שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כדורגל בהכשר בד"ץ
    גם בני ישיבות רואים את המונדיאל. הם עושים זאת בהיחבא או מול טלוויזיות בפיצוציות. האם הגיע הזמן שהישיבות יסדירו צפייה מסודרת או שהגישה הנוקשה והמתנגדת של הרבנים תמשיך לשלוט?

    27 שנים חלפו מאותו אחר הצהריים, אך השיחה של ראש הישיבה נותרה צרובה בזיכרוני. את לימודי אז עשיתי ב'ישיבה קטנה' נחשבת - מוסד המקביל לתיכון הכללי, והרב הבכיר ביקש לשוחח איתי לאחר ששמע שביליתי את הפסקת הצהריים במגרש, במשחק עם חברים לישיבה: "נדהמתי לשמוע ששיחקת כדורסל בישיבה",

    הוא שח לי במה שנראה היה כהפתעה אמיתית עבורו, מה שלא מנע ממנו להוסיף במהירות איום גלוי, "אני מניח שלא ידעת את חומרת האיסור, בפעם הבאה שתשחקו איאלץ להרחיק אותך מהישיבה".

     

    האפיזודה המעט מפחידה הזו צצה בזיכרוני כמעט סימולטנית עם הכותרות שסיפקו את הדיווחים על תוצאות משחקי המונדיאל. באחת, חלף בראשי הקונפליקט ארוך הימים והלילות שליווה את נעוריי בסדרת מפגשים דיסוננסיים בין שני המוסדות העוטפים את חייהם של צעירים חרדים רבים: הישיבה כגוף בעל חזון טוטאלי הדורש התמסרות מוחלטת, ותרבות הרחוב הכוללת את שפע הפיתויים החומריים והחברתיים, ובהם גם משחקים וצפייה בשידורי הספורט.

     

    חרדים צופים במונדיאל (צילום: shutterstock, gettyimages)
    חרדים צופים במונדיאל, אילוסטרציה(צילום: shutterstock, gettyimages)

     

    בעימות ארוך השנים הזה אין מנצחים. כולם, כך מתברר, מפסידים. בישיבות מחילים איסור גורף על משחק וצפייה בו, אך התלמידים משחקים כדורגל חרף האיסור, וגם צופים במשחקים החשובים.

     

    כמה צופים? בישיבות המובילות, הגדולות והמוכרות, "ערבי הצ'אמפיונס" ניכרים פחות ובית המדרש נראה גדוש בלומדים, אך בישיבות שבדרגים הנמוכים מדובר ב"מכה" של ממש: "בחלק מן המקרים מדובר על 20% מאוכלוסיית הישיבה, ולפעמים המספר מטפס לאחוזים גבוהים יותר", אומר נפתלי, אחד מתלמידי הישיבות הללו.

     

    היכן צופים הצעירים החרדים במשחקים? בשנות התשעים, שנות לימודי בישיבה, נהגו רבים לצפות בהם בקיוסקים ובחנויות המזון המהיר שברחבי הערים הגדולות.

     

    לא בלתי שגרתי היה להיתקל בפיצוציות מוארות בהן רכונים עשרות צעירים בלבוש חרדי אל מול מקלט הטלוויזיה ומריעים בקול בעקבות אירועי משחק חשוב. התופעה הזו לא חלפה מן העולם, אומר לנו נפתלי, והקיוסקים עדיין גדושים בלובשי שחור לבן, אך לרבים אחרים ישנם האמצעים הטכנולוגיים כמו סמארטפונים ומחשבים ניידים שבהם ניתן לצפות גם מהחדר.

     

    הרבנים בישיבות מודעים לתופעה, אך לא תמיד יכולים לה. מלבד ההכרזה על איסור הצפייה יש מהם היורדים לשטח, שם הם פוגשים את תלמידיהם בעיצומו של נבדל סנסציוני: "באחת הישיבות המוכרות נוהג המשגיח מעת לעת לנסוע עם מונית לעיר החילונית השכנה, ומתוך דאגה לתלמידיו הוא אוסף אותם בסיום המשחק בחזרה לישיבה".

     

    אנגלו קאנטה נבחרת צרפת (צילום: MCT)
    משחק במונדיאל. גם החרדים ראו(צילום: MCT)

     

    בין כדורגל לקולנוע

    צפייה במשחקי כדורגל וכדורסל לא קיימת בהכרח במתאם ישיר עם תרבות פנאי בכלל בישיבות החרדיות. כלומר, לא כל מי שצופה באירועי ספורט חשובים מרשה לעצמו גם לצפות בסרטי קולנוע למשל.

     

    "אני חייב פעם פעמיים בשבוע לראות משחק, את ברצלונה, את אתלטיקו, אחר כך אני חוזר ללמוד", אומר שמואל-מאיר, תלמיד ישיבה בן 21 שכמובן לא מחזיק סמארטפון, "השאיפה שלי היא כן להיעשות תלמיד חכם ולהמשיך את לימודי בכולל, אבל אני חש גם צורך עצום לצפות למשל במשחק הגמר בין ליברפול וריאל בגמר ליגת האלופות".

     

    היכן אתה רואה את המשחקים?

    "נסעתי לאחד מבתי החולים הגדולים, שם מצאתי במהירות צג טלוויזיה דלוק ששידר את המשחק. למחרת חזרתי ללימודים בישיבה כרגיל".

     

    כמו שמואל מאיר יש לא מעט בחורים, אלא שלחלק מהם הצפייה במשחק אינה טריוויאלית. הם נתקלים בהתנגדות עזה ולא רק בישיבה. "אבא שלי גילה פעם שאני צופה מעת לעת במשחקים וכמעט זרק אותי מהבית, היום הוא נרגע ומבין שאני לא חורג מעבר לצפייה במשחקי ספורט", אומר שמואל-מאיר.

     

    הסיפור של שמואל מאיר מכסה למעשה על שאלת תרבות הפנאי שבישיבות. איזו תרבות פנאי מציעה הישיבה לתלמידיה אם אסור להם לשחק כדורגל בהפסקה או לצפות בסדרת הפלייאוף העליון בכדורסל?

     

    התשובה, למרבה התדהמה, היא שפעילות מן הסוג הזה בפשטות לא קיימת. התלמידים רשאים לקרא ספרי קריאה או עיתונים חרדיים, אך פעילות פיזית או "שריפת אנרגיה" בפירוש לא זוכה לעידוד.

     

    באחד מספרי הביוגרפיה החרדיים מתוארת סיטואציה מרתקת בה ראש ישיבה מפגין אי שביעות רצון נוכח התרגשותם של תלמידיו שעסקו בהכנת מסע לוויה שתוכנן לצאת מחצר הישיבה: ממה הם מתרגשים, זו לוויה למען השם, סח בכעס לרעהו, והלה השיב: "הנח להם, אין בידם הזדמנויות רבות להוציא מרץ, זו היא שעה ראויה".

     

    זוהי כנראה הסיבה לכך, שהמספרים של אוהדי הספורט החרדים הצעירים כל כך גבוהים, מה שמוביל לשאלה הקרדינלית: האם הם נעצרים שם? האם הם לא זולגים מערוץ 5 אל ערוץ הסרטים? האם זה בכלל אפשרי?

     

      (צילום: שאטרסטוק)
    עליה גם בטיסות לחו"ל של חרדים(צילום: שאטרסטוק)

     

    כדורגל בהכשר הבד"ץ

    ינקי הוא אב לבן הלומד בישיבה בעיר החרדית מודיעין עילית. גם הוא מודע היטב לאירועי המונדיאל, וכועס על הישיבה שלא מיסדה את תופעת הצפייה: "במקום שהילד שלי ייאלץ לנסוע למודיעין לצפות במשחק בבורגריה אפלה עם טיפוסים שאינני מכיר, טוב היה אילו הישיבה היתה מוצאת פיתרון שבו התלמידים צופים במשחקי ספורט תחת פיקוח".

     

    ינקי מודע היטיב לפרובלמטיקה שבהצעתו. הוא מודה כי הוא מבין שלהכניס "מכשיר טלוויזיה טמא" לתוך ישיבה חרדית היא צעד בלתי אפשרי, אבל פיתרון כלשהוא הוא צעד מחוייב המציאות, ואנשי החינוך נדרשים אליו ויפה שעה אחת קודם: "אפשר למצוא אתר מחוץ לישיבה בו יוקרנו המשחקים למעוניינים תחת השגחה למשל. שכן מה האלטרנטיבה, שהבחורים יעבירו את המידע מפה לאוזן דרך הסמארטפונים?"

     

    קריאת המציאות של האב, בוגר ישיבה בעצמו, לא נטולת בסיס. גם בישיבות הנחשבות ביותר מודעים היטב למתרחש בעולם שמעבר, ודיווחים מהימנים על קריאות שמחה בפנימיות הישיבתיות בלילה שבו ניצחה נטע ברזילי בתחרות האירוויזיון זרמו לכל קבוצות הווטסאפ במגזר.

     

    בישיבות המצויות בדרגים הנמוכים לא מסתפקים כאמור רק בצהלולים נוסח toy, אלא יוצאים לשטח. המספרים נמוכים יותר ובכל זאת הם מרשימים: "תבוא ליפו, לכיכר ציון, לכיכר החתולות, לשוק או לקניון תראה כמה בחורים שם, לא מעט", מספר בחור ישיבה.

     

    אם בעבר, אומר שימי, צעיר חרדי מישיבה מוכרת, לא היתה כמעט קונסטלציה שבה בחורים נוסעים לחו"ל, כיום, עם ירידת המחירים, המספרים עלו באופן משמעותי, כשבחו"ל הכוונה גם לסיני עם כל המשתמע מכך.

     

    תופעות אלו, צריך לומר, עדיין מצומצמות, אך הן קיימות - ומספרם של הצעירים החרדים שמחזיקים ברשותם טלפונים חכמים ומשוטטים באזורים שאינם בהכרח בתוואי שבין חדר האוכל לבית המדרש, רק עולה.

     

    נטע ברזילי (צילום: AFP)
    נטע ברזילי זוכה באירוויזיון. גם חרדים צפו בזכייה(צילום: AFP)

     

    זה לא החינוך שלנו

    אז האם הפיתרון של האב - מיסוד "תרבות הפנאי" - מקובל על ראשי הישיבות? התשובה שלילית בתכלית: "זה לא החינוך שלנו, גם ההורים לא מצפים מאיתנו לכך. יש גבולות שאנחנו מחויבים להם גם מול ההורים", אומר ראש ישיבה של אחת הישיבות המובילות ברחוב החרדי.

     

    כיצד אתם נוהגים בבחורים שמשחקים כדורגל או צופים במשחק?

    "אנחנו נרחיק אותם מהישיבה, חד משמעית".

     

    מה האסון הגדול, לשחק קצת, לראות משחק ספורט בטלויזיה?

    "אם בחור רואה באופן עצמאי או עם אבא שלו ניחא. העניין הוא שזה בלתי אפשרי. הצפיות או המשחקים הללו מתקיימים תמיד בקבוצה, ואף פעם זה לא נגמר בזה. בתחילה כדורגל, בהמשך סרטי קולנוע ולרוב הבילויים הללו מתקיימים בקרב נערים שאינם עומדים בהכרח בסטנדרט הרוחני שלנו. אנחנו לא ישיבה שמרנית או 'חונקת' אבל אנחנו לא רוצים להכניס לשיח אצלנו נורמות מהרחוב".

     

    הרב מאיר ק. נחרץ יותר: "זה פשוט לא שייך, אם אתה, כחרדי, לא מבין את זה שהדבר הזה נוגד את כל מהותה של ישיבה, את כל מה שאנחנו מחנכים לו, את היידיישקייט, את הערכים של בחור שצריך להשקיע את כל כולו בגמרא, אז אולי בלתי אפשרי אפילו להסביר לך את זה".

     

    שינוי מערכתי לא יגיע מאנשי החינוך החרדי. ראשי הישיבות ימשיכו לאסור את הצפייה ואת המשחקים על תלמידיהם ואלו יגנבו שעות פעילות ובידור בדרכים מקוריות. חלק מהם גם ימצאו את דרכם אל אולמות הקולנוע, אתרי הבילויים ומרכזי הקניות ואפילו לחו"ל ולסיני.

     

    מסקנה אחת, כך נדמה, ניתן לגזור: התמונות הללו של צעירים בשחור לבן משוטטים ברחובות, מצטופפים בפיצוציות וממתינים בתורים בשדות התעופה הופכות את פולמוס הגיוס וסערת חוק השוויון בנטל לכמעט מיותר. אם רק אפשר היה לאסוף את הבחורים הללו מאזורי הבילוי היישר אל הבקו"ם, מכסות הגיוס והעמידה ביעדים היו מתמלאים תוך דקות.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים