כשפולנים שרפו מאות יהודים באסם

היום לפני 77 שנים טבחו תושבי ידוובנה ביהודי העיירה ללא עזרה של האיינזצגרופן. ראש הממשלה לשעבר של פולין אפילו ביקש על כך סליחה. זכרו זאת במהלך הדיון על מסמך ההבנות של נתניהו עם ממשלת הימין בוורשה

ד"ר מוטי שלםפורסם: 10.07.18 , 14:14

האנדרטה לזכר נספי טבח ידוובנה(צילום: AP)

היום לפני 77 שנים, ב-10 ביולי 1941, בוצע הטבח בעיירה ידוובנה, הסמוכה לעיר לומז'ה שבמזרח פולין. כחודש קודם לכן נסוגה גרמניה מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשה לאזורים שהיו בשליטה רוסית במזרח פולין, ובכלל זה כבשה גם את ידוובנה שמנתה כ-2,500 תושבים. הפולניים המקומיים בעיירות הסמוכות לידוובנה וידוובנה ראו בכניסת הגרמנים הזדמנות לפוגרומים, מעשי ביזה, השפלה ורצח של שכניהם היהודים. בימים שקדמו לטבח נרשמו מקרי שוד ורצח ספורדיים של יהודי העיירה, ובכלל זה קבורה של קבוצת גברים בעודם חיים והטבעת שתי נשים באגם כשהן אוחזות את תינוקותיהן בזרועותיהן.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בבוקר 10 ביולי אספו פולנים מתושבי העיירה את הגברים היהודים ובפעולת הסחה תבעו מהם לחפור בור בבית העלמין המקומי. עם סיום החפירה נרצחו הגברים והושלכו לבור. מלאכת הרצח של יתר יהודי העיירה הייתה פשוטה יותר שכן לא נותר עוד מי שיתנגד. שארית יהודי ידוובנה - בעיקר נשים, זקנים וילדים - הובלו אל אסם תבואה בקצה העיירה. הוא הוצת ומאות נשרפו בו חיים. אין ודאות ביחס למספר המדויק של הנספים אולם ההערכות נעות בין כמה מאות עד 1,600 לפי גרסתו של ההיסטוריון האמריקני-יהודי ממוצא פולני יאן טומאש גרוס.

גרוס היה זה שגילה את סיפור הטבח המחריד וייחס אותו לשכניהם הפולנים של היהודים ולא לאיינזצגרופן, יחידות הרצח הגרמניות המיוחדות. מחקרו התפרסם בספר "שכנים" שיצא לאור בהוצאת "יד ושם" ו"ידיעות אחרונות" ב-2001 (תרגום מפולנית: יז'י מיכאלוביץ').

הספר עורר הדים נרחבים בפולין והתנהל סביבו דיון נוקב ביחס לשאלת האחריות של העם הפולני לרצח. ההיסטוריון הפולני פרופ' תומאש סטשמבוש (Strzembosz) גרס שיהודי מזרח פולין תמכו בכובש הסובייטי ונטלו חלק בהרג של פולנים בחסות הצבא האדום. הוא הציב נרטיב שונה בתכלית לסיפור יחסי היהודים והפולנים בזמן המלחמה ואחריה, וטען שאף שהיו פולנים שנטלו חלק בטבח בידוובנה, עיקר הביצוע וכל האחריות לו היו של הנאצים. בהקשר זה הוא ניהל ויכוח נוקב עם פרופ' ישראל גוטמן ז"ל, שהיה בעת ההיא ההיסטוריון הראשי של יד ושם, ועם יאן טומאש גרוס עצמו.

את הוויכוח הכריע המכון הלאומי הפולני לחקר ההיסטוריה שפרסם דו"ח חקירה מקיף התומך בגרסתו ובממצאיו של גרוס. בקיץ 2001, במלאת 60 שנה לטבח, התייצב נשיא פולין דאז אלכסנדר קוושניאבסקי בטקס הצבת אנדרטה לנרצחים ונטל אחריות על המעשה בשם העם הפולני.

כך הוא אמר: "אנו יודעים בוודאות כי בין הרודפים והרוצחים היו אף פולנים. כאן בידוובנה, אזרחים של הרפובליקה הפולנית מתו בידי אזרחים אחרים (...) בשל פשע זה אנו מתחננים לסליחת צללי הקורבנות ובני משפחותיהם. אני מתנצל כאן כיום, כאזרח וכנשיא של הרפובליקה הפולנית. אני מתנצל בשמי ובשם כל הפולנים שמצפונם נחרד בשל הפשע, המאמינים כי לא ניתן להיות גאה בגדולת ההיסטוריה הפולנית, מבלי להרגיש, בה בעת, בכאב ובבושה על מעשי הרשע אותם ביצעו פולנים כנגד אחרים".

בעקבות ספרו של גרוס והתמיכה שקיבל מהמכון הלאומי הפולני, ועל רקע דבריו הנכוחים והאמיצים של ראש ממשלת פולין בטקס הזיכרון, התחיל עידן חדש של שבו חוקרים פולנים לא חששו עוד להתמודד באומץ עם עברם.

בדצמבר 2001, בעת שניהלתי את בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, יצא לאור גיליון 43 של כתב העת "בשביל הזיכרון", ובו תרגמנו מאמר פרי עטו של גרוס. במאמר הוא התפלמס עם מבקרי ספרו "שכנים" וחתם במילים אלה:

"איני מתפלא כי שכנים רוצחים איש את רעהו. אנו יודעים שלאיש אין מונופול על אכזריות, כי קיימת רשימה ארוכה של חברות אנושיות שאיבדו את המעצורים המוסריים. לא נשפוט את הסרבים (או חלק מהם) על רגעי אובדן המעצורים, אלא נדון אותם על פי כוחם להכיר בטירוף ולגלותו לשם פתיחת עידן רוחני חדש. רצח העם בידוובנה הוא זעקה עכשווית ואינו עבר המתגלה פתאום. אנו מסוגלים לעשות הרבה. בנו תלוי הדבר אם יש בכוחנו להרים את הנטל, או שמא נתדרדר למעמקים של טיעוני סרק במסווה שממילא 'כולם נגדנו'".

ובכן, אי אפשר שלא ליחס משמעות אקטואלית לדברים. ממשלת הימין הפולנית על שלל צעדיה, ובראשם החוק הנלוז - אף בגרסתו החדשה - ומסמך ההבנות שחתמה עם ראש ממשלת ישראל, מעמידים בסכנה של ממש את עידן המחקר החופשי בפולין ועלולים לפגוע אנושות בחוקרים אמיצים שאינם חוששים להתמודד עם העבר של עמם.

במובן זה יש ממש בייחוס המונח "בגידה" שיצא מפיו של פרופ' יהודה באואר בהתייחסו למסמך ההבנות בין ראשי הממשלות של ישראל ופולין. הוא מפקיר את החוקרים ומסכן את המחקר, והוא בעיקר חוטא לאמת ההיסטורית, מעוות ומסלף את המציאות העגומה של יחסי יהודים ופולנים בזמן השואה.