שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    להתראות אוניברסיטה, היית שטחית וצפויה

    פגשתי שיח מאוס של אליטיזם-אשכנזי-שמאלני-פמיניסטי ודיונים פשטניים. חזיתי במרצים שלא ציפו מאיתנו להבריק, במטלות מגוחכות ובקורסים שאפשר לעבור בלי לקרוא יצירה אחת. ובעיקר, פגשתי סטודנטים משועממים ואפס מקום ליצירתיות. השבוע סיימתי תואר בספרות באוניברסיטה העברית, והחלום להרחיב אופקים התנפץ באכזבה קשה. המשבר במדעי הרוח – מבט מבפנים

     

    ניצן ריבלין ()
    ניצן ריבלין
     

    מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי שני חלומות: לטוס לסקוטלנד וללמוד ספרות באוניברסיטה העברית.

     

    כשהייתי בתיכון הייתה לי מורה לספרות שהפכה לאחת הדמויות המשמעותיות ביותר בדרכי לרכישת השכלה. בנוסף לקריירת ההוראה שלה בחינוך הציבורי היא הרצתה באוניברסיטה ופעם היא סיפרה לי על קורס שהיא מעבירה - סמסטר שלם על האודיסיאה מאת הומרוס. בזמנו זה נראה לי הדבר המדהים ביותר שניתן לעשות ואלה החיים שיעדתי לעצמי. רציתי להיות משכילה, רחבת אופקים, לאסוף עוד ועוד ידע ויכולות שיהפכו אותי לבחורה מעמיקה יותר, כזאת שמסוגלת להכיל קונפליקטים ולנתח ניואנסים בלתי מורגשים. חשבתי שבאופן הזה אדע להתמודד עם העולם טוב יותר. חשבתי שאהיה אדם טוב יותר.

     

     

    לאורך השנים נהניתי לספר על שני החלומות האלה לכל מי שהיה מוכן להקשיב. לבחורים שניסיתי להרשים, לחמ"ליסטים במשמרות לילה ארוכות בצבא, לאנשים שלקחו אותי טרמפים ושאלו לאן אני רוצה להגיע. הרגשתי שזה מה שמגדיר אותי ומעיד באופן עמוק ומדויק על האישיות שלי. על השאיפות שלי. על סוג הבנאדם שאני. מוזר, כיום לא הייתי מגדירה את עצמי ככה.

     

    שנים דיברתי על שני החלומות שלי עד שב-2015 טסתי לסקוטלנד והתחלתי ללמוד. שלוש שנים חלפו, והשבוע סיימתי את תואר הבוגר שלי בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. מהחלום ההוא נשארו רסיסי זיכרון ובעיקר אכזבה. והנה למה.

     

    אנחנו לא פה בשביל הכסף

    מראש היה לי ברור שמטרות התואר הזה הן צבירת השכלה, הרחבת אופקים וחוויית למידה. לא הנחתי שלימודי הרוח יעניקו לי מקצוע קונקרטי וגם לא ביקשתי זאת. כבר אז הבנתי שאלא אם אני מבקשת מקצוע הנדסאי, האקדמיה לא תעניק לי עתיד ברור. כיום אני כבר יכולה להגיד בוודאות שכל מי שניגש למי ממקצועות הרוח והחברה במטרה להשתלב בתפקיד ספציפי, ייאלץ לגלות בסוף עד כמה טעה.

     

    יחד עם אינפלציית התארים במדינה ניכרת ההבנה שכדי להצליח בחיים עלייך להיות מוכשרת, ואם אינך מוכשרת, תואר במדעי הרוח/חברה לא יהפוך אותך לכזאת. התואר אמנם עשוי לפתוח דלתות במשרדים ממשלתיים שמחייבים תעודה או בחברות גדולות שלהן מועמדים רבים לכל תפקיד, אבל זה לא הכרח. בעצמי הצלחתי להשתלב במהלך הלימודים במקום עבודה רציני שכלל לא התעניין בתעודות שברשותי – אם בכלל - אלא באופי וביכולות האנושיות שאני מביאה.

    אילוסטרציה  (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

    מסדרונות האוניברסיטה - אולי להוציא את מקצועות המדעים - מלאים לצערי סטודנטים שמבקשים לסמן וי, לקבל תעודה ולהמשיך בחייהם בלי שמיצו באמת את מה שהאקדמיה צריכה ויכולה להעניק להם, ובלי שהם יודעים לענות בעצמם על השאלה "מה הלאה?". אני, לעומתם, נרשמתי כי רציתי ללמוד ואת תחום הקריירה שלי התחלתי כבר במהלך שנה א' (כרגע אני עורכת ספרים).

     

    את התואר התחלתי במשולב עם החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. חשבתי שאני עומדת ללמוד על החברה האנושית, על תרבויות שונות ועל צורות חיים שונות. חשבתי שאם אצליח להכיר ולהבין קיום אנושי ששונה מזה שאני מורגלת לו, אוכל להכיר ולהבין יותר טוב את עצמי ואת הבועה המשוריינת שבתוכה גדלתי. כשנגמרה שנה א' קלטתי שהנושא שהכי עניין אותי במדעי החברה הוא הקורס בסטטיסטיקה ופרשתי מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

     

    ומה עם דיכוי מגדרי של גברים?

    האוניברסיטה אכזבה אותי. היא אכזבה אותי בכמה הדיון היה לא מורכב ולא מעמיק. המרצים לא ביקשו לפתוח את המחשבה שלנו לאפשרויות אחרות, לתודעה חיצונית לזאת שבה אנחנו כלואים. הם ביקשו לחזור על אותן סיסמאות לעוסות וטרחניות שבהן משתמשים התקשורת והשיח הפוליטי המאוס.

     

    הקורסים שוגרו אלינו מתוך זווית ראייה צרה ומוגבלת של אליטיזם-אשכנזי-שמאלני-פמיניסטי, ואף שאני משויכת לחלק מההגדרות האלו, אם לא לכולן, מצאתי את השיעורים יבשים וצפויים. חשבתי שהאוניברסיטה היא המקום לפרוץ את שכבת השטחיות שכולנו מורגלים בה ולרדת לרבדים שאני לא יודעת שקיימים. למשל, לדבר על דיכוי מגדרי של גברים, על מזרחים מחוץ למסגרת המתנשאת של "דפקנו אותם", לדבר על סתירות, על מחירים, על שגיאות, לאתגר את המחשבה, את הדרכים שבהן אנחנו מבינים את העולם, לתת קונטרה לאמירות שאנחנו כל כך מורגלים לשמוע.

    האוניברסיטה העברית. רציתי קונטרה למיינסטרים (צילום: אוהד צויגנברג) (צילום: אוהד צויגנברג)
    האוניברסיטה העברית. רציתי קונטרה למיינסטרים(צילום: אוהד צויגנברג)

    בשנתיים הבאות למדתי בחוג לספרות כללית והשוואתית בלבד ולהנאתי לקחתי כמה קורסים מחוגים אחרים בהיסטוריה וביהדות. בסך הכול, שלוש השנים שעשיתי בפקולטה למדעי הרוח היו מהנות. לקחתי קורס שבמשך סמסטר שלם ניתח את היצירה "תמול שלשום" של ש"י עגנון וקורס שהשווה בין אוטוביוגרפיות שונות - מאוגוסטינוס ועד שטפן צווייג. לקחתי קורסים בשפות, קורסים על משוררים וקורסים הסובבים סביב מוטיבים ספציפיים.

     

    לקחתי קורס על הקשר בין ספרות למקרא וקורס שמנתח טרגדיות מודרניות לעומת טרגדיות קלאסיות. למדתי על היוצרים הגדולים משחר הציונות, על אלה שעלו לגדולה ועל אלה שנשכחו. אהבתי את הפקולטה למדעי הרוח ואת החוג לספרות, אהבתי את המרצים ואהבתי את היצירות. בהשוואה לרוב הסטודנטים, קראתי אחוזים משמעותיים מהחומר שנדרשנו לקרוא ומילאתי את כל מטלותיי בזמן שניתן לי ובעונג רב.

     

    למדתי תואר ראשון בתחום שמתאים לי, ושממצה את התחומים שמעניינים אותי ומעניקים לי ריגוש, ובכל זאת, אני מסיימת שלוש שנים ובלבי תחושת החמצה.

     

    ויתרו לנו, ויתרו עלינו

    אני מסיימת תואר ראשון ואני לא בטוחה שהפכתי באמת להיות הבחורה המשכילה שחשבתי שאהיה. אני לא מרגישה שעמדתי בדרישות קשות במיוחד או שרכשתי כלים שייתנו לי יתרונות על פני כל אחד מלומדי החוגים האחרים שמציעה האוניברסיטה. אני לא מרגישה ששלוש השנים הללו באמת הציבו בפניי אתגר והשרישו בלשוני שפה מונחית חדשה.

     

    אני לא אומרת את זה כי ההשכלה שלי לפני האוניברסיטה הייתה רחבה במיוחד. אני אומרת את זה כי אני באמת מאמינה שהאוניברסיטה ויתרה לנו. מראש המרצים לא נתנו לנו מטלות מסובכות ולא ציפו מאיתנו להבריק בהן. אולי זו ציפייה שהתפוגגה מזמן, כשהסירו את מחסום הקבלה למקצועות הרוח (התקבלתי לאוניברסיטה הטובה בארץ בלי לעשות פסיכומטרי בכלל), וכשהנמיכו את הרף בתקווה שככה ינהרו לפקולטה סטודנטים רבים יותר. זה לא קרה, ומה שנשאר זו אווירה של קייטנה.

     

    ראיתי קורסים שלמים שאפשר לעבור בהצלחה בלי לקרוא אף יצירה. ראיתי מטלות כתיבה מגוחכות שהוערכו ברפרוף ובחוסר תשומת לב. ראיתי מה המרצים רוצים ורגילים לקרוא והבנתי מהי הדרך הקלה להצלחה. ראיתי ציונים שלא הגיעו לי ושקיבלתי באמצעות קיצורי דרך. ראיתי מרצים מדברים לעצמם ואפילו לא עוצרים לוודא שמישהו מקשיב להם. ראיתי סטודנטים משועממים. ראיתי מרצים משועממים. ראיתי פקולטה נטולת תמריץ לשיפור וואט-סו-אבר. ראיתי רמת קיבעון שלא השאירה שום מקום ליצירתיות, לשינוי, לפריחה.

    אילוסטרציה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

    אני בוגרת תואר ראשון באוניברסיטה העברית ואני מוצאת את עצמי שואלת, מה עשיתי בשלוש השנים האחרונות? במה התקדמתי? אני יוצאת אחרת משהגעתי? בהכרח אני יוצאת אחרת, הרי התבגרתי בשלוש שנים, עברתי משברים אישיים ופגשתי אנשים חדשים – אבל האם משהו מתוך האדם שהפכתי להיות מושפע באופן ישיר מהתואר? האם האוניברסיטה העניקה לי משהו שלא היה ברשותי קודם לכן? שלא היה ברשותי לולא התואר?

     

    האוניברסיטה לא לימדה אותי להיות ביקורתית. היא לימדה אותי לשנן ולהפנים את המסרים שהיא רוצה שאדקלם. ובכל זאת – האירוניה קורסת לתוך עצמה - הנה אני מבקרת אותה.

     

    אוניברסיטה יקרה, נעמת לי מאוד. אני מעריכה שרוב הזמן לא ראית אותי ואת חבריי לתואר בכלל, ולכן לא מפתיע שאני יוצאת ממך חסרה. כולי צער על הפקולטה למדעי הרוח, שאם לא תעשה שינוי משמעותי, תתפוגג בעוד כמה שנים. כולי צער על מרצים שמכוונים להתנוונות, על עוזרי הוראה בלי שום סיכוי להתקדמות, על כספי ציבור שנשפכים לריק ועל עוד אלפי סטודנטים כמוני שמסיימים את התואר הראשון ולא יודעים לענות על השאלה למה.

     

    נתראה בתואר השני.

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים