איך לפעול בו־זמנית מול שתי הגזרות

מאז מלחמת יום כיפור ב־1973 לא נאלצה ישראל להילחם בו־זמנית בשתי זירות. היו לנו מאז שתי מלחמות בלבנון וכמה מבצעים גדולים, היה לנו מבצע "חומת מגן" ביו”ש ב־2002 והיו לנו שלושה מבצעים גדולים בעזה, האחרון "צוק איתן" לפני ארבע שנים. התקופה הקרובה עלולה להביא אותנו למצב הלא הרצוי של עימות בה בעת בשתי זירות: גם מול עזה וגם בצפון. נכון שאין היגיון מכוון אחד מאחורי שתי זירות אלה (להוציא את ההתססה האיראנית), אבל גם אם מדובר בצירוף מקרים רצוי מאוד להימנע מעימות בכמה חזיתות באותה עת.

ישנם שני הבדלים בולטים בין שתי הזירות – עזה והגבול עם סוריה. ראשית, על עזה יש לנו השפעה גדולה בהשוואה להשפעה על הנעשה בסוריה; שנית, הזירה הצפונית, עם כל פוטנציאל ההסלמה שלה, לרבות הצטרפות חיזבאללה, היא חשובה בהרבה. המסקנה המתבקשת משני ההבדלים הללו ברורה: עלינו לעשות כמעט הכל כדי להבטיח שקט ארוך טווח בגזרת עזה, כדי שנוכל להתמודד כהלכה עם הגזרה הצפונית, המאתגרת בהרבה.

שקט מול עזה ניתן להשיג, לדעתי, די בקלות. כתבתי על כך מספר פעמים בעבר, גם במדור זה, ואחסוך את ההסברים המלאים. אומר רק בשורה התחתונה שלושה דברים: עזה היא מזמן מדינה עצמאית דה־פקטו וכך נכון להתייחס אליה; אי־אפשר להפריד בין "התושבים האומללים" של עזה לבין ממשלתם הנבחרת (ממשלת חמאס), ולכן מי שרוצה לשקם את עזה ולמנוע אסון הומניטרי חייב לעשות זאת בשיתוף מלא וגלוי עם הממשלה שם. האינטרס שלנו מול עזה הוא רק ביטחוני.

האינטרס לטווח הקצר של חמאס הוא הכרה בינלאומית בשלטונו דה־פקטו וסיוע כלכלי דחוף. ניגודי האינטרסים בינינו לבין חמאס אינם כה גדולים. ניתן להגיע, כאמור, די בקלות להסדר עם שלושה סעיפים עיקריים: הפסקת אש מלאה; החלפת שבויים וגופות; שיתוף פעולה מלא מצד ישראל עם מי שירצה להקים פרויקטים של תשתית או כמענה לצורך הומניטרי דחוף. לדוגמה, נכונותה של טורקיה להעמיד מול חופי עזה ספינה עם גנרטור ענק שבהתחברות לרשת יכול להגדיל משמעותית את אספקת החשמל לרצועה (אלא אם ישראל מוכנה להגדיל באופן מיידי אותה אספקה).

באשר לצפון: מדיניות ישראל עד כה ביחס למתרחש בסוריה היא נכונה, אלא שללא קשר לאיום האיראני מסוריה, אנו צפויים תוך מספר שבועות להיות במצב שבו עשרות אלפי פליטים סורים נצמדים לגדר הגבול איתנו, והצבא הסורי – במסגרת רצונו להחזיר את מלוא הריבונות למשטר, כולל בנפת קונייטרה – פוגע בהם קשות. ישראל צריכה כבר כיום לנסות להבטיח מראש שני דברים: הראשון, לסמן קו בתוך סוריה, מספר מאות מטרים מזרחית לגדר הגבול, ולהבהיר כי מי שיירה לתוך "הרצועה ההומניטרית הזו" – ישראל תירה עליו בחזרה. הסיכון להידרדרות ממהלך כזה הוא נמוך מאוד, ישראל תזכה לתמיכה בינלאומית גורפת, ומעל הכל – לא נוכל לעמוד מנגד אם מתחת לאפנו יתרחש טבח של אזרחים.

הדבר השני (ותודה לערן עציון, סגני לשעבר כראש המל"ל שהאיר את הנקודה) הוא לדרוש כי במקביל להחזרת השלטון לידי המשטר הסורי יחזור גם אונד"פ לפעול. אונד"פ הוא מנגנון של האו”ם, שהוקם ב־1974 ותפקידו היה להבטיח שקט ברמת הגולן. אם יחזרו אנשי אונד”פ למוצביהם בסוריה שננטשו, ויפעלו לפי הפרשנות הנכונה של המנדט שלהם (מותר כוח סורי בגודל מסוים בקרבת הגבול, אך אסורות מיליציות שיעיות או חיזבאללה), יהיה זה עוד צעד חשוב למניעת עימות בעתיד.

לסיכום: הסדר עם החמאס עכשיו, כדי שנוכל להתמודד במקסימום הצלחה עם גזרה מאיימת הרבה יותר.