מאנגלים לקרואטים ב-120 דקות / טור
מהאש שבערה בהם לפני המשחק, נשארה בסיום באוהדי שתי הנבחרות בעיקר השלמה עם זה שהטובים ניצחו. נדב צנציפר והבן שלו התחילו את חצי הגמר כאוהדי נבחרת שלושת האריות, אבל סיימו כשהלב עם מודריץ'
בעוד ארבע שנים המונדיאל יהיה בקטאר ולנו כישראלים המשמעות ברורה, בעוד שמונה שנים בצפון אמריקה ומקסיקו הוא כבר יהיה רכוש צבאי, כך שזה שבמוסקבה הוא האחרון בזמן הקרוב שאפשר להגיע אליו - שלוש ורבע שעות טיסה מנתב"ג.
אלו התירוצים העיקריים שזרקתי לאשתי כדי למצוא את עצמי על מטוס עם איתי בן ה-12 לטיול טרום-בר-מצווה לרוסיה. זו הייתה חווית המונדיאל הראשונה של איתי, והאושר - יחד עם טבלת הייאוש - הציפו אותו, בכל זאת חצי גמר.
הפכנו יחד לאוהדים טרמפיסטים של אנגליה, למרות שאני עם ברזיל מאז שאני זוכר את עצמי והחמצת הפנדל של דוקטור סוקרטס מול צרפת במקסיקו 1986 הייתה אחד מסיוטי הילדות שלי. רצינו בעיקר להרגיש אווירה, לכן נגד קולומביה ושבדיה החזקנו לבריטים אצבעות. מה לעשות, אנחנו באים ממדינה שהכדורגל הוא ספורט לאומי בה אבל קשה להאמין שגם בדור הקרוב שתזכה לחוות שלב בתים של מונדיאל.
במוסקבה רכשנו חולצות של אנגליה והלב נחצה, כי הרי אם הייתי יושב בבית, בלי שאיפה לראות מקרוב מה זה חגיגות בריטיות של עלייה לגמר לראשונה אחרי 52 שנה, אין ספק שקרואטיה הייתה זו שקרובה ללבי. לאנגליה אין לב כמו מודריץ' וטכניקה כמו פרישיץ', ראקיטיץ' ורביץ׳.
כשהאנגלים הובילו אחרי חמש דקות, איתי כבר שאל איפה החגיגות יתקיימו. לי היה ברור שזה לא נגמר. איך אמר לי אוהד אנגלי בסיום המשחק? ״לא מפתיע שהפסדנו לקרואטיה, מפתיע שהגענו לחצי הגמר. מי יודע מתי נשוב למקום הזה שוב, שוב נקבל טוניס, פנמה ושבדיה. מבחינתנו עשינו את המקסימום״.
בסיום המשחק העיניים של איתי ריצדו, בין הבכי האנגלי והפגנת ההוקרה של האוהדים שלה לחגיגות הקרואטיות, עם הקהל האדיר שלה.
הוא התנחם שיותר קול להסתובב בכל זאת עם החולצה של נבחרת אנגליה מאשר זו של הדמקה האדומה-לבנה מקרואטיה, כנראה ניסיון שכנוע עצמי.
המוזר היה שאוהדי קרואטיה שפגשנו אחרי המשחק, אלו שקרעו את העיר לפני המשחק, היו די אדישים למרות העלייה לגמר. ככה נראו גם האנגלים. אולי הייתה בזה איזו הסכמה ג'נטלמנית שהנבחרת הטובה יותר ניצחה.
באיזשהו בר לפנות בוקר, כשאוהדי קרואטיה שמעו אותנו מדברים בשפה לא מוכרת, הם התעניינו מה היא ושאלו מלאי גאווה מה אנחנו חושבים על המשחק. אנחנו בעיקר קינאנו. ״תראו מה זה, אנחנו איזה ארבעה מיליוני אנשים, חצי מישראל, ויש לנו נבחרת כדורסל מעולה, כדורמים, כדוריד, איבניסביץ' וכדורגל. אנחנו אימפריה״, סיפרה אוהדת קרואטית שמתגוררת בכלל בדיסלדורף שבגרמניה. ״היתה כתבה עלינו בבילד הגרמני, שהסבירו שאצלנו הכל פועל מתוך הלב, עם מלחמה ללא הפסקה בכל דבר בחיים״.
רק 10,000 קרואטים הגיעו למוסקבה ועכשיו ההתאחדות הקרואטית תשחרר עוד 8000 כרטיסים לקראת הגמר. ״אין לקרואטים הרבה כסף, אז לא יותר מדי מהם מגיעים״, סיפר לנו איבן מספליט שחייך בכל פעם שהעלינו שם של ספורטאי מהעיר שלו שעבר אצלנו - רוסו, פראליה או וויצ'יץ', ״מה שבטוח זה שכל העולם ירצה שננצח את צרפת״.
איתי הנהן בראשו, הבטיח שבראשון הוא כולו קרואטי (איפה לעזאזל מוצאים פה את החולצה של הדמקה?) והתחבר לסיפור הקרואטי לגמרי. האמת? צודק. מודל אמיתי. היידה קרואטיה!
לפנייה לכתב/ת 
