שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ההתרחקות מהדת והשירה שהצילה אותו: שמעון אדף חוזר לספרים ששינו את חייו
    החברה האנושית שניצבת בפני פלישה ב"בבל-17" לימדה אותו להיות חשדן, ב"עמק החיות המוזרות" הוא מצא מקלט מבהלת נעורים, וקלאריס ליספקטור טילטלה אותו כשלא ציפה לכך. לרגל צאת ספרו החדש "אני אחרים", ביקשנו משמעון אדף לחזור לצמתים מחייו ולספרים שליוו אותם

     

    שמעון אדף (צילום: רונן ללנה)
    הדלתות שהן הספרים, הספרים שהופכים לדלתות(צילום: רונן ללנה)

     

    למה לא מתנהל דיון בכלל?

    "דירה להשכיר", לאה גולדברג

     

    ייתכן שהזיכרון הזה אינו שלי, אלא כמה מסיפוריה של אמי ששקעו בתודעה והפכו לעובדות ביוגרפיות. בגיל צעיר מאוד לא חשתי צורך בחברתם של ילדים אחרים. הייתי פרוש לעצמי, משחק בחול. אחותי לימדה אותי לקרוא מוקדם. איכשהו התגלגל לידי הספר "דירה להשכיר" בגן חובה. שיננתי אותו לעצמי. ידעתי אותו בעל פה. אמי סיפרה לגננת, שהחליטה להקצות לי את תפקיד המספר בהפקת סוף השנה. לפתע, ילדים שלא גילו בי עניין מעולם ביקשו שאדקלם את הסיפור. אני מניח שטעיתי לראות בסקרנות שלהם חיבה.

     

    בעצם, לא כולם. הילד שגילם את החזיר שנא אותי. הוא היה חובט בי בחשאי, מגניב בעיטות קלות ואגרופים רכים שגרמו לי למצוקה, אבל לא כאבו מספיק שאבכה, שאתלונן. קל לומר מה שבה אותי בסיפור של גולדברג, מעבר למוזיקליות של הטקסט, לשיריות המכשפת שלו, הסיפור עצמו, על קבלת השונה, על האפשרות של יצורים פגומים לשכון ביחד, בשלווה ושלום, כך נדמה.

     

    הפגומים יכולים להתגודד תחת קורת גג אחת, בתנאי שהם מעלימים עין מההשלכות של קלקלותיהם (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    הפגומים יכולים להתגודד תחת קורת גג אחת, בתנאי שהם מעלימים עין מההשלכות של קלקלותיהם(עטיפת הספר)

    שנים עברו עד שתפסתי שהחזיון שמציעה גולדברג משובש. מה פשר העלבון הדמום של הדיירות, כאשר אינן נושאות חן מלפני המבקרים? הן מוחות רק לנוכח גזענותו הגלויה של החזיר, ולא עונות למבקריהן. למה לא מתנהל דיון כלל? נדמה שמבחינת היצירה, חברה אידיאלית היא חברה שבה כל ביקורת היא שלילית וכל מבקר הוא מתנשא. כן, הפגומים והחלושים יכולים להתגודד תחת קורת גג אחת, אבל רק בתנאי שהם מעלימים עין מההשלכות של קלקלותיהם, שהם מקיימים קשר שתיקה. איש מהם לא יגלה דאגה לילדי הקוקיה המוזנחים. נדמה לי שאילו גרתי בבניין מתישהו הייתי מפתח געגועים אפילו לחזיר.

     

    לאבד את האני בתוך שפה

    "בבל-17", סמואל דילייני

     

    חיכיתי לספר הזה. שנתיים, אולי יותר. חיכיתי לרגע שאוכל לפתוח אותו. שלחו אותנו, קבוצה של תלמידי כיתה ו' מבית הספר הממלכתי הדתי, לשמש ניצבים בהצגה שהעלו תלמידי המקיף הכללי. הם נראו בעיני גדולים וחכמים, החילונים האלה, מתמצאים בעולמות שהשמועה עליהם אפילו לא הגיעה אלינו, הילדים הדתיים. עמדתי וצותתתי לשיחות שלהם. אחד מהם, בחור נמוך, ממושקף, חד לשון, היה מוקד תשומת הלב. הוא הראה לחבר ספר שהוא קורא. "בבל-17", הוא לחש את השם ביראה. על הכריכה, תחת עטיפת הניילון, ראיתי חללית אימתנית מרחפת מעל שני מגדלים. הספרנית בספריה העירונית לא שמעה עליו. נותרתי עם הדמיון, עם הסיפורים שסיפרתי לעצמי, מחוזות של זכוכית ודם, כוחות על-טבעיים המגיעים עם הקדמה, נופים נוכריים, מכאיבים ביופיים.

     

    לבסוף מצאתי את ספרו של דילייני, דחוק במדפי מדור המדע הבדיוני. הוא סיפר על חברה אנושית הניצבת בפני פלישה. המפתח להבנת הפולשים הוא שפתם, שעל פענוחה מופקדת הבלשנית המוכשרת ביותר של אותה חברה. שפת הפולשים היא שפה מושלמת. כל מילה בה תופסת את סך ההיבטים של דבר-מה בעולם, חפץ או רעיון. מי שלומד אותה מכיר את המציאות לפני ולפנים. מאוחר מדי הבלשנית מגלה שהשפה היא גם הנשק החזק ביותר של הפולשים. מושג האני נעדר ממנה ומי שמתחילה לחשוב באמצעותה מאבדת את עצמה, את יכולת ההתנגדות, נכנעת מאליה לפולשים.

     

    כמה אירוני שהשיעור המרכזי של הספר עבורי היה החשד בכל אופן ביטוי, דפוס מילולי, המגיעים מהחוץ - שכל מה ששמעתי, למדתי, נמסר לי, הוא איום על הריבונות שלי כאדם. נדמה לי שאז התחילו אצלי הפקפוקים, תהליך העזיבה את חיי הדת. אז גם נברא גרעין הקריאה שלי בצללים של מדרשים תלמודיים, שלימים יפרו את ספרי הבלש והמדע הבדיוני שכתבתי, והתעצב גרעין הקריאה שלי בספרות הישראלית.

     

    אימה מפני אסון גדול, עד שהוא קורה

    "עמק החיות המוזרות", טובֶה ינסון  

     

    הגעתי לספרי המומינים מאוחר. אולי מפני שהסתפקתי בסדרת האנימציה שהתבססה על הספרים ושודרה בטלוויזיה החינוכית, אולי מפני שהילדים בשכונה כינו את המשפחה שלנו בלעג "משפחת החיות המוזרות". כך או כך, לא שאלתי את הספרים, לא חיפשתי בהם תשובות, קצה חוט לדמיון. בחופשת הקיץ של גיל 15, בין כיתה ט' ל-י', נכנסה בי בהלה. הממשות איבדה את יציבותה. הכול רטט. בכל רגע יכול להתרגש עלי התקף של מחלת הנפילה. בבית ספר לפני החופשה ראיתי נער קורס במסדרון, מזיל ריר, קפוץ שרירים, מפרכס. סבי, שעל שמו אני קרוי, לקה במחלה. לא יכולתי לשבת במקום אחד. חשבתי שאם לא אנוע איחטף אל אותו מצב מבעית, של אובדן שליטה. התפילות לא עזרו. להיפך, הקפידה של הנחת התפילין, החשיכה הרגעית של קריאת שמע, התנודות של תפילת עמידה, קיפול הטלית המדוד של עלינו לשבח - כל אלה היו פרצות, שדרכם יגיע הקלקול. הלכתי אל המקום היחיד ששימש לי מקלט שפוי, הספריה העירונית, בכל בוקר.

     

     

    ספרים פשוטים למראית עין, רצופי חום ודאגה. מתוך "המומינים" ()
    ספרים פשוטים למראית עין, רצופי חום ודאגה. מתוך "המומינים"

    יכולתי להתרכז רק בספרי ילדים בתחילה - אלה של דוקטור סוס, עם החזרות הערמומיות שלהם, משככות הדעת. ולאחר מכן הספרים של ינסון, פשוטים למראית עין, רצופי חום ודאגה, ובמיוחד אוסף הסיפורים הזה, "עמק החיות המוזרות": סיפור על מומינטרול שהדרקון הזעיר, הנמרץ, שהוא מוצא לא משיב לו אהבה, אבל מעתיר אותה על אחר; סיפור על ילדה שהופכת בלתי נראית בשל הערותיה העוקצניות של דודתה, וטיפולה של מומינאמא, ואהדתם של המשפחה כולה, משיבים אותה אל הנראות; ויותר מאלה, הסיפור על אותה פיליונק חרדה, שכל חייה עברו עליה באימה מפני אסון גדול, עד שהאסון קורה, ומוקל לה.

     

    להפוך את ההרס לכוח

    "שירה מודרנית", בעריכת ובתרגום בנימין הרשב

     

    היחסים שלי עם השירה היו תמיד יחסים של כריתות ברית והפרות אמונים. אני יכול לומר בלי הגזמה ששירה הצילה אותי, בה במידה שהיא בגדה בי ברגעים שנזקקתי לה ביותר כדי לצלוח תקופות שחורות. טוב, אני מגזים. על כל פנים, זה מהסיפורים השמחים. סבלתי בשירות הצבאי שלי. שימשתי כאפסנאי בגדוד שריון. כשלא נצרכו לי במחסנים נשלחתי לעמדות שמירה, אבטחות שטח, מתקנים ריקים וקפואים ברמת הגולן, מבנים שוממים ולוהטים בגבול מצרים, שערי יישובים ביהודה ושומרון. לא קראתי אז. חשבתי על מוזיקה, על הזמן שאוכל לחזור ולשמוע מוזיקה באין מפריע. התאוויתי לישון ולא להתעורר עוד.

     

    לפנות צהרי שישי אחד, כשחזרתי הביתה, לא ירדתי מהאוטובוס בתחנה הרגילה, הסמוכה לשכונה של הורי, אלא בזו שליד הספריה העירונית. הפתיע אותי לראות אותה פתוחה. בתצוגה היה מונח עותק של "שירה מודרנית", חדש, הדור בלבוש הניילון שנתפר למידותיו. לקחתי אותו. או בעצם, הוא לקח אותי. יש ספרים שקוראים אותנו טוב ממה שנוכל לקרוא אותם, שמקפלים בתוכם את המסע הצפוי לנו מבלי שידענו שעלינו לצאת לדרך. מצאתי בו כנסת של קולות, מיואשים, כמוני. קולות שעולמם שסוע ומבותר, כמו שלי, ובאותה עת, קולות שהפכו את ההרס והדכדוך לכוח, לתשוקה לשוב אל הרגע הראשוני שבו השפה נולדת, בטרם היא נעשית לתפילה, לשבח, לגידוף. הם רצו הכול, המשוררים שאסף הרשב, לקונן ולמחות את העבר, להיות פוליטים ופואטיים, להיות השירה עצמה ולהיות המציאות, לשבור את השפה ולטבוע סיסמאות. יכולתי לירות בעצמי באיזה מגדל שמירה. במקום זה קראתי אותם. במקום זה, כתבתי שירה.

     

     

    להצמיח עיניים מחדש, להעלים את הזמן

    "אושר סמוי", קלאריס ליספקטור | "נוקטרנו בצ'ילה", רוברטו בולניו

     

    פעם, בחלום, אמר לי הסופר רוג'ר זילאזני: "דלת אחת תכניס אותך ודלת שניה תוציא אותך". שוטטתי בחלום בהיכל עצום, שפרוזדוריו התפתלו אנה ואנה, אבל הדלתות חמקו ממני. איני יודע מדוע דווקא הוא פקד את חלומי. אולי משום שהוא אפשר לי להאמין מחדש במה שחונכתי בו תמיד, שהמציאות חלקית, חיקוי של דגם שעשוי להיחשף לרגע, להבהיק במחשבה; שיותר מאמונה יוקדת, יותר מהתגלות, ספרות מביאה אותנו להכרה הזאת.

     

    לפעמים נדמה לי שככל שמתבגרים מתמעטות הדלתות שהן הספרים, הספרים שהופכים לדלתות, שלא נוכל כבר לשוב ולקרוא באותה התלהבות, באותה רגשה, כפי שקראנו פעם, שבכלל, שום התנסות לא תטלטל אותנו, תעצב אותנו, תשנה. אבל אין שגיאה גדולה מזו באשר לספרים. הם נעשים נדירים עם השנים, אבל הם נמצאים.

     

    פעמיים קרה לי הדבר בשני העשורים האחרונים. עם "אושר סמוי" של ליספקטור חזרתי להיות התלמיד שאני רוצה להיות כל חיי, מי שקורא טקסט בדבקות, שהספר הופך בשבילו לכתב סתרים. ליספקטור מעצימה מצבים רגשיים פעוטים לעתים לכדי התרחשות קוסמית. כל פרט נבחן כאילו היה הרה גורל. היא עוקבת אחרי בקיעתו של רגש - חרדה, אימה, השתאות - או היווצרותה של מחשבה, כאילו באו לכלל קיום בפעם הראשונה. העיניים שלי צמחו איתה.

    רוברטו בולניו ()
    רוברטו בולניו. לרגעים הייתי מישהו אחר

     

    "נוקטרנו בצ'ילה" נשלח אלי בדואר. חזרתי ערב שבת אחד מבית הורי ופתחתי בעמוד הראשון. נשארתי ער, דרוך, עד העמוד האחרון. סגרתי בפליאה. להיכן נעלם זמני בתנודה העזה של הספר בין התפעמות מהעולם, שהשירה היא נשא מושחת שלה, ובין עוולות המציאות, עינויים והוצאות להורג?

     

    אחר כך בא המוות אל הבית ושבר את מה שמוות שובר, תשתית התיל הדקה של ההוויה. הזמנתי את כל הספרים של בולניו שראו אור בתרגום לאנגלית. הדמויות שלו מסוות את חקירת הזוועה שהיא העולם כחקירה של השירה וחיי השירה. הן מגלגלות את חקירת השירה בקורות התועבה שהדמויות נאלצות לשאת. ואלה החיים. כל החיים. אפילו עכשיו אני לא יודע איזו נחמה יש בכך. אבל לרגעים נוחמתי, לרגעים הייתי מישהו אחר.

     

     

    "אני אחרים" (בהוצאת דביר) הוא קובץ מסות שבהן אדף קורא בכתביהם של אהרן אפלפלד, יעקב שבתאי, לאה גולדברג, אהרן אלמוג, אבות ישורון, חדווה הרכבי, שבא סלהוב, רות אלמוג, יואל הופמן ויאיר גרבוז.

     

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ההתרחקות מהדת והשירה שהצילה אותו: שמעון אדף חוזר לספרים ששינו את חייו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים