גביע אירופה: השליטה של נבחרות היבשת הישנה במונדיאל
האקדמיות המפוארות, ההגירה שהכניסה רוח חדשה והביאה איתה כישרונות רבים, הסבלנות כלפי המאמנים ויתרון הפיזיות. אלה רק חלק מהגורמים להתעצמות הנבחרות האירופיות, שמגיעה לשיאה במונדיאל ברוסיה
הרגע שבו נשמעה שלשום שריקת הסיום בקאזאן למשחק בין בלגיה לברזיל היה גם הרגע שבו נקבע רשמית שבפעם הרביעית ברציפות, אלופת העולם תגיע מאירופה. ולא סתם - כדי להעיד על העומק היבשתי, זו לא תהיה איטליה, ספרד או גרמניה, שלוש הזוכות הקודמות.
הגמר, כמובן, יהיו כולו אירופי, מה שאומר שמבין שמונה הפיינליסטיות האחרונות, רק אחת - ארגנטינה ב-2014 - הגיעה מחוץ ליבשת השלטת. רצף כזה של שליטה לא נרשם בהיסטוריה (שלוש הזכיות האירופיות האחרונות כבר שברו שיא). המונדיאל הזה רק מחזק את מגמת ההתרחקות המקצועית של הנבחרות הללו משאר העולם.
לא מדובר רק בשלבים המכריעים. 14 נבחרות מאירופה פתחו את הטורניר, ועשר מהן עברו את שלב הבתים. כלומר, אחרי חלוקה מדוקדקת ליבשות, עשר מבין 16 האחרונות שהגיעו לנוקאאוט היו מאותה היבשת.
ישנם כמה גורמים שאפשר לייחס להתעצמות היבשתית, ולא רק זו שעולה כמובנת מאליה: כוחן של הליגות האירופיות. הרי כל השחקנים הגדולים, גם בנבחרות מחוץ לאירופה, משחקים שם. זו לא הסיבה לכישלון של הדרום אמריקניות לדוגמה, אבל בהחלט מרכיב עיקרי בנפילה של חלק מהנבחרות מאפריקה וצפון ומרכז אמריקה ורוב האסייתיות: אי-אפשר לצפות להצלחה כשמגיעים לטורניר עם סגלים שמוצפים בשמות מהליגות בסעודיה, איראן ודרום קוריאה.
היחידה מאסיה שעוד הצילה את הכבוד היא יפן, בזכות הכוכבים האירופיים שלה. זהו לקח גם עבור נבחרת ישראל: ליגות מקומיות חלשות לא יכולות לספק סגלים חזקים, וכל יציאה לאירופה מקדמת את הענף בארץ בצעד קטן, גם אם מדובר במעבר לליגות פחות נחשבות.
אבל ממילא, גם אם הסגלים של הנבחרות מהיבשות הפחות מצליחות היו עמוסים בכוכבים מאירופה, הן נמצאות בנחיתות היסטורית. אם כך, מה מוביל להגדלת הפער בין בלגיה וצרפת לבין ברזיל וארגנטינה?
צריך להתחיל מהאקדמיות. לסנטוס הברזילאית ולריבר פלייט הארגנטינאית, סתם בתור שתי דוגמאות, יש מחלקות נוער מעולות עם היסטוריה מפוארת. הן לא לבד, אבל אין מספיק כמותן וברמה שלהן. שחקן דרום אמריקני (וכמובן, גם אפריקני וכו') יודע שכדי להתפתח ולצמוח הוא צריך לעבור כנער לאירופה ולהתחשל שם.
הכל זה מלמטה
באירופה זה כבר חלק מה-DNA של מועדונים רבים. לכל קבוצה שמכבדת את עצמה ברור שהשקעה באקדמיה מכובדת היא צעד גדול להצלחה, וגם אם השחקנים האלה לא מגיעים בסוף לבוגרים, הם מתפזרים למקומות אחרים ומביאים את האיכות שלהם. אלה לא מחלקות נוער עם מים קרים ושני קונוסים, אלא מערכות שנבנו בקפידה, יצורים טכנולוגיים שמתייחסים לצעירים כאל בוגרים ומכינים אותם, פיזית ומנטלית, להיות שחקני כדורגל מקצוענים.
הילדים יוצאים משם גברים אתלטיים עם הבנת משחק והתאמה לטקטיקות שונות. אפילו אקדמיות של מועדונים קטנים יחסית מייצאות צעירים מוכנים לפעולה. שחקן בן 27 בשיאו הוא כזה שעבר הכנה מושלמת כנער. בחלק מהמקרים מדובר גם באקדמיות לאומיות, כמו קלרפונטיין, מייצרת הכוכבים של צרפת.
ישנה חשיבות גם להמשכיות (כמו בדור השחקנים בני הגיל הדומה בבלגיה, שמשחקים יחד שנים רבות) ולשיקול הדעת. הנטייה בנבחרות האירופיות המובילות היא לתת למאמן לבנות את הדרך שלו. רוברטו מרטינס הוא המאמן השלישי בלבד של בלגיה מאז 2010, אחרי שמארק וילמוטס קיבל מנדט ממושך לפניו. דידייה דשאן מאמן את צרפת כבר שש שנים. ברזיל וארגנטינה עברו תחת חמישה מאמנים שונים מאז תחילת העשור, וארגנטינה בדרך לשינוי נוסף. עיתונאי ארגנטינאי ששוחחנו איתו במהלך הטורניר ציין שזו אחת הבעיות הגדולות של הנבחרת - המעבר התכוף בין פילוסופיות שונות.
וישנו אלמנט נוסף שאסור להתעלם ממנו. בדיוק בימים שבהם האיחוד האירופי סובל ממלחמות פנימיות בנוגע לפליטים, מדהים לראות עד כמה ההגירה והרב-תרבותיות הכניסו רוח חדשה בכדורגל האירופי. צרפת, כמו תמיד, היא נבחרת שמשלבת מוצאים ותרבויות שונות. באנגליה דיברו בהרחבה בשנים האחרונות על השילוב המוגבר של שחקנים שחורים בנבחרות הצעירות. גם בגרמניה, בשווייץ ובשבדיה נהנים מכך באופן קבוע. אותם בני מהגרים מכניסים רעב מיוחד, משנים את ההרכב הפיזי של הנבחרת ומוסיפים איכויות שאין לשחקן המקומי. זהו תמהיל שרק מחזק נבחרות מסוימות, הופך אותן מטובות למעולות, וחסר לנבחרות ביבשות אחרות.
הפנים לקטאר
בקטאר 2022 תהיה לשאר העולם הזדמנות לסגור פערים. אבל עד אז, המקצוענות והדיוק בפרטים הקטנים הופכים את אירופה לכוח בדרגה אחרת. ברזיל, כאמור, סיימה את דרכה בטורניר שלשום אחרי משחק יוצא דופן מול בלגיה. שתי הקבוצות סיפקו שואו לקהל, אבל ההיעדרות של קאסמירו המוצהב שיחקה לטובת הבלגים - המחליף שלו, פרננדיניו, כבש שער עצמי (13), ובהמשך היה חסר הגרזן במרכז השדה שיעצור את רומלו לוקאקו הנפלא, בדרך לבישול השער השני של קווין דה בריינה (31). הנגיחה של המחליף רנאטו אוגוסטו (76) לא הספיקה לצ'יצ'י, אך המאמן כבר קיבל הצעה לחוזה חדש לארבע שנים (אולי בשורה של שינוי מחשבתי בכל הנוגע להמשכיות שציינו קודם לכן).
התקשורת הברזילאית ביקרה את השחקנים, אבל לא כמו אחרי ה-7:1 לגרמניה בחצי גמר המונדיאל הקודם. הייתה שם השלמה עם המצב. הברזילאים לא איבדו את הראש ולא נכנסו לאבל. במקום אחר נכתב שהם אפילו יותר עצובים מאשר אחרי ה-7:1. יכול להיות שדווקא מהטורניר הזה הם ילמדו יותר מאשר מהטורניר הקודם. יותר מהכל, יש שם הבנה חדשה: כדי לחזור לשלוט בעולם, דרושה יכולת שונה ומשודרגת מאשר זו שהספיקה בעבר. ואין אותה בנבחרת הנוכחית.
לפנייה לכתב/ת 
