להמליץ על חמש שיטות להדגשה יעילה ואלגנטית של מסרים בכתיבה המשפטית. רק חשוב להבהיר שככל שתשתמשו יותר פעמים באותה שיטה באותו המסמך – כך היא תלך ותאבד מהאפקטיביות שלה. לכן הקפידו לערבב בין השיטות השונות, וכמובן להשתמש בהן במידה. אז שנתחיל?

     

    מקמו מסרים חשובים במשפטים קצרים

    (או: הסרבול עולה ביוקר)

     

    לפעמים נדמה שבכתיבה המשפטית יש רק שני סוגי משפטים: ארוכים, וארוכים מאוד. לא פעם קורה שבאותו המשפט יתגלו לנו גם זהותו של הנתבע, גם החובות שהיו מוטלים עליו על פי דין, גם 4-3 הפרות של חובות אלה וגם פירוט הנזקים שהפרות אלה גרמו לתובעת. במילים אחרות: לא נדיר למצוא במסמך משפטי ממוצע משפט שמכיל בין חמישה לעשרה (!) רעיונות שונים.

     

    מה בעצם הבעיה במשפטים ארוכים? הרי השפה מאפשרת לנו ליצור אותם, והם תקניים לחלוטין. זה נכון: הבעיה במשפטים ארוכים אינה עם התקניות שלהם. צריך קודם להבין שכדי לקרוא משהו – לקרוא אותו באמת – לא מספיק שהעיניים ירפרפו על המילים. כדי שקורא יצליח להבין ולהפנים את מה שקרא, המוח שלו צריך קודם לבצע פעולה של עיבוד.

     

    במהלך השנים אני הולכת ומשתכנעת שהמקום העיקרי שבו אנו מבצעים את פעולת העיבוד הכל-כך קריטית הזאת הוא כשאנו מגיעים לנקודה. ההרגשה היא שהנקודה למעשה מסמנת לנו: "היי, כאן נגמר הרעיון הקודם", ובכך מאפשרת לנו, באופן אוטומטי כמעט, לבצע "עצירת עיבוד" קלה. במהלך העצירה הזו אנו מבינים את מה שקראנו – ורק אז ממשיכים למשפט הבא.

     

    פסקי דין מעניינים נוספים בערוץ משפט ב-ynet:

     

    במשפטים ארוכים קשה לבצע פעולת עיבוד יעילה. זאת מכיוון שעד שהגענו אל הנקודה הנכספת כבר קראנו מספר רב של פריטי מידע חדשים – ולזיכרון קצר הטווח האנושי יש, למרבה הצער, קיבולת מוגבלת למדי. לכן משפטים ארוכים לא מתאימים להדגשת מסרים. למעשה, אם אתם מעוניינים דווקא לטשטש מידע שלא נוח לכם איתו, פשוט מקמו אותו בתוך משפט ארוך מאוד.

     

    משפטים קצרים, לעומת זאת, הקורא מצליח לעבד בקלות, ולכן הם מדגישים בהצלחה רבה את המסר. אגב, עניין זה נכון על אחת כמה וכמה בכתיבה המשפטית, שבה המשפט הקצר הוא לא רק קל יותר לעיבוד, אלא גם מזדקר לעין על רקע שלל המשפטים הארוכים שמקיפים אותו.

     

    השתמשו בקווים מפרידים

    (או: שיטת ההדגשה שהייתה חביבה על חשין)

     

    את הקו המפריד רבים מכנים בטעות "מקף", מפני ששניהם חולקים את הסימן "-" במקלדת. מדובר בסימן נהדר להדגשת מסרים, אבל ראשית חשוב להבהיר את ההבדל בינו לבין המקף. למעשה, מדובר בשני סימני פיסוק הפוכים לחלוטין: בעוד שתפקידו של המקף הוא לחבר (בר-מצווה, דו-צדדי, כ-3,000 איש) תפקידו של הקו המפריד הוא, ובכן – להפריד.

     

    הקו המפריד יכול להחליף נקודתיים ("לפסקת ההגבלה תפקיד כפול – מחד גיסא היא..."), פסיק ("זאת ועוד – כלל ידוע הוא כי...") או זוג פסיקים ("לעת מלחמה רשאית מדינה – כל מדינה – למנוע כניסתם של נתיני אויב").

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

    כשאתם מעוניינים להדגיש מסר, מומלץ לבחור בקו המפריד במקום בסימני הפיסוק האחרים. אגב, השימוש בזוג קווים מפרידים לצורך הדגשה היה חביב במיוחד על השופט המנוח מישאל חשין, ובפסקי דין שלו ניתן למצוא דוגמאות רבות לכך. למשל: "לא אסכים – ולא יהא זה סביר, לדעתי, שאתבקש להסכים – כי נטיל על עצמנו סיכוני-חיים...".

     

    כעת השוו בין אפקט ההדגשה שנוצר במשפט הקודם לבין שימוש מקביל בזוג פסיקים: "לא אסכים, ולא יהא זה סביר, לדעתי, שאתבקש להסכים, כי נטיל על עצמנו סיכוני-חיים...).

     

    למה, בעצם, הקו המפריד מצליח להדגיש בצורה כל כך יעילה? מכיוון שהוא מצליח למשוך את העיניים יותר מכל סימן פיסוק אחר – ובכך גורם לקורא להתמקד באופן מיוחד על הטקסט שממוקם בסביבתו. הסיבה לכך היא הצורה הוויזואלית הייחודית של הקו המפריד: הוא ארוך, דקיק, והשטח הלבן והריק שנוצר סביבו הוא גדול במיוחד. בדומה לשאר בעלי החיים, היות שמשאבי תשומת הלב שלנו מוגבלים, אנו "מתוכנתים" למקד את תשומת לבנו בגירויים ייחודיים-יותר (למשל, תאונת דרכים) ולהפנות תשומת לב פחותה לגירויים ייחודיים-פחות (למשל, אלפי המכוניות שנוסעות על האיילון).

     

    במילים אחרות: במסמך משפטי שמכיל מאות פסיקים, פסיק אחד נוסף לא יכול ללכוד את תשומת לבנו. קו מפריד, לעומת זאת – יכול גם יכול.

     

    עברו לסימני קריאה בסוגריים (!)

    (או: כדאי לכם לשמור על קלאסה)

     

    אין כמעט דבר שפוגם באלגנטיות של מסר – כל מסר – יותר מריבוי סימני קריאה!!!

     

    עכשיו, בואו ננסה את זה שוב: אין כמעט דבר שפוגם באלגנטיות של מסר – כל מסר – יותר מריבוי סימני קריאה.

     

    זה נכון במיוחד בהקשר לכתיבה מדעית, מחקרית ואקדמית, אבל זה נכון במידה רבה גם לגבי הכתיבה המשפטית. נכון, סימן הקריאה אמנם מדגיש את המסר שלפניו – אבל הוא עושה זאת בצורה צעקנית ולא מכובדת. אין בו אלגנטיות. אין בו תחכום. קולניות, לעומת זאת, דווקא יש בו: רבים "ישמעו" את הצעקה שבסוף המשפט, גם אם הם קוראים אותו רק בלב.

     

    גרסה מתוחכמת ואלגנטית יותר של סימן הקריאה היא סימן הקריאה בסוגריים. המשמעות של סימן קריאה בסוגריים אינה בדיוק צעקה (ולכן הוא "קולני" פחות); המשמעות היא הבעת תדהמה (לעיתים חיובית ולעיתים שלילית, בהתאם להקשר) לגבי מה שנאמר לפניו. לדוגמה: "לאחר מכן נעלם המשיב, כשהוא מותיר את שותפתו בחובות מצטברים של כ-20 מיליון שקלים (!)".

     

    יתרון נוסף של סימן הקריאה בסוגריים הוא שניתן להשתמש בו גם באמצע המשפט, ולא רק בסופו. לדוגמה: "במהלך השנתיים האחרונות נצפתה עלייה של 91% (!) ברווח התפעולי של החברה".

     

    וי"ו החיבור אחרי נקודה

    (או: בואו ננפץ עוד מיתוס)

     

    שנים רבות לימדו אותנו מיתוס לשוני שגוי בעליל, שעיקרו: לא שמים וי"ו החיבור אחרי פסיק. לא אתייחס כאן לזוועה השגויה הזאת אלא דווקא למיתוס לשוני שגוי אחר שלימדו אותנו, והוא: לא שמים וי"ו החיבור אחרי נקודה.

     

    ובכן, יתכן שתופתעו לשמוע שהשפה העברית דווקא מתירה להשתמש בוי"ו החיבור אחרי נקודה. את המשפטנים זה אמור אולי להפתיע פחות, לאור השימוש הנפוץ של שופטים במילת הקישור "ואולם" בתחילת משפט. ואכן, השופטים אינם שוגים. הן בלשון התנ"ך והן בלשון חז"ל משתמשים רבות בוי"ו החיבור לאחר נקודה. דוגמה מובהקת לכך היא ספר שמות, הנפתח במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה".

     

    עם זאת, מכיוון שבימינו השימוש בוי"ו החיבור לאחר נקודה הוא נדיר יחסית, הרי שאם תשתמשו בו בתחילת משפט – משפט זה יתבלט באופן מיוחד לעיניו של הקורא (מאותה הסיבה שציינתי קודם לכן: תשומת הלב שלנו נוטה להימשך לגירויים נדירים יותר).

     

    שאלו שאלות

    (או: הוסיפו שאלות לתשובות חשובות במיוחד)

     

    למה שאלות מבליטות מסרים? מכיוון שהן מערבות את הקורא בטקסט. זה חזק ממנו. ככה זה: כשאנחנו רואים שאלה מול העיניים, המוח שלנו מיד מתחיל לחפש לה תשובה. מצאנו תשובה? לא מצאנו? לכותב זה לא באמת משנה. הוא הרי כבר הצליח במשימתו: תשומת הלב שלנו כבר הופנתה לחלק הזה של הטקסט.

     

    ככלל, אפשר להשתמש בשני סוגי שאלות: אמיתיות ורטוריות. התשובה על שאלה רטורית אמורה להיות מובנת מאליה, ולכן לא מציינים אותה (לדוגמה: "האין גבול לעזות המצח?"). אגב, התשובה על שאלה רטורית כמעט תמיד תהיה: "ברור שלא" ("הרצחת וגם ירשת?") – אף שיש גם מקרים שבהם היא תהיה "ברור שכן" ("אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם?").

     

    הבעיה עם שאלות רטוריות היא שעלול להיות להן אפקט בומרנג. אם למשל שאלתם בכתב הגנה: "האם בנסיבות אלה יעלה על הדעת כי הנתבע יידרש לשלם פיצוי?", והשופט לא ענה לעצמו באופן אוטומטי: "ברור שלא" – האפקט יהיה הפוך. למעשה יריתם לעצמכם ברגל, והשאלה תגרום ליותר נזק מתועלת.

     

    לכן מומלץ להשתמש דווקא בשאלות אמיתיות – שהן מסוכנות פחות – ואז כמובן גם לנצל את ההזדמנות ולענות את התשובה הרצויה לכם. לדוגמה: "מדוע התובעות לא צילמו את האירוע? מכיוון שכלל לא היה אירוע".

     

    • עו"ד דנה פאר מלמדת כתיבה משפטית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן. היא בעלת הבלוג "משפט פשוט " העוסק בלשון המשפט ומעבירה סדנאות כתיבה משפטית במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים
    • לעמוד הפייסבוק של משפט פשוט – לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    עברית שפה יפה. ויכולה להיות פשוטה
    צילום: shutterstock
    צילום: אסף שגיא
    עו"ד דנה פאר
    צילום: אסף שגיא
    מומלצים