שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    למען הסביבה: מבחן התחבורה הציבורית

    השארנו את הרכב בבאר-שבע ונסענו ברכבת לחיפה. האם היה כדאי? בעיקר בתחום הסביבתי

    העומס בכבישים במדינת ישראל הפך כבר מזמן לגזרה ללא פתרון באופק. גם בגזרת התחבורה הציבורית אין מזור, למרות ההשקעות שנעשו בתחום בשנים האחרונות. ובזמן שבשבוע שעבר, ביום התחבורה הציבורית שצוין בכנסת, נגידת בנק ישראל הצהירה שרמת התחבורה הציבורית בישראל נמוכה מזו שבמרבית המדינות המפותחות, ושבפועל הושקעו בתחבורה ציבורית רק כ-50% ממה שתוכנן ותוקצב והפערים עדיין עצומים, ובוועדת הכלכלה הוגש דו"ח בנוגע לצורך להרחיב את נתיבי התחבורה הציבורית ולפעול להגדלת מספר הנוסעים בתחבורה הציבורית, רעייתי ואני החלטנו לערוך ניסוי תחבורתי קטן. ומעשה שהיה כך היה.

     

    ישראל, קיץ-חם ולח, חופש-מחירי המלונות בשמיים ומשפחות עם ילדים בכל מקום, בקיצור, לא הזמן המתאים לצאת לנופש. ובכל זאת נסענו ללילה, שנקבע ממש מזמן, במלון בחיפה. התוכניות היו פשוטות יחסית: נסיעה מבאר-שבע לחיפה, מלון, טיול ערב על החוף למרכז העיר התחתית וחזרה, ולמחרת חזרה מחיפה הביתה.

     

    הגנים הבהאיים בחיפה (צילום: אסף קוזין) (צילום: אסף קוזין)
    הגנים הבהאיים בחיפה(צילום: אסף קוזין)
     

     

    ואז רעייתי הציעה שנעשה ניסוי וניסע בתחבורה ציבורית (בכל זאת רק עכשיו שבנו מחו"ל ושם התחבורה הציבורית מצויינת). הרי יש רכבת בין באר-שבע לחיפה, ובעיר יש מטרונית, אז מה צריך יותר. אני יודע, אם היה מדובר במקום פחות מרכזי או בסוף השבוע, המשימה הייתה כמעט בלתי אפשרית. אני גם מודה שהייתי סקפטי, בכל זאת לוותר על הנוחות, אבל כשחשבתי על הנהיגה בפקקים ועל איכות הסביבה, אמרתי למה לא בעצם. אז יצאנו לדרך.

     

    מהבית לתחנת הרכבת בבאר-שבע

    אנחנו גרים במרחק הליכה מתחנת הרכבת (20 דקות בנינוחות), אבל בחום של אמצע היום, כשאתה לא רוצה להתחיל את החופש רטוב ודביק, החלטנו לקחת את הרכב עד לתחנת הרכבת. הנסיעה לוקחת לא יותר מכמה דקות, אבל לחפש חניה זה כבר עניין אחר. החניון מלא ורק ברגע האחרון, לפני שאנחנו מפספסים את הרכבת, מישהו יצא. דרך אגב, נסיעה באוטובוס מהבית לתחנת הרכבת היא משימה לא פחות מורכבת. האוטובוס מגיע בשעת צהריים בממוצע כל 15-20 דקות וצריך לשלב איתו גם כמה דקות של הליכה.

     

    מבאר-שבע לחיפה

    לפי הבדיקה בוייז, הנסיעה לחיפה למרחק של כ-200 ק"מ תיקח בין שעתיים ורבע לשעתיים וחצי (אם תיסעו כחוק). גם הנסיעה ברכבת (ולצערי אין רכבת ישירה ומהירה באמצע היום) לוקחת את אותו הזמן.

     

     (צילום: משי בן עמי) (צילום: משי בן עמי)
    (צילום: משי בן עמי)

     

    למרות הרפורמה המבורכת בתעריפים, שבמסגרתה יש כרטיס יומי במחיר מוזל המאפשר שימוש בכל אמצעי התחבורה, אם נוסעים וחוזרים בשני ימים עוקבים משלמים על כל צד בנפרד ומחיר מלא, ולייתר דיוק 53 שקלים לאדם לכל צד. לכך יש להוסיף את עלות הכרטיס בתחבורה הציבורית, 5.9 שקלים לאדם לכל צד, ובסיכום 236 לזוג, הלוך וחזור, לעומת פחות מ-200 שקלים ברכב הפרטי. בנוסף, הרכבת אמנם מבטיחה שלא צריך לעמוד בפקק, אבל אליה וקוץ בה, הקרונות עמוסים וצפופים גם בשעות הצהריים (מה שמצביע על כך שהציבור משתמש ברכבת ומצביע ברגליים ויש צורך בעוד רכבות). יחד עם זאת אפשר להעביר כמה שעות עם הנייד בלי להסתכן בתאונה או בדו"ח. (ולמי שאוהב להשוות לחו"ל, אז גם במדינות מערב אירופה התחבורה הציבורית לא זולה).

     

    מהרכבת למלון

    יצאנו מתחנת הרכבת בחיפה ועברנו לתחנת האוטובוס ואל המטרונית. פרט לתקלה קטנה בכניסה, כי מסתבר שבשונה מהתחבורה הציבורית בבאר-שבע או בתל אביב במטרונית צריך לקנות כרטיס או לתקף את הרב-קו לפני העלייה (ככה זה כשאתה לא מקומי), הנסיעה הייתה מהירה. לא עמדנו בפקקים, כי ככה זה כשיש נתיב תחבורה ציבורית אמיתי, וגם התדירות גבוהה מאוד. כך שהגענו מהר לתחנה שליד המלון, ועכשיו אין מנוס מללכת כמה דקות ברגל.

     

    מטרונית בקו 1 - מחוף הכרמל לקריות (צילום: אחיה ראב"ד) (צילום: אחיה ראב
    מטרונית בקו 1 - מחוף הכרמל לקריות(צילום: אחיה ראב"ד)

     

    מהמלון למרכז העיר התחתית

    בערב צעדנו מהמלון עד למרכז העיר התחתית (כ-8 ק"מ). כן, היה לח, אבל בכל זאת בריזה מהים, ריח וטעם המלח, המיית הגלים ומראות נהדרים (אם אתם שמים לרגע בצד את זיהום האוויר במפרץ). הטיילת הייתה מלאה באנשים, אבל אי אפשר היה להתעלם מהניתוק בין העיר לחוף, ניתוק פיזי בדמות כביש ראשי, מסילת רכבת וגדרות.

     

    חוף בת גלים, מעט לפני בית חולים רמב"ם ובסיס חיל הים (צילום: בני משי) (צילום: בני משי)
    חוף בת גלים, מעט לפני בית חולים רמב"ם ובסיס חיל הים(צילום: בני משי)

     

    הרכבת גם חוצה את העיר כמה פעמים בשעה ומפרה את השלווה, ומי שרוצה להגיע מהעיר לחוף צריך ללכת לא מעט ולעבור במעברים תת קרקעיים לא יפים, בלשון המעטה. כך שאותה הרכבת והמטרונית שמחברות את העיר, מנתקת אותה מאחד ממשאבי הטבע היחודים שלה, הים.

     

    בנוסף, אחרי כמה ק"מ היינו חייבים לעזוב את הים, כי בסיס חיל הים, בית החולים רמב"ם והנמל תופסים את הפיסה הכי מרכזית של החוף.

     

    מרכז העיר התחתית

    הגענו לשדרות בן גוריון, במרכז המושבה הגרמנית בעיר. לפנינו הגנים הבהאים והמקדש, שוכבים על צלע ההר, מוארים באורות יקרות, והרחוב כולו מואר ומלא בבתי קפה ומסעדות ובקולות ונגינות, ללא ספק מראה שלא רואים בשום מקום אחר בעולם. יחד אם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שלמרות שחופש וערב הרחוב היה די ריק מאנשים, ומהמחשבה שתחבורה ציבורית יעילה לא מספיקה כדי להחיות עיר.

     

    סיכום

    אפשר לוותר על הרכב ולנסוע בתחבורה ציבורית מבאר-שבע לחיפה, למרות כל הדברים שיש עדיין לשפר, וחיפה יפה ומיוחדת, וגם כאן יש הרבה מה לשפר.

     

    ובכל זאת, במבחן המחיר - הרכב קצת זול יותר, במבחן הנוחות - זה תלוי בזמן ובמקום וחייבים לשפר את התדירות של הרכבות, ואילו במבחן הסביבה-התחבורה הציבורית מנצחת, ובנסיעה של זוג ברכבת לעומת זוג ברכב ניתן להפחית כ-20% מפליטות גזי החממה ולא מעט מזיהום האוויר.

     

    יחד עם זאת צריך להודות שהעובדות בשטח לא מעודדות את הנוסעים לנטוש את הרכב לטובת תחבורה ציבורית, אלא אם יש להם קצת מודעות סביבתית.

     

    פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).

    http://www.pardes.co.il/?id=showbook&catnum=978-1-61838-274-0

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: זיו ריינשטיין
    חיפה, כפי שצולמה מהכרמל
    צילום: זיו ריינשטיין
    צילום: דודו גרינשפן
    פרופ' עדי וולפסון
    צילום: דודו גרינשפן
    מומלצים