שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מכה שלא כתובה
    קללות, השפלות, התקפי זעם, מכות רצח. עבור מאות אלפי ילדים בישראל זו מציאות כמעט יומיומית: ההורים שלהם, האנשים שאמורים להגן עליהם מפני העולם, הם אלה שפוגעים בהם. אבל בגלל הבושה והפחד הילדים שותקים, אנשי חינוך מתעלמים מסימני האזהרה ושכנים מעדיפים לאטום אוזניים. שישה ישראלים שהיו ילדים מוכים מדברים על הצלקות שלעולם לא יגלידו

    אתם, שקוראים את המילים האלה, יודעים שמדובר בכם. אתם, שמניפים יד בלי היסוס על הילדים שלכם. שדורכים עליהם, משפילים אותם, רואים בהם עול. אתם אולי לא מבינים אבל אתם המחלה, ואת הנזק שנגרם מכל מילה שאתם יורים, מכל השפלה, מכל חבטה - קשה מאוד לתקן. המונולוגים הבאים מיועדים לכם, אולי תתעוררו.   

      

    וגם אתם, שקוראים את המילים האלה, יודעים שמדובר בכם. אתם, שמרגישים אשמים, שבטוחים שהייתם ילדים רעים, שחושבים שככה זה אצל כולם. אתם שאוכלים את עצמכם, שנקרעים בין האהבה והתלות באנשים שאמורים להגן עליכם יותר מכל לבין הכאב שהם גורמים לכם. המונולוגים הבאים מיועדים לכם - כדי שתדעו שאתם לא לבד, ושמתוך החשכה הגדולה אפשר לצמוח. רק צריך להתנקות.

     

    ואתם, כל השאר, ששומעים את הצרחות מבית השכנים, שרואים אבא סוטר לבתו בתחנת האוטובוס, שמזהים את הילד השותק והמבוהל בבית הספר, שרואים במקרה את הצלקות על הגוף. המונולוגים האלה מיועדים לכם. אם אתם אנשי חינוך, יש ילדים שהחיים שלהם תלויים בכם. ואם אתם עוברי אורח, יש ילדים שתוכלו להציל אם רק תגלו קצת יותר מעורבות ואכפתיות.

     

    על פי ההערכות, מאות אלפי ילדים בישראל סופגים אלימות מהוריהם. התופעה מושתקת בגלל בושה, והילדים שוקעים לבדידות עמוקה. ילד מוכה מרגיש שאין לו אף אחד בעולם — שהרי אפילו האנשים שבהם הוא תלוי, אבא או אמא, פוגעים בו. לעיתים הוא חושב שאלה החוקים וככה זה אצל כולם - ורק כשיגדל, יבין שזה יכול היה להיות אחרת. לעיתים הוא פשוט פגוע ומבויש מכדי לומר מילה.

     

    תפקחו עיניים

    נאוה פרנק, 47, אם לשניים, מאמנת אישית

     

    אבא היה אדם אלים מאוד שגם נהג להשתמש בהפחדה פסיכולוגית ובסדיזם. כבר בגיל שנתיים ושלוש הוא התעלל בי. אני זוכרת מכות חזקות, עונשים, הצלפות של חגורה.

     

     

    נאוה פרנק, 47, אם לשניים, מאמנת אישית. (צילום: יובל חן) ()
    נאוה פרנק, 47, אם לשניים, מאמנת אישית. (צילום: יובל חן)

    אני זוכרת את עצמי בכיתה ג', מקנאה בקלמרים העמוסים טושים צבעוניים של החברים. באחד הימים לא התאפקתי והשתמשתי בטושים של אבא - היה לו כישרון ציור - כדי לעטר מחברת. כשהוא חזר מהעבודה וגילה שהשתמשתי בטושים, הוא היכה אותי בעוצמה ואחר כך אחז בצמה הארוכה שלראשי וגרר אותי מהשיער בכל רחבי הבית. אני זוכרת את הצליל המחריד של תלישת השערות. אחר כך שכבתי במיטה זמן רב עד שאחותי הגדולה הגיעה ולקחה אותי למספרה השכונתית והורתה לספרית באסרטיביות: "תגזרי לה את הצמה". כשהספרית היססה, אחותי לקחה את המספריים וגזרה בעצמה את הצמה כדי שאבא לא יצליח יותר למשוך אותי בשערות.

     

    מקרה קשה במיוחד אירע כשהייתי בסוף כיתה ח'. הבית היה בשיפוצים ומכיוון שהחפצים לא היו במקום, הפלתי בטעות צלוחית והיא התנפצה על הרצפה. אבא בא בריצה, תפס מסור שהיה על השולחן וזרק אותו לכיווני. הרמתי את היד כדי לגונן על פניי, והמסור חתך את כף ידי לעומק. בבית החולים, כשהרופא שאל איך זה קרה, עניתי ששיחקתי עם המסור. הוא הבין שזה לא ייתכן. "את יודעת שאת יכולה לספר מי עשה לך את זה", הוא אמר, "אין לך מה לפחד". המשכתי לשתוק.

     

    ההתנהגות של אבא הייתה סדיסטית ופסיכופתית. תמיד היה אלמנט של הפחדה. למשל, "עכשיו תקבלי מכות. שבי פה, תמתיני". הייתי ממתינה ברעד עד שהוא הגיע עם החגורה, מצליף באוויר. אז היה מצווה עליי להרים את הידיים גבוה כדי לקבל עשר הצלפות בכל יד, ואם חלילה אזוז כשהחגורה תכה בהן - תתחיל ספירה מחדש. אחר כך היה אותו טקס בכפות הרגליים. האלימות לא פסקה. התחתנתי בשמלה עם שרוולים ארוכים, שלא יראו את סימני המכות שספגתי כמה ימים קודם.

     

    במשך שנים הצעקות מהבית שלנו נשמעו ללא הרף. כולם ידעו. כשהייתי בת 11, קראה לי המחנכת בהפסקה. "תראי איך את מזיעה", היא אמרה. "נורא חם, למה את לובשת בגדים ארוכים?". לא השבתי. היא התקרבה ואמרה: "נאוה, תעני לי, למה את לובשת בגדים ארוכים?" שתקתי, והיא הפשילה את השרוולים וראתה את סימני ההצלפה. אחר כך היא הרימה את החולצה וראתה את הסימנים על הבטן.

     

    ראיתי אותה בולעת רוק ודמעות נקוו בעיניה. "לכי לשחק", היא ליטפה אותי. למרות הבושה, חשתי הקלה. הייתי משוכנעת שהיא תדווח וזה ייגמר. למחרת הגעתי לבית הספר נרגשת, ציפיתי שיקראו לי לחדר המנהלת. כך גם למחרת. זה מעולם לא קרה. מאז אני משתוקקת לפגוש את המחנכת ולשאול אותה, "מה חשבת לעצמך?"

     

    הזיכרונות הקשים והטראומות ילוו אותי תמיד. האימהוּת היא נקודת אור גדולה מאוד בחיי ואני אוהבת את ילדיי בכל ליבי. בטיפול הרגשי שעברתי עיבדתי את הסיטואציות ולמדתי לחיות בשלום עם העבר. בעקבות הטיפול ובעידודו של חבר יקר חזרתי ללמוד, למרות החשש ש"הכינים באמת אכלו לי את השכל", כפי שאבא נהג לומר.

     

    הייתי רוצה שכל מי שקורא את השורות האלה ומכיר את החוויה יאמר לעצמו: "אני לא מסכים. אני לא מפחד. אני אקום ואשנה את חיי. אני לא רוצה להיות כמו נאוה, שפחדה". אני רוצה שצוותים חינוכיים יפנימו וישימו לב לסימני המצוקה בקרב התלמידים. שהורים מכים יבינו שהם חולים. ויותר מכל, שמי שמצליח לצאת ממעגל האלימות יידע שהוא צריך לטפל בעצמו בהקדם ולא לחיות שנים בפחד, בושה, חוסר יציבות וחוסר הערכה.

     

    "הרסת את הכל"

    ארנינה קשתן, 67, מייסדת ומנחת "מיתרים", המרכז ללימודי אהבה, מודעות ותקשורת מקרבת

     

    אבא, איש חינוך מוערך ורב פעלים, היה מנהל בית ספר ידוע ובמסגרת תפקידו עשה דברים מופלאים, אבל האופן שבו ניסה להביא את תורתו לעולם היה קטלני. היו אלה המכות עד גיל 18, ולא פחות - המבט המצמית והמילים רוויות האלימות.

     

    ארנינה קשתן    (צילום: טל שחר )

    ארנינה קשתן    (צילום: טל שחר )

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הזיכרון הטראומטי הגדול מלווה אותי מגיל חמש, כשיצאנו לטיול מגן הילדים הסמוך לבית, ואני חציתי את הכביש וחזרתי הביתה. שיקרתי לאבא שהגן נגמר והוא אחז בי בכוח בפרק כף היד, ולקח אותי לשם. כשהובהר ששיקרתי, העונש היה לנעול אותי מחוץ לבית עד הלילה, בלי מזון ובלי שתייה. אני זוכרת שהחלטתי לא לבכות, לא לתת לזה להשתלט עליי. לפני כמה שנים דיברתי על האירוע עם אמא והיא סיפרה שהוא נעל את הדלת ולא נתן לה לצאת. אמא הייתה תלמידה של אבא בתיכון והקשר ביניהם נשאר בתבנית הזאת, עד שהיא הצליחה להשתחרר ממנו וללכת.

     

    המבטים של אבא עוררו בי אימה. היו לו התפרצויות רבות — מכות, צעקות, עונשים או השפלות, איסורים וחרמות. חייתי בדריכות קיומית, כמו חיה. הייתי הולכת לישון בפחד תמידי. אם איחרתי הביתה בשלוש דקות - חטפתי מכות ועונש לא לצאת מהבית במשך שבוע. אם התמהמהתי רבע שנייה ביציאה מהאוטו, הוא היה מתפרץ. אני זוכרת את עצמי רצה בין החדרים, מתחננת שלא יכה אותי.

     

    אבא עקב אחריי לכל מקום. בגיל 17 הלכתי לחבר שגר בקומת קרקע, ופתאום הראש של אבא הציץ מהחלון. זה היה נורא מבהיל ומשפיל. הוא גם לא הִרשה לי ללכת למסיבות כיתה בטענה שאני צריכה לנגן, אחרת אהיה זונה.

     

    אחת לחודשיים-שלושה הוא היה לוקח אותי לשיחת נזיפה שתחילתה במשפט "מה שעשית עכשיו הרס הכל", ואחריה היה מנסח חוזה שעליו הייתי צריכה לחתום: שלל סעיפים שמפרטים מה אני עושה מהבוקר עד הלילה, בכל שעה. בשלב כלשהו נכנס גם סעיף מפלצתי: לצחוק פחות. מאז נשארתי בהרגשה שמשהו פגום אצלי, הרי הרסתי הכל. הוא היה האיש שחיי תלויים בו, וחלפו שנים עד שהשתחררתי מכל מה שהוא אמר עליי.

     

    אהבתי מאוד את אבא, אני חושבת שהערצתי אותו. וזה מה שבילבל אותי. התנגדתי במילים, כלפי חוץ, אבל בפנים הייתי מבועתת, לא קיימת מרוב פחד ובדידות ובושה. אני חושבת שזו חוויה של המון ילדים בעולם. החיים הכפולים, השיחה הלא מדוברת.

     

    מאז ועד היום מלוות אותי בעיות שינה. במידה מסוימת בחרתי בני זוג שישחזרו את ההקטנה שלי, שיהיה לי רע איתם. היום אני עוברת עם עצמי ועם המטופלים שלי תהליך - לעבוד במודעות, לזהות מה אני משחזרת. המסר שלי לצעירים הוא שייצאו מאשליית האשמה. ולכלל החברה אני מאחלת שנשתחרר מעול תודעת ה'בסדר' ו'לא בסדר', ונעבור לתודעה של צרכים ואהבה.

    ארנינה קשתן, 67, מייסדת ומנחת "מיתרים", המרכז ללימודי אהבה, מודעות ותקשורת מקרבת (צילום: יובל חן) ()
    ארנינה קשתן, 67, מייסדת ומנחת "מיתרים", המרכז ללימודי אהבה, מודעות ותקשורת מקרבת (צילום: יובל חן)

     

    החגורה של סבא

    אלי קרסניץ, 38, אב לילדה, מטפל ומדריך לריפוי רגשי עמוק

     

    בגיל שנה וחצי הועברתי לגור בבית הסבים שלי בכפר קטן ברוסיה, בגלל בעיות בדרכי הנשימה. סבא וסבתא, מהנדסים מצליחים, היו בשנות ה־50 לחייהם. סבא היה אדם מאוד לבבי, אבל כשהפיוז שלו היה נשרף הוא היה מתהפך ברגע: דופק על השולחן, מקלל ומתחיל במסע אלים של איומים, מכות וטריקת דלתות.

     

    אחד הזיכרונות המוקדמים שלי, מגיל שלוש, הוא אירוע שלתחושתי השפיע עליי למשך כל חיי: שיחקתי בחצר הבית ובלי משים יצאתי לטייל בעיירה. כשחזרתי הבנתי שמאוד דאגו לי: סבא התפרץ עליי בצעקות, ואז פקד עליי להוריד את המכנסיים ולשכב על המיטה. הוא שלף חגורה, הרביץ לי וגם הכריח את סבתא להכות אותי. בן שלוש, חסר אונים, אני שומע את סבא מורה לסבתא: "תרביצי לו חזק יותר".

     

    אלי קרסניץ    (צילום: טל שחר )

    אלי קרסניץ    (צילום: טל שחר )

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אחר כך הוא אמר שיקרא לילד של השכנים, שאיתו נהגתי לשחק, כדי שגם הוא ירביץ לי. אני זוכר את האימה, הבושה, ההשפלה וחוסר האונים. הרגשתי איך אני מתנתק מהגוף, כאילו משהו בי קפא והפסיק להרגיש. היכתה בי הידיעה שהאדם שפוגע בי הוא גם זה שלחסדיו אני נתון, זה שמגדל אותי, ואין לאן לברוח ולמי לפנות. בעיניי, החוויה הזו לא שונה מאונס. והיא יצרה בי מנגנון של ניתוק רגשי, שהשפיע עליי אחר כך במשך שנים.

     

    למרות שהאלימות לא הייתה יומיומית, חייתי בטרור ובפחד תמידי. כל תנועה קטנה, כל שינוי של שפת הגוף, כל קללה, החזירו אותי לטראומה. במשטר של טרור, כבר לא צריך להפעיל אלימות כדי ליצור שיתוק. מרגע שזה קרה, חייתי בחרדה שאליה נוספו רגשות אשמה, משום שהמסר היה: "אני עושה את זה בגללך, באשמתך, ומגיע לך".

     

    החוויות האלה שינו אותי. אימצתי בעצמי תכונות מעט סדיסטיות, הייתי מציק לילדים ונהניתי לראות שגם להם כואב. זכור לי מפגש משפחתי אחד, שבמהלכו שמתי רגל לילד שעבר לידי והוא נפל. סבא, שהבחין בזה, נתן לי סטירה מהדהדת מול כולם. הרגשתי כל כך מושפל.

     

    מלבד המכות, סבא גם קילל המון. "טיפש, לא ייצא ממך כלום", "אתה חסר ערך בעולם הזה", "כלב, בהמה, אידיוט", "הרסת לי את החיים", "אתה העונש שלי".

     

    התמלאתי כאב, זעם ורצון להכאיב לאחרים. לקח לי הרבה מאוד שנים להבין כמה זה השפיע עליי. עד היום אני עדיין נזכר בילד ההוא, בן השלוש, שצריך להתנתק מהגוף כדי להתגונן. אני חש חמלה כלפיו, מנסה לדבר איתו ולאפשר לו להתחבר בחזרה אל הגוף הזה, התמים, החמוד. להסביר לו שהוא לא אשם.

     

    בבגרותי, האירועים שחוויתי באו לידי ביטוי בחוסר ביטחון והערכה עצמית, ברגשי נחיתות, בנתק רגשי, בקושי גדול באינטימיות, בהתקפי זעם ובביקורתיות. לעולם הטיפולי הגעתי בעקבות החוויות שחוויתי, ואני ממשיך לרפא את עצמי וגם אחרים ומתפרנס מזה, למרות שבהכשרתי אני דוקטור להנדסה.

     

    המסר שלי למי שנפגע מאלימות: נסו לבטא את הכאב באמצעות המילים והגוף, לשחרר את רגשות האשם והבושה, וללמוד להתייחס באופן אמפתי, אוהב ומחבר לילד שבפנים. כמובן, בקשו עזרה מגורם שמבין או ממישהו שעבר חוויות דומות.  

    1 ()
    אלי קרסניץ (צילום: יובל חן)

     

    לבד, ברחוב

    מאיה פורמן, 32 , אמא לשתיים, יועצת לכלכלת המשפחה ומטפלת בטראומות

     

    גדלתי לבד עם אמא, שנפרדה מאבא לפני שנולדתי. בגיל שבעה חודשים אושפזתי בשל תת־תזונה, ואת אמא אישפזו במחלקה פסיכיאטרית. אחרי השחרור מבית החולים שיבצו אותי במשפחת אומנה, שגידלה אותי במשך שנה עד שאמא שוחררה והוחלט שהיא כשירה לגדל אותי. הרווחה הצמידו לנו מישהי שתפקידה לבדוק איך אמא מטפלת בי, אבל היא העלימה עין. אני זוכרת אותה אומרת לאמא, "וואו, מה עשית לילדה? ממש נורא", ובזה הסתכמה ההגנה והאחריות של מדינת ישראל.

     

    אמא היכתה אותי כל הזמן. הסתובבתי עם סימנים על הגב ממקל של מטאטא, סימנים מחגורה וסימנים מהנשיכות שלה על הכתפיים.

    בכל פעם הייתי שותקת וממתינה שזה יסתיים, ואני חושבת שהמנגנון הזה הגן עליי. בגיל ארבע כבר הייתי אחראית על הקניות בבית וסחבתי את כל המצרכים לבדי. אם היה חסר מצרך במכולת, הייתי חוטפת מכות. כל מילה שנייה שלה הייתה "את אפס", "מצאתי אותך בזבל, חבל שהבאתי אותך הביתה". אני זוכרת שהלכתי איתה ברחוב ופתאום מעדתי. אמא התנפלה עליי בצרחות ובעיטות לצלעות, בעוד כל בעלי החנויות בסביבה יוצאים החוצה, צופים בהשפלה, אבל אף אחד לא מושיט יד.

     

    מאיה פורמן    (צילום: טל שחר )

    מאיה פורמן    (צילום: טל שחר )

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בכיתה ב', ולמשך שנתיים, נאנסתי בידי בן זוגה החדש של אמא. היא לקחה כדורי שינה בלילה ולא שמעה כלום. פעמיים סיפרתי לה שהוא עושה לי דברים כואבים, והיא כעסה עליי והרביצה לי. חשבתי שזו דרך העולם, שככה חיים.

     

    בגיל 11 קניתי לאמא מתנת יום הולדת: נשכן של תינוק. בברכה כתבתי, "אני מאחלת לך מזל טוב ושתתחילי לנשוך את הנשכן, במקום אותי, כי לי זה מאוד כואב". שנה אחר כך קניתי לה שק אִגרוּף. אהבתי את אמא, כי זה מה שהכרתי. לא הייתה לי עוד משפחה ובגלל המעברים הרבים בין בתי ספר - היא העבירה אותי בכל פעם ששמו לב שמשהו לא בסדר - היא הייתה כמעט האדם היחיד שהכרתי.

     

    בגיל 12 וחצי בלעתי כדורים כדי להתאבד. אחרי האירוע הזה הוחלט להעביר אותי לפנימייה, שם פתחתי דף חדש והתחלתי ליצור חברויות. ואז הגיעה אסיפת ההורים. אמא שמעה מהמורה שאני מתקשה בכמה מקצועות, וברגע שיצאנו היא היכתה אותי ובעטה בי בטירוף ליד כל המורים, ההורים והחברות. הם ניסו להתערב, אבל היא דחפה אותם.

     

    מרוב בושה, החלטתי לא לחזור. לקחתי את התיק ובגיל 13 עברתי לגור ברחוב. נסעתי לתל אביב, מצאתי ספסל והתמקמתי. שם אכלתי, ביליתי וישנתי. מדי פעם הייתי נוסעת לשבת לשכנה או לחברה מהפנימייה, שהיו מכבסות לי את הבגדים ונותנות לי כסף.

     

    כעבור בערך שנה, כשאח של אבא שלי שמע שאני ברחוב, הוא הציע לי לבוא לגור אצלם. נשארתי שם עד הצבא. עוד לפני כן, הגשתי תלונה במשטרה נגד אמא שלי על אלימות מילולית, פיזית ומינית, והוצאתי לה צו הרחקה.

     

    לבני נוער כמוני, שנפלטו מהבית או שנמצאים במצב קשה, הייתי רוצה לומר שאין מקרה אבוד, שאפשר להתגבר על הכל. זה קשה וכואב, אבל אפשר אפילו להקים משפחה ולשמוח באמת.

     

    1 ()
    מאיה פורמן (צילום: יובל חן)

     

    החוקים של הבית  

    ערן בדינרי, 42, סופר ועורך ספרותי

     

    הייתי ילד אמצעי בין שלושה אחים. אבא היה מורה להיסטוריה, בעל תואר שני, ואמא סגנית מנהלת בית ספר שזכתה בפרס חינוך מהנשיא. עד גיל 17 הייתי קורבן לגחמותיו של אבי האלים. בפעם הראשונה הזכורה לי הייתי כבן שבע. התעוררנו בשבת בבוקר מהצעקות של אמא. אחותי החזיקה את אחי התינוק בידיים, ושלושתנו ראינו איך אבא נותן לאמא אגרופים בפנים.

     

    פעם אחת, בצהריים, ישבתי בחדר וניגנתי בגיטרה. פתאום ראיתי אותו בפתח החדר עם חגורת עור שכבר הכרתי היטב, משתלשלת על הרצפה כמו נחש. בקור רוח מקפיא הוא אמר: "אתה מפריע לי לישון. אני ארצח אותך". קמתי, חמקתי מהחדר וברחתי מהבית לרחוב כשלגופי רק תחתונים. ככה ישבתי על ספסל, עד הערב.

     

    יום אחד הוא ביקש ממני לשטוף צלחת אחרי האוכל, בדיוק כשבטלוויזיה התחילה תוכנית של 25 דקות שחיכיתי לה. כשתסתיים התוכנית, הבטחתי. אבא הלך למטבח, חזר עם מקל של מטאטא ודחף לי אותו בכוח לתוך הבטן עד שבקושי יכולתי לנשום: "קום לשטוף את הצלחת". קמתי מבועת ובוכה ושטפתי את הצלחת.

     

    במקרה אחר, בשבת, כשעמדנו לצאת להורים שלו לביקור, אכלתי במטבח גלידה משפחתית מקרטון. הוא לקח את הקרטון, פתח אותו לגמרי, מרח לי את כל הגלידה על הראש ולא הסכים שאמא תנקה אותי בבית אלא רק ברכב. כשהוא התעצבן על אמא בארוחת הצהריים, הוא לקח כד פלסטיק גדול מלא במים ושפך לה על הראש. כשאחותי שאלה "מה אתה עושה?" הוא שבר לה את הכד על הראש.

     

     

    ערן בדינרי, 42, סופר ועורך ספרותי (צילום: יובל חן) ()
    ערן בדינרי, 42, סופר ועורך ספרותי (צילום: יובל חן)

    לא פחות מפחידים היו האיומים המילוליים. למשל, כשהיה מכבה לנו את האור לפני השינה ואומר: "הלילה אני רוצח את אמא". לילות שלמים לא הצלחתי להירדם, מהפחד. איומים שבשגרה היו "אני אהפוך אותך לנכה", "אתה תשכב בבית חולים עם ברזלים", "אני ארסק לך את הגולגולת". וגם השפלות: "אתה אפס", "כלום לא ייצא ממך". זה מבלבל כי ברקע אתה כן מרגיש אהבה אליו. אחרי הכל הוא אבא. למרות זאת, כמו שילד חולם על מחשב או אופניים, חלמתי שאבא ימות. היו לי לילות שלמים של פנטזיות איך אני הורג אותו.

     

    להיות ילד מוכה זו בושה גדולה מאוד. מעולם לא חשבתי לשתף מישהו, משום שזה טאבו. כבר יותר מ־20 שנה שאני בטיפול, עובד על עצמי, ועדיין יש משקעים. על חלקם התגברתי ועל חלקם לדעתי לא אצליח להתגבר לעולם. כל הקשרים הזוגיים שלי נכשלו. אני לא אלים ולא דומה לאבא, אבל מתקשה לתת אמון ומרגיש שחוויתי בגידה.

     

    בעיניי, אלימות במשפחה זו התופעה שהכי קשה לטפל בה. היא מתרחשת בתוך בית סגור. ילד גדל לתוך החוקים של הבית, והם תמיד נכונים בעולמו של הילד שלא יודע להבחין מה בסדר ומה לא. אני יודע שאם אתקל באלימות כלפי ילד, אתערב פיזית. אני חושב שכשזה מגיע להגנה על ילדים, יש בי צד אלים. אנשים חוששים להתערב, לא רוצים להתעסק עם הדמות המאיימת. אבל אני חושב שאם שכנים שומעים אלימות על בסיס קבוע, הם חייבים לפנות למשטרה, ואם נתקלים באלימות כלפי ילד במרחב הציבורי, חובה להתערב.

     

    השכנים שמעו הכל

    שרון בר–אל תמיר, 45 , אמא לילד, מנהלת קבוצת הפייסבוק "כוכבים כחולים" נגד אלימות במשפחה

     

    הייתי בכיתה ב', בת בכורה. אני זוכרת את אבא, בפיג'מה, מכניס את אמא לחדר השינה, מכה אותה קשות והיא צורחת באימה. אחי ואני החזקנו אחד את השנייה, מבוהלים. התקשרתי לסבא. צעקתי, "אבא הורג את אמא", ויותר מזה אני לא זוכרת.

     

    רגעים רבים הדחקתי. אחרים נצרבו בזיכרוני. למשל כששבוע לפני הבר-מצווה של אחי, אבא היכה את אמא והשאיר לה פנס בעין, והיא נאלצה להתאפר בכבדות כדי להסתיר.

     

    גם אני ספגתי אלימות. בערך בגיל 15, אבא קרא לי להדיח כלים. ביקשתי עוד כמה דקות, שאספיק להקליט תוכנית ברדיו. אבא ניגש אליי, חנק אותי בחו־ זקה ולמשך כמה שניות לא הצלחתי לנשום. חלק מהאלימות הייתה היעדר כבוד אליי ולגופי. הוא היה פותח לי את הדלת בשירותים ללא הרף, וכשהבאתי חברות הוא היה משפיל אותי לידן ולפעמים גם בחוץ. קרא לי "שמנה" ו"מכוערת".

     

    כשבגרתי וראיתי תמונות שלי כילדה וכנערה, אמרתי לעצמי, "איזו מתוקה הייתי, איך הרגשתי כל כך מגעילה כי זה מה שאמרו לי מגיל קטן". עד היום הילדה המושפלת והמפוחדת הזו איתי.

     

    הפכתי לצל של עצמי. במשך כמה שנים כמעט לא תיקשרתי. בבית אי אפשר היה להתבטא, חיינו בפחד שכל רגע הוא יתפוצץ. כשחיים תחת אלימות כזאת, הופכים דרוכים, אין רגע של שלווה. 

     

    שרון בר–אל תמיר (צילום: יובל חן) ()
    שרון בר–אל תמיר (צילום: יובל חן)

    בגיל 16 הלכתי למשטרה, אבל אמא קראה לי לחזור. היא פחדה שאבא יפגע בנו יותר. השכנים שמעו הכל. את הצרחות, את ההתעללויות. אף אחד לא אמר מילה. ולא רק הם: גם בבית הספר, במשך 12 שנים, אף דמות חינוכית לא העלתה בדעתה לבדוק מה קורה איתי. החריגות שלי לא הדליקה נורות אדומות.

     

    אני זוכרת את היום שאמא התקשרה והודיעה לי, "אבא מת". צרחתי. הסלע שישב לי על הנשמה פתאום נעלם. ראיתי מול העיניים חוף ים שקט, ובקעה ממני אנחת רווחה. אבל דווקא אחרי שהוא נפטר נכנסתי לדיכאון. הרגשתי שהוא הרס אותי והלך, השאיר אותי להתמודד.

     

    את השפעות האלימות שחוויתי אסחוב איתי עד יום מותי. שום טיפול פסיכולוגי לא יסגור את הבור שנפער ולא יחליף את האהבה שנעדרה מחיי ושמאז אני בחיפוש מתמיד אחריה. כשהפכתי לאמא בעצמי, הבנתי את משמעות ההורות. איך אפשר להרביץ לילד שלך? איך אפשר להשפיל אותו, לקרוא לו מכוער ומגעיל? גדלתי במקום הכי רעיל ומרעיל, ונאלצתי ללמוד לבד ולעבוד קשה עם עצמי כדי להיות האמא הכי מכילה ומעצימה. יכולתי בקלות להיות אותו הורה מכה, אבל בחרתי ההיפך.

     

    הכתיבה הייתה כלי עזר להתמודדות, וכיום אני עובדת על תסריט בהשפעת סיפור חיי. אין דבר חשוב יותר מהורות, וחבל שאין כמעט סדנאות להדרכת הורים שחוו אלימות בילדות. את המסר שלי אני מפנה לכל מי שרוצה להיות הורה: כמעט כל זוג הולך היום לקורס הכנה ללידה, אבל הצורך האמיתי הוא בקורס להדרכת הורים. ולמי שחווה אלימות בבית: חשוב לספר ולהוציא החוצה, למי שאתם מרגישים בנוח. לא להתבייש. אתם לא אשמים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מכה שלא כתובה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים