תאילנד פינת הדר יוסף

את הבית של לי מלילי ואוֹ פטדי בהדר יוסף קשה למצוא. זו לא שכונה שנקלעים אליה במקרה. בין וילות הפאר החדשות לבתים הנמוכים המתקלפים, רק שביל פנסים סיניים קטנים רומז לאורחים היכן להיכנס. אך מי שיעבור את הדלת האחורית וייכנס לחצר הקסומה, ירגיש לרגע אחד בתאילנד. מוזיקה תאילנדית מתנגנת ברקע, מנורות במבוק מתנופפות ברוח הנעימה שבחצר ועל הקיר תמונתו של המלך המנוח, משקיף על הכל מלמעלה. במרכז החצר מלילי ופטדי מפטפטים ביניהם בתאית קולחת, טועמים מצלוחיות הרוטב החריף שפוזרו על השולחן המרכזי, קוטפים עלה מהגינה וזורקים לסיר המבעבע, כשבין כולם מסתובב הכלב המיניאטורי בעל השם המשעשע "ביג".

המוזמנים שהגיעו לא ממש ידעו מה הם הולכים לאכול, הם רק ידעו שזו הולכת להיות חוויה קולינרית מיוחדת במינה. בכל זאת, לא כל יום פותחת הבת של לק ויריב מלילי, מייסדי מסעדת "בית תאילנדי" ובר ה"קאב קם", מיזם של ארוחות פרטיות אצלה בבית — עם חומרי גלם מהגינה ומהלול הצמודים. שלוש ארוחות כאלו כבר התקיימו. לראשונה הגיעו החברים של אבא יריב לחגוג לו יום הולדת. אז בישלה מלילי בין השאר לשלום חנוך וזוגתו, להילה אלפרט ולאורנה בנאי. לשנייה הגיעו רק חברים קרובים. לשלישית הגיעו כבר השכנים עלמה זק ואלון נוימן וגם ימית סול ובעלה ישראל, ועוד שישה משתתפים, שחלקם חברים ואת חלקם לא הכירו קודם. בפנים חיכתה להם שחר פשיגודה, שותפתה של מלילי למיזם "מיי תאי קיטצ'ן", חילקה לכולם בירות, תאילנדיות כמובן, ועודדה לטעום את צ'יפס השרימפס המצוין ואת הבוטנים הקלוים.

אחרי סמול טוק קצר ולבבי הוזמנו כולם אל השולחן הארוך והמנות החלו לזרום במשך שלוש שעות, כשחלקן מוכנות מול עיני הסועדים על ידי פטדי, בעלה של מלילי, בעצמו שף שעובד בבית תאילנדי ומנהל המסעדה. ברקע ריחפה לה אשתו בין האורחים, כיוונה מעט איך לאכול מה והסבירה למתקשים איך מכינים "מי יאנג פה" (עלה שאפו או חסה עגולה, שבתוכם חתיכה קטנה של דג צרוב על עלה בננות, קוביית ג'ינג'ר וקליפת לימון, קוקוס קלוי, פלפל תאילנדי ועשבי תיבול, ומעל הכל רוטב). מי שרמז למלילי שהאוכל אולי קצת חריף, נענה בחיוך. "פה זה הארד קור", היא אומרת בלי להתנצל. "לא כולם יכולים לשבת בארוחה שלי, גם בגלל החריף וגם בגלל המנות. אני לא ממציאה את הגלגל, אבל אצלי הסום טאם זה לא הסלט החמוד המתקתק שכולם מכירים, עם הבוטנים והלוביה. זה הסלט מהכפרים, מסוקס עם מחית דגים, האנשובי התאילנדי שאפילו בתאילנד לא הרבה מסוגלים לאכול, בעיקר העירונים". מלילי מסבירה שבכפרים העניים, החריפות מסייעת לאנשים לאכול פחות, ולכן תמיד המנות יהיו חריפות יותר מאשר בעיר. "במסעדה אתה חולק עם המשפחה. פה זה כמו בכפר. כולם אוכלים מאותה צלחת גדולה. אתה קוטף מהסלסלה, צריך לקום כדי לתת ביס. אתה חייב לדבר עם מי שלידך. בתאילנד לא שואלים מה שלומך, שואלים אם אכלת כבר".

מתי את מתגיירת

קשה להאמין אבל מלילי, רק בת 26 וכבר אמא לשניים: אנג'ל בת שבע וחצי וג'וניור סאן בן ארבע וחצי, אותם היא מגדלת עם בעלה בן ה־40 שעלה לארץ בגיל 18. מבין שלושה אחים (ירדן, 18 ודין, 13) — היא היחידה שנולדה בתאילנד. כשהייתה בת שנתיים וחצי החליטו ההורים לעלות לישראל. כילדה היא זוכרת את עצמה ישנה על שני כיסאות במסעדה בזמן שהוריה מנסים לבסס את העסק. בסוף הערב כשנשארו לסדר, הייתה המלצרית לוקחת אותה לביתה, עד שיאספו את הילדה.

מתברר שהבת של האיש שמחוזר מידי יום על ידי עשרות סועדים המתקשים להשיג שולחן, עדיין סוחבת בבטן גוש עצום של עצב בגלל קבלת הפנים הישראלית לה זכו היא ואמה. "הילדים היו אכזריים מאוד", היא מספרת על ילדותה. "ברחוב הסתכלו עליי ועל אמא כמו בגן חיות. היו מתלחששים, צועקים שמות גנאי: מה אתם סינים? ג'קי צ'אנים? אמרו לי: 'תביאי את אמא שלך שתנקה לי את הבית'. עד היום שואלים: אה, אז את לא יהודייה? אמא התגיירה? את מתגיירת? את לא מתגיירת? אז לא. אני לא יהודייה וגם אמא לא. אני אתאיסטית".

כשבתה אנג'ל נכנסה לכיתה א' היא לא ישנה בלילות מרוב לחץ. ואז הגיע היום שבו אנג'ל אמרה שהיא לא רואה טוב. בדיקת רופא הבהירה שלילדה אין כלום. "כשיצאנו ממנו היא אמרה: אמא אני מצטערת, שיקרתי לך, אני רואה טוב. כששאלתי למה עשית את זה, ענתה: חשבתי שהוא יתקן לי את העינים, לעגולות. התחלתי לבכות. קיבלתי כאפה אחורה".

למרות שהיא משמשת כיועצת בבית תאילנדי וקאב קם, הלו"ז של מלילי משועבד לטובת הילדים, אותם היא לוקחת מיד בתום המסגרות, בלי צהרונים, חשוב לה שיאכלו ארוחת צהריים מסודרת ולא אוכל מבחוץ. בשכונה היא ידועה כאחת שמאכילה בשפע גם את החברים, בני השכבה של ג'וניור סאן ואנג'ל, וככה למעשה הכירה את פשיגודה, שהיא שכנה וגם אשתו של איתי פשיגודה, מבעלי הבנדיקט. "היא היתה באה מידי פעם", משחזרת מלילי, "ויום אחד עמדנו במטבח ואני אומרת לה: תטעמי את הקינוח, ותראי את הצמחים, ותטעמי את זה ואת ההוא, והיא נגנבה עליי. אמרה: 'נתת לי חוויה אותנטית של תאילנד באמצע תל־אביב'. עכשיו, אני לא בן אדם ממוקד יותר מדי, אבל כן בא לי שיפסיקו להגיד 'הבת של אלה מבית תאילנדי'. אני רוצה שידעו שגם לי מלילי יודעת לבשל, לא בגלל שהיא הבת של, אלא כי גם לה יש את זה. אבא היה מספר על סבתא רבתא שלו, שהייתה מבשלת מדהים ותמיד רציתי שכאשר אני אעבור מהעולם ידברו על האוכל שלי. שיגידו: וואי, איזו בשלנית, איך אנחנו מתגעגעים אליה. לא רוצה להיות בעלת מסעדה או להשיג מישלן, אלא להאכיל את הקרובים שלי ושזה יעשה להם חיוך".

שאבא לא יגיד שאני עצלנית

וכך נולד מיי תאי קיטצ'ן. הארוחה הלא זולה עולה 320 שקלים לסועד וכבר יש לה דף אינסטגרם ופייסבוק עמוסי צילומים ותגובות (חפשו mythaikitchen ברשתות החברתיות), ורשימת המנות כוללת נשנושי רחוב, מנה ראשונה, מרק, שתי עיקריות ביחד, שני קינוחים, אלכוהול חופשי וצ'ייסרים ושתייה קלה. "ידעתי מה אני רוצה בתפריט", משחזרת מלילי, "זה היה לי מאוד מובן בראש, אבל הייתי צריכה את הביצים כדי לרשום תפריט שלם". טבילת האש קרתה ביום ההולדת של האב, יריב. "עוד קודם לכן הגשנו לו תוכנית עיסקית, כדי שייתן אוקיי. שאלתי אם הוא חושב שאצליח לעמוד ברף, והוא ענה לי: 'לילוש, את עשרים ומשהו שנה בתוך המטבח, ואם לא היית עושה את זה מצוין, הייתי אומר לך: לכי הביתה, תגדלי את הילדים שלך, רדי מזה, זה לא יקרה'. וככה הוא נתן לי אוקיי. גם אמא באה לפה וטעמה מהסירים. אמרתי לה: תגידי שזה טוב. עזבי שהם חברים, אני לא רוצה לבייש את הפירמה. אם הייתה אומרת לי, 'לא', הייתי זורקת הכל והולכת הביתה".

גם אמא אישרה, אלא שבלי דרמה אי־אפשר ויומיים לפני טבילת האש גילתה שחר שעדין אין להן צ'יפס שרימפס. "אני זוכרת שאמא הייתה קונה את זה ומטגנת לנו, ושחר הפכה את העולם ולא מצאה. יומיים לפני הארוחה הראשונה היא אומרת לי: נו? זה רשום בתפריט. אמרתי לה יהיה בסדר, הכל טוב. ואז קיבלתי קריזה והחלטתי להכין בעצמי. הפכתי מתכונים, ספרים, דיברתי עם אמא של בעלי שהיא בשלנית מהממת, ביקשתי שתשאל את המאמות בכפר שלה. בסוף מצאתי באינטרנט סרטון עם מתכון והגשנו והיה טעים מאוד. אחרי הארוחה אבא הרים לי כוסית, מחא לי כפיים, ואני נכנסתי בתוך הכיסא וניסיתי שהאדמה תבלע אותי. שלום חנוך חיבק אותי, אמר שהיה לו טעים. לאורנה בנאי היה חריף אבל כיף. סיימתי את הערב עם הרגשת סיפוק מטורפת. האנדרנלין שיש לך מטורף. אתה לא מרגיש גמור. אני גם בת 26. אם אגיד שאני גמורה, זה יישמע חצוף. אבא יגיד שאני עצלנית".

החזון הנוכחי של מלילי ופשיגודה הוא שבע ארוחות בחודש, בערך פעמיים בשבוע, עם תפריט בסיסי המשתנה מעט מארוחה לארוחה. לפי דרישה מראש אפשר לייצר ארוחות כשרות או טבעוניות. וכל זה קורה, תאמינו או לא, במטבח רגיל לגמרי, בלי אי או אביזרים מפונפנים. "אני אוהבת עיצוב וחדשנות אבל אני לא חושבת שזה נחוץ כדי להוציא אוכל טוב", אומרת מלילי. "המתכון להוציא אוכל טוב זה מצרכים טובים, לדעת מה לעשות איתם ולב. לסבתות שלנו לא היו עופות אורגניים, אי או אבן קיסר. הן היו מוציאות עופות מהמקפיא, אבל מה שקבע הייתה האהבה להאכיל את הילד".

מה ישראלים לא מבינים על אוכל תאילנדי?

"שלא מערבבים שלוש מנות יחד. לתאילנדים אין בלגן בצלחת. הם לא מכניסים הכל לפיתה ודופקים ביס. את גם לא תראי תאילנדים שמדברים בטלפון ועומדים על רגל אחת ואוכלים. יש כאלו שאוכלים את הקארי ואם נשאר קצת רוטב הם שמים בפנים אורז. זה יכול להרוג אותי. אצלי בבית אני אחליף למישהו כזה צלחת".