שורף בעיניים
השריפות שמשתוללות בחודשים האחרונים בעוטף עזה מותירות צלקות ענקיות לא רק בשדות, ביערות ובמרבדי הכלניות, אלא גם בלב של האנשים שנאחזים בחבל הארץ המיוסר הזה. איתי אילנאי יצא למסע בארץ האש, הקסאמים, המנהרות, העפיפונים ובלוני התבערה
כבאית הצהובה, שעל גגה רשום "קרן קיימת לישראל — גליל תחתון", דוהרת דרך מקשת האבטיחים של קיבוץ עלומים בעוטף עזה. פניה לעבר העשן השחור שמיתמר לאיטו מחורשת איקליפטוסים קטנה, על גבול שדה הכרובית. ח'טיב בנעייה, בעליונית צהובה ושפם, פורש את הזרנוק ומתחיל להתיז מים על הלהבות הנמוכות. כמו הכבאית, גם הוא נקרא לכאן מהצפון: ביומיום הוא גוזם עצים ביערות הגליל, אבל השבוע הוא מתפקד ככבאי.
כמה השפרצות מהצינור והשריפה דועכת, מותירה מאחוריה עיגול שחור וגזעים עשנים. בנעייה סוקר את השטח בעין מקצועית ואומר: "הלך פה שני דונם". בתוך עשר דקות הסיפור נגמר, וגוזם העצים שהפך לכבאי מקפל את הזרנוק וחוזר למשאית. עוד שורה נרשמת במחברת של ברוכי: "עלומים, יום ראשון, 15:10. שריפת חורש. כובתה".
תחנה ראשונה | קיבוץ בארי
מאז ה־11 באפריל מסתובב משה ברוכי עם המחברת. "כל שריפה מתועדת וממוספרת", הוא אומר ומצביע על מחברת הספירלה המקומטת. אנחנו יושבים למרגלות מגדל התצפית של קק"ל ביער בארי, שהפך בחודשיים וחצי האחרונים לתחנת כיבוי מאולתרת. מרבדי הכלניות התחלפו כאן בצלקות שחורות ומכוערות של שריפות שכובו.
מי שמנהל פה את העניינים הוא ברוכי, כולל השווארמה שמגיעה בטייק־אווי לארוחת צהריים. תושב נתיבות, כבר 31 שנים שהוא עובד בקק"ל. בהתחלה גזם עצים, אחר כך ניהל צוותים, ובשנים האחרונות הוא הסייר הראשי של אזור הנגב המערבי. בחור רציני, אחראי. "כל השטח הזה שלי", הוא אומר ומקיף את הנוף במבט.
מאז פרצה האש הוא נמצא כאן, מתחת למגדל התצפית, מוקף מכשירי קשר, יום אחרי יום. "חוץ מיום שבת", הוא מבהיר ומסדר מחדש את הכיפה על ראשו. ארבע כבאיות של קק"ל עומדות לרשותו והוא מנתב אותן במיומנות בין הדליקות שניצתות ללא הרף. כמעט ואי־אפשר לדבר איתו יותר משתי דקות ברצף כי בכל רגע הוא עלול לפנות אל אחד ממכשירי הקשר שלו ולפקוד על לוגאסי ללכת לשם, על אחמד שיבוא לפה, או על שלומי שייגש מסביב. "החוכמה היא להגיע לשריפה כמה שיותר מהר, לפני שהיא מתפשטת", הוא מסביר. "בדרך כלל מספיק טנדר עם נהג, שסוחב מכל של 400 ליטר. אם הוא לא מצליח לתת מענה, אני שולח כבאית".
קצב השריפות מסחרר. אחרי שהתבייתו על שדות החיטה של קיבוצי צפון העוטף, ואחרי שבתגובה קצרו אותם החקלאים, החלו מפריחי הבלונים להתמקד ביערות של אזור בארי. כדי לעמוד בעומס גויסו עובדי קק"ל ממחוזות המרכז והצפון, שנותנים גיבוי למחוז הדרומי. "ביום הכי קיצוני היו לנו 26 שריפות, רק ביערות קק"ל", אומר ברוכי. "בבוקר, כשאני יוצא לעבודה, אני לא יודע מתי אני חוזר".
לעיניים של ברוכי, שנמצאות כמה עשרות מטרים מעליו, במרומי המגדל שדגל קק"ל נעוץ בראשו, קוראים סעיד. בן 22, בדואי, הוא מכין לי כוס תה ומצביע: "שם זה עזה, בארי, נתיבות, כיסופים, אופקים, רעים". הרי"ש שלו מתגלגלת והעי"ן גרונית. מהלשכה שלו רואים גם את הים, אבל זה פחות מעניין כי שם אין שריפות.
"העבודה שלי זה לגלות שריפות", הוא אומר וממשיך להסתובב סביב צירו, מביט במשקפת. עשן עולה מדרום לנו והוא מדווח מיד לברוכי, שמן הסתם שולח עכשיו את לוגאסי. "אני מתחיל בשמונה בבוקר ונשאר כאן עד החושך", אומר סעיד. "כל יום, כולל סופ"שים. בימים רגילים אני מזהה 10־15 שריפות ביום. בשישי־שבת יש בדרך כלל מעל 20".
אוהב את העבודה?
"בהתחלה היה קשה, שעמום. אבל עכשיו בסדר, כל הזמן יש אקשן".
הוא מספר לי שאת העברית שלו רכש בזמן העבודה בקק"ל, לא בבית הספר. אבל כשאני שואל אותו אם אי פעם דמיין שימצא עצמו נלחם בטרור, העברית קצת משתבשת. "וואלה, לא יודע מה להגיד לך", הוא מרים את המשקפת לאופק. "אני לא מבין במילים האלה".
כך נראית הלחימה בטרור העפיפונים, שהצית בחודשיים וחצי האחרונים כמעט 500 שריפות בעוטף עזה, 36 מהן רק בסוף השבוע האחרון: ברוכי והקשר, סעיד והמשקפת, שווארמה בצל המגדל, לוגאסי עם הטנדר ועוד שורה במחברת. גם בזמן שאתם קוראים את הכתבה הזו הם שם, מכבים שריפות. הגבורה שלהם לא הוליוודית. היא מתבטאת בעקשנות, בעוד־פעם־לטפס־לכבאית, ברגש שניצת בברוכי כשהוא מריח עשן. "כואב לי שאני רואה יער שרוף", הוא אומר. "אלה יערות שטיפלתי בהם. נטעתי אותם, גזמתי אותם".
תחנה שנייה | כפר עזה
בפטיו של בניין המזכירות בקיבוץ כפר עזה שכח מישהו בלון יום הולדת. לראשונה בחיי אני מסתכל על בלון ומפחד. "אל תדאג", אומר לי אחד התושבים. "זה באמת בלון יום הולדת".
בחודשיים האחרונים מסתובבים תושבי הקיבוץ עם הראש בעננים, מחפשים עפיפונים ובלוני הליום. בשעות אחר הצהריים, כשהרוח המערבית מתחזקת, הם גם מציבים תצפיתנים שיאתרו מבעוד מועד שריפות פוטנציאליות. אפילו הבריזה המפורסמת של ראשית הקיץ הפכה מברכה לקללה.
בלילות האחרונים התחילו לרחף בשמי הקיבוץ גם רחפני תבערה. אחד מהם כמעט העלה באש את ביתה של מזי כהן־איילון. היא נשואה לבן משק וגרה בקיבוץ מ־1999. לתקופה קצרה עזבו ועברו צפונה, אבל מהר מאוד חזרו בגלל הגעגוע לקהילה, לתחושת המשפחה שאופפת אותם כאן. הם הביאו איתם את שלושת ילדיהם הקטנים. "זה היה ב־2012, רגע לפני מבצע עמוד ענן", היא מספרת. "ומיד נחשפנו לפחד. בהתחלה זה גוש בגרון, אחר כך צמרמורת מרעש מסוים, אבל זה נבנה בך מבלי שתרגיש כי אתה מנהל שגרת חיים של 'ביחדנס', של קהילה מגובשת וחזקה. עד עכשיו התמודדנו יפה מאוד, עד שלפני חודש הגיע רחפן וזרק מצנח בוער לחצר שלנו בתשע בערב, כשהילדים עם בייביסיטר. השכנה הריצה אותם בהיסטריה לממ"ד, ופתאום אנחנו נתקלים בדבר שהגיע אלינו לתוך הבית וגדל לממדי ענק".
הילדים קרסו?
"כן. ובשיחה עם פסיכולוגית את מגלה שזו שחיקה לאורך זמן. הם צוברים, בלי שתרגישי. מאז הרחפן הם מפחדים. הם יודעים שכשיש צבע אדום צריך להיכנס לממ"ד, אבל מה עושים כשיש שריפה? לאן בורחים? את מנסה לשכנע את עצמך שיהיה בסדר, שהקהילה וכל מה שהילדים מקבלים כאן זו מתנה לחיים שלמים, אבל הענן הזה עדיין חי בתוך הגוף".
נשמע שגם את נסדקת.
"כן".
אז...
"אתה שואל למה אנחנו לא קמים והולכים? זה קלישאה להגיד שזה הבית שלנו, שמה שיש לנו פה, אין לו תחליף".
"אין פה בנאדם שלא שואל את עצמו את השאלות האלה", אומר אריאל ארבל, שמצטרף לשיחה. הוא מנהל הקהילה בקיבוץ, ואחד מתפקידיו העיקריים הוא לאחות את הסדקים באמצעות הדבק של ה"ביחדנס". "בקיבוץ כפר עזה פועלים שני כוחות סותרים", הוא מסביר. "הכוח החיובי הוא שיש פה קהילה עם כוחות עצומים, שכל הזמן מנסה להתחדש, להחזיק אחד את השני, לחיות. הכוח השני הוא שכל הזמן יש משהו חדש מפחיד מאוד. עכשיו זה רחפנים, ולפני זה עפיפונים, ולפני זה קסאמים, ופצמ"רים ומנהרות, ואיפשהו באמצע נהירה של עשרות אלפי פלסטינים חמומי מוח לעברנו".
יכול להיות שהכוחות הסותרים האלה מזינים אחד את השני: ככל שהסיכון הביטחוני גדל, כך הקהילה מתגבשת?
ארבל: "אין ספק שהקושי הביטחוני מאוד מלכד".
כהן־איילון: "אבל במקביל הוא גם מפרק אותך מבפנים. בסוף אתה נשאר עם קליפה שהיא שארית של להחזיק ידיים עם כולם. בסוף אתה מתרוקן".
כלפי חוץ הכל פורח. במשעולים הירוקים של כפר עזה קלנועיות מתגלגלות, 40 משפחות מיועדות להיקלט כאן הקיץ, בריכה חדשה נפתחה ליד מגרש הכדורגל. אבל משהו בטרור העפיפונים חדר את המעטפת הנאה, אפילו יותר מהקסאמים והפצמ"רים.
ורדה גולדשטיין הגיעה לכאן ב־1970, חיילת משוחררת, מצאה אהבה ונשארה. שניים מארבעת ילדיה ושמונה מעשרת נכדיה גרים בקיבוץ. "לאט־לאט המכל של הכלת הפחד הולך ומתמלא", היא אומרת. "בשבוע שעבר היה פה צבע אדום. רצתי מחדר השינה לממ"ד בעיניים עצומות, ובמקום להיכנס בדלת נכנסתי בקיר. נפלתי על הרצפה וזחלתי איכשהו פנימה. אחרי זה חשבתי שאם זה קרה, סימן שאני כבר עייפה. עייפה".
היא לוקחת אותי לסיבוב סביב הקיבוץ, מצביעה בידענות על כל מוקד שריפה, מספרת על עשן הצמיגים שאופף אותם בזמן ההפגנות של הפלסטינים ליד הגדר, על הרוח המתעתעת ששולחת אליהם מדי פעם ענן של גז מדמיע. משמאלנו בתי הקיבוץ ומימין שדות תפוחי אדמה וג'באליה. "חבל, הראות גרועה", היא אומרת. לי ג'באליה דווקא נראית ברורה מתמיד.
אחת התחנות בסיור היא מפעל "כפרית", שמייצר חומרי גלם ותרכיזי צבע לתעשיית הפלסטיק. בגלל חומרי הגלם המסוכנים שבו, הקים המפעל מערך מתנדבים לכיבוי אש, שייתן מענה ראשוני למקרה של שריפה. שריפה במפעל עוד לא פרצה מאז, אבל בימים האחרונים עסוקים המתנדבים בכיבוי שריפות בלתי פוסק.
מפקד המתנדבים הוא רוני יפרח ממושב שוקדה, מנהל מחסן חומרי הגלם. "כשיש הקפצה אני עוזב את כל מה שיש לי במפעל, ורץ ישר לשריפה. אנחנו נותנים את המענה הראשוני", הוא אומר ומציג לראווה את הכבאית שלו, פורד חדשה ונוצצת. "בחודשיים האחרונים הפכנו לכבאים במשרה מלאה".
אתה לא אמור לחזור לפעמים מוקדם הביתה כדי לקחת את הילדים מהגן?
"בימי שני אני בדרך כלל יוצא הביתה בשתיים וחצי. בשבוע שעבר הגעתי הביתה, ובדיוק קראו לי לשריפה. לקחתי את שלושת הילדים שלי לשכנה, דפקתי לה בדלת ואמרתי לה, 'שלום, את יכולה לשמור עליהם?' חזרתי לפה עד שמונה בערב".
תחנה שלישית | מוזיאון "מעוז מול עזה"
מה שהוכרז בהתחלה כמצב חירום הפך לשגרה, מה שנתפס כאיום סוריאליסטי היה להרגל. עובדה: באתר המורשת "מעוז מול עזה" העסקים כרגיל. "מחר מגיעה קבוצה", אומר דוד דרורי ומכין לי קפה שחור. "לא הייתי כאן כמה ימים, אז לפני שהם מגיעים קפצתי לראות שלא נחת איזה בלון".
דרורי, נצר למייסדי הקיבוץ, עבד עד לאחרונה בחקלאות. הסיע טרקטורים, חלב פרות ואסף ביצים מהלול. לפני שנה נמאס לו והוא עבר לנהל את המוזיאון, שפועל בתוך מבנה באוהאוס מצולק מקליעים. זהו בית הביטחון של קיבוץ סעד, המבנה היחיד ששרד בקיבוץ לאחר שעמד בדרכו של צבא מצרים הפולש במלחמת העצמאות. לאחר המלחמה הועתק הקיבוץ כולו כקילומטר מזרחה, שם הוא נמצא עד היום.
אנחנו עומדים על הגג ומשקיפים. מתברר שאחת השריפות הגיעה עד לפאתי בית העלמין הסמוך. השבוע יציין הקיבוץ הדתי סעד 71 שנים לעלייתו על הקרקע, ומערכת היחסים שניהל עם הרצועה מפותלת. לפני הקמת המדינה, הדרך העיקרית להגיע לקיבוץ הייתה לתפוס אוטובוס לעזה, ומשם ללכת ברגל; ב־2001 כבר נפל עליהם הקסאם הראשון. "בדיוק חרשתי בתוך טרקטור סגור, ולא שמעתי כלום", נזכר דרורי. "ואז, כשאני מגיע לסוף הטור, אני רואה שיירה של רכבים צבאיים שעומדים בקצה החלקה. כולם הגיעו כי זה היה הקסאם הראשון, אף אחד לא ידע מה זה".
כשאני שואל אותו אם הוא סובל מהשכנים, הוא אומר ש"סבל זה תודעתי, עניין של החלטה. כשהקסאמים התחילו לבוא מהשדות אלינו הביתה, אמרתי לעצמי שאני לא יכול להרשות לעצמי לחיות בפחד. החלטתי שאני עושה הכל ברגוע".
אז אתה לא רץ לממ"ד כשיש צבע אדום?
"אני רץ, אבל רגוע. עושה את כל התנועות הנכונות, אבל בנחת".
דווקא הימים האחרונים הציתו בו איזו חרדה. "כל השנים הייתי שאנטי־באנטי, אבל ביום הנכסה הייתי מאוד מתוח. גם העפיפונים, זה בהחלט מלחיץ. יש לנו תצפיתנים כל הזמן, ובשבתות התאילנדים מועסקים בתצפיות. רואים בלון, ישר מתחילים להתרוצץ".
מה מיוחד בכלי הנשק החדש שהם מפריחים אליכם?
"הוא בעיקר מביך. אנחנו רוצים להרגיש צודקים, ואנחנו מרגישים מול הדבר הזה קצת מגושמים".
תחנה רביעית | תל גמה
כל השטח המקיף את צומת רעים הפך לאזור מוכה אסון. אם בבארי ובכפר עזה השריפות נקודתיות, הרי שכאן, בדרום, הן פראיות וחזקות. תל גמה למשל, המשקיף על נחל הבשור לא רחוק מקיבוץ רעים, הפך להר געש. שחור משחור. "כשהתל הזה בער, זה היה כמו לפיד שהאיר את כל האזור", אומר בעז קרצ'מר. "מבחינה מוראלית זה היה אחד הדברים הקשים שהיו פה".
כראש האגף האסטרטגי במועצה האזורית אשכול לשעבר, היה קרצ'מר ממובילי מיזם דרך הבשור החדשה, שמובילה מפארק אשכול לתל גמה ונחנכה לפני שנה וחצי. 13 קילומטרים של דרך נוף עבירה לרכב פרטי ופתוחה לציבור, פנינה תיירותית משובצת גשרים ומצפורים. כעת הוא מביט מסביב ורואה כיצד הבייבי שלו נשרף בלהבות. "כואב הלב", הוא חוזר ואומר. "עבודה של שנים עולה באש. כל עוד העשבייה נשרפת אתה אומר, 'וואלה, יבוא גשם ויחדש אותה'. אבל כשעצים בוערים פה כמו לפידים, אתה מבין שזה לא יתחדש".
דרך הבשור היא רק אחד ממיזמי התיירות באזור, שנועדו להצמיח בו תעסוקה ולמשוך אליו תושבים חדשים. "לאט־לאט פורחים פה מלונות, צימרים, אורחנים", אומר קרצ'מר. "אבל בשבועות האחרונים בכל אתרי התיירות, גם אלה שרחוקים מהאש, הכל מת. עשרות ביטולים".
"עם ישראל הוא בדרך כלל עם מטייל, אבל רק כשהבלגן נגמר", הוא ממשיך. "כשיש שבוע של קסאמים, אחרי זה שוכחים ומתקדמים הלאה. פה העסק כבר נמשך הרבה זמן. האווירה של השחור, של העשן, של הדיבורים שיוצרים לחץ לקראת מבצע בקיץ, יוצרים אי־ודאות שהיא הדבר הכי גרוע לפעילות תיירותית".
הוא ירושלמי במקור שהגיע לצאלים עם גרעין נח"ל ב־1972. היום הוא יו"ר הקיבוץ, מפעיל בו את מוזיאון "מורשת צאן ברזל", ומשמש כפרויקטור של התוכנית האסטרטגית המשותפת לארבע המועצות המקומיות של עוטף עזה. "התחלנו את העבודה לפני שנה כשהיינו ברגיעה, עם חלומות של שלווה", הוא אומר. "מאז גם החלומות האישיים שלי, על שיתוף פעולה אסטרטגי עם הפלסטינים ברצועה, עלו בלהבות. חזרנו אחורנית".
תחנה חמישית | קיבוץ ניר עם
לקיבוץ ניר עם אני מגיע מאוקלם. התרגלתי לצלקות השחורות, שכחתי שכל אחת מהן היא שריפה שכובתה בידי מישהו. גם עופר ליברמן התרגל. "עכשיו זה לא חוכמה, אנחנו יחסית רגועים", הוא אומר. "ברגע שקצרנו את החיטה כמות השריפות פחתה. בשטחי המרעה שלנו כל כך הרבה נשרף, שסטטיסטית הרבה מהבלונים נופלים כבר בתוך שטח שרוף. אז אנחנו מטפלים בשתי שריפות ביום, בקטנה. זה הפך לשגרת חיים מפגרת, אבל שגרה".
אחד האנשים החביבים שתפגשו, ליברמן. קעקוע של טיגריס על הגב וצידנית עם בירה בבגאז'. בחור גדול עם לב זהב, כזה שבוכה בתוך שדה חיטה אחרי שהוא נשרף. "בוכה, בוכה, עם דמעות והכל", הוא מודה.
הוא חיפאי, הגיע לכאן ב־1978 עם גרעין נח"ל. התחתן עם בת קיבוץ ונשאר. היום הוא מנהל ענף החקלאות בקיבוץ ואחראי על הקליטה. במבט חטוף, נראה שאת שני התפקידים הוא ממלא בהצלחה. "בהתחלה זה היה ריצות מטורפות", הוא נזכר. "כששדה חיטה נשרף, הוא נשרף מאוד מהר. היינו יושבים בתצפיות כל היום ויוצאים לכבות שריפה אחרי שריפה, רצים סביב הזנב של עצמנו. איבדנו חיטה בסדר גודל של אלף דונם, 2,500 דונם של שטחי מרעה. אני מעריך את סך הנזק שלנו בכמיליון שקל".
כשהוא יוצא איתנו לשדה אנחנו נתקלים בעפיפון שתקוע מתחת לאחת ממערכות ההשקיה. "זה שלנו", אומר ליברמן. "ביום שישי עשינו אירוע של הפרחת בלונים ועפיפונים, להחזיר לילדים ולבני הנוער את ההבנה שעפיפונים ובלונים זה לא כלי נשק. לגדולים היו נקניקיות ובירה. עשינו את זה כדי לתת קצת כוח לקהילה".
כקהילה מוכת קסאמים במשך 17 שנה, לא התרגלתם כבר?
"אל"ף, זה שוחק. בי"ת, בניר עם קלטנו בעשר השנים האחרונות יותר מ־50 משפחות. חלקן פחות מכירות את המציאות הזו. אני בן 58, הילדות שלי כבר לא בקיבוץ, אבל כשבנאדם יוצא מהבית עם ילד בן שנתיים ורואה שריפה ענקית, זה מטורף".
"אנחנו חיים שלושה חודשים בריח של שרוף, את חג שבועות חגגנו תחת ענן עשן", הוא ממשיך. "את חג המשק חגגנו ביום שישי. שריפה אחרונה כיבינו בשש, בשש וחצי התחילה המסיבה. כל יום אתה מתחיל בשש בבוקר ולא יודע איך הוא יתפתח, כי משעה 12 מתחילות שריפות. אני לא יודע מה הפתרון, אני יודע שאני רוצה שהדבר הזה ייפסק. אני אזרח פשוט, שרוצה לעשות פה חקלאות, לצמוח פה, לגדל את המשפחה שלי, שהבנות שלי ירצו להמשיך לגור פה ולגדל את הילדים שלהן פה".
וזה לא קורה?
"לצבא לקח חודש־חודשיים להבין את המשמעות של העניין, לא העריכו נכון את רמת הנזק שזה גורם. זילזלו בזה כי זה עפיפון. בינתיים הם עברו מהשדות לשרוף חורשות ושמורות טבע. היום רוב שמורות הטבע בעוטף עזה שרופות. עכשיו אני חושב שכולם כבר הבינו".
תחנה שישית | אנדרטת "חץ שחור"
כך נראו צהרי יום שני באנדרטת "חץ שחור", בין קיבוץ מפלסים לבית חאנון: כמה חיילים מעולפים מחום, שלושה טכנאים של חברת "אלטל" שמפעילים מכ"ם לאיתור כלי טיס זעירים, רכבי "סוואנה" של יחידה מסווגת כלשהי וחופן כבאים מוכנים להזנקה. ביניהם הסתובבו גם 30 נערים בטיול בית ספר וצרור תיירים אמריקאים. שגרה.
בחודשים האחרונים הפכה החורשה הצמודה לאנדרטה לתחנת כיבוי מאולתרת. בסופו של דבר, מי שנמצא בחזית המלחמה בעפיפונים הוא מערך הכבאות וההצלה. אנשי קק"ל, מתנדבי "כפרית", חיילי צה"ל העוסקים בכיבוי – כולם פועלים תחת המטרייה של מערך הכבאות, שנמתח עד לקצה. "גירדו לכאן את כולם", אומר דובר מחוז דרום, אלי כהן. "ביטלו חופשות, גייסו מילואים. המון כוחות".
כהן, שמעבר לתפקידו כדובר מתפקד גם ככבאי מהשורה בתחנת אשקלון, בילה את 84 הימים האחרונים בריצה משריפה לשריפה, תיאום כוחות, הזזת כבאיות והזמנת קייטרינג לנקודות ההזנקה. "בהתחלה זה היה מטורף", הוא נזכר. "הסתכלנו לשמיים וראינו 40 עפיפונים מעלינו. חשבנו שזה ייקח כמה ימים ובזה זה ייפסק, עד שהבנו שזה לא המצב".
כמה משחקי מונדיאל הצלחת לראות?
"אפס".
התשובה לטרור העפיפונים היא הצפה בכוח אדם, שילוב זרועות בין מגזרים וארגונים, לייזרים ומכ"מים, תצפיתנים ולוגאסי עם הטנדר, תושבים חזקים שעומדים על סף תהום ותפילה שהרוח תירגע. אין אדם אחד במהלך המסע הזה שאמר לי שפתרון נראה באופק. זו תחושה מייאשת, מעוררת השראה, דוגמה מופתית ליכולת ההסתגלות של המדינה בכלל ואזור עוטף עזה בפרט. ישראל 2018.
בדרך חזרה צפונה, בצומת שער הנגב, אני עוצר לטרמפיסט, נער. מתברר שהוא תושב סעד, עולה לכיתה י"ב, מתנדב במד"א ובצוות הכיבוי שהוקם בקיבוץ. "תבוא אלינו, אחי", הוא מציע לי. "תראה מה זה שריפה".
