שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    רד אלינו עפיפון
    שריפת השדות באזור עזה אינה מקורית, היא מופיעה כבר בתנ"ך. היחסים בין הפלסטינים לישראל מזכירים "תלות עוינת", והמשפטים של אבא אבן מנתחים כל כך טוב את המנהיגות כיום בשני הצדדים

    העשן שוב עולה מן השדות שמסביב לאשקלון, שדרות, בארי ונירים. עפיפוני התבערה הביאו אל עוטף עזה קיץ של שרפות. נכון להיום, אין למדינת ישראל מענה יעיל לנשק ה"חדש" והמשוכלל הזה. אבל הסיפור הוא סיפור ישן. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. כבר שרפו את השדות האלה פעם, את אותם השדות ממש, בשיטה מקורית, לפני קצת יותר מ-3,000 שנים. וכמו היום, גם אז זה קרה בגלל כעס ותחושות נקם.

     

    הנה מה שכתוב בספר שופטים פרק טו', פסוקים ג'-ו': "וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן נִקֵּיתִי הַפַּעַם מִפְּלִשְׁתִּים, כִּי-עֹשֶׂה אֲנִי עִמָּם רָעָה. וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת שׁוּעָלִים, וַיִּקַּח לַפִּדִים וַיֶּפֶן זָנָב אֶל-זָנָב, וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד בֵּין-שְׁנֵי הַזְּנָבוֹת בַּתָּוֶךְ. וַיַּבְעֶר-אֵשׁ בַּלַּפִּידִים וַיְשַׁלַּח בְּקָמוֹת פְּלִשְׁתִּים, וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד-קָמָה וְעַד-כֶּרֶם זָיִת".

    : פרויקט הצילום
    שריפות בעוטף עזה(צילום: משה פילברג)

    שריפה ביער בארי כתוצאה מבלון תבערה (צילום: איציק לוגסי, יערן קק״ל)
    (צילום: איציק לוגסי, יערן קק״ל)

     

     

    יחסי הכוחות השתנו מאוד מאז. בימי שמשון שלטו הפלשתים ביהודה, ושועלי שמשון היו נשקם של החלשים. היום, למרות שגם המנהיגים שלהם וגם המנהיגים שלנו לא רוצים שנראה את זה ככה, הטרור הפלסטיני שיוצא מרצועת עזה בקושי מדגדג לישראל.

     

    מפצמר"ים ועד לעפיפוני תבערה ומטילי קסאם ועד למנהרות התקפיות, חמאס יכול בהחלט להקשות על שגרת החיים של תושבי עוטף עזה (המקומיים קוראים לאזור, בחיבה, "חוטף עזה"). חמאס יכול לשרוף שדות, לירות קסאמים, ואפילו לחטוף חיילים. אבל אין לו צל של סיכוי להצליח במשימה המוצהרת שלו – לסלק אותנו מן השדות והערים של מדינת ישראל, ולהשיב לשם את הפלסטינים שמצטופפים כבר 70 שנה מאחורי גדר הרצועה.

     

    חמאס משקר לבני עמו: גם מאה מנהרות התקפיות ועשרת אלפים רקטות איראניות לעולם לא יחזירו את שני מיליון הפליטים הדחוקים ברצועת עזה אל הכפרים שמהם ברחו הוריהם, או גורשו, תלוי את מי שואלים. כך או כך, זה קרה לפני 70 שנה בדיוק, במהלך קיץ אחד ארוך של מלחמה לחיים ולמוות.

     

    הפגנות גבול רצועת עזה (צילום: AFP)
    אירועי "צעדת השיבה" בגבול עזה. גם מאה מנהרות התקפיות ואלפי רקטות איראניות לא יחזירו את הפליטים לכפרים(צילום: AFP)

    מפגינים ברצועת עזה (צילום: AFP)
    (צילום: AFP)

    מלחמת העצמאות התנהלה בדרום לא רק מול הפלסטינים אלא גם מול המצרים, והיא היתה קשה ועקובה מדם. הצבא המצרי פלש מסיני, עבר את עזה, המשיך צפונה לאורך כביש החוף, ונעצר רק אחרי קרבות קשים, כשהיה במרחק 25 קילומטר מתל אביב, במקום שבו יושבת היום העיר אשדוד. הסכנה לישראל הייתה גדולה, וגם התגובה הישראלית הייתה מוחצת.

     

    שמתם לב לזה שבין רמלה לרהט, בכל המרחב הגדול של דרום מישור החוף וצפון הנגב, פשוט אין ערבים? שאין היום בדרום שפלת החוף אפילו כפר ערבי אחד לרפואה? זה לא מקרה. עשרות כפרים ערבים פשוט נעלמו. רק השמות נשארו – צומת קסטינה, סיבוב מסמייה, וגם הם הולכים ומיטשטשים. התבוסה הערבית הייתה תבוסה מלאה, ושבעים השנים שחלפו רק העמיקו אותה. החולשה של הפלסטינים שנאבקים איתנו על פיסת הקרקע הזאת מעולם לא הייתה ברורה יותר, התלות שלהם מעולם לא הייתה עמוקה יותר, והתסכול שלהם מעולם לא היה גדול יותר.

     

    ישראל, הפלסטינים ו"תלות עוינת"

    הפלסטינים ברצועת עזה תלויים היום לחלוטין במדינת ישראל, אבל זוהי תלות מסוג מיוחד – תלות שמזכירה לי מונח פסיכולוגי שימושי מאוד, וכמעט לא מוכר אצלנו -- Hostile dependency, ובעברית "תלות עוינת". זהו מושג שטבע הפסיכיאטר האמריקני רב הפעלים נייט אלדריץ', שנפטר בשנה שעברה בגיל 103. אלדריץ' מת ארבע שנים אחרי אשתו, שנפטרה גם היא בגיל 103. שניהם היו נשואים 71 שנים, ככל הנראה באושר, ובשום אופן לא בתלות עוינת. אם כך, מה היא תלות עוינת? רשות הדיבור לוויקיפדיה, בתרגום חופשי שלי:

     

    "יחסים של תלות עוינת מאופיינים על ידי אווירה חד-צדדית או דו-צדדית של עוינות ואלימות, אך היחסים נשמרים בגלל התלות של השותפים להם (אלדריץ', 1966). מאחר שהשותפים ליחסים תלויים זה בזה, המאפיינים שלהם עשויים להתבטא בדרכים משלימות (...) למשל, ביחסים פוגעניים בין בני זוג, או ביחסים בין הורים לילדיהם – ילדים צעירים, בני עשרה, וילדים בוגרים, וכן במצבים אחרים של תלות. רבים מן הנמצאים ביחסי תלות עוינת נשארים יחד, למרות הקונפליקט שביניהם".

     

    נשמע מוכר, נכון? אבל איך מטפלים בזה? לא פשוט. אחד המאפיינים של יחסי תלות עוינת הוא שחיקה מלאה של האמון בין בני הזוג, עד להתנהגות פרנואידית של ממש, וזה הופך את הטיפול לבלתי אפשרי כמעט. כל אחד מבני הזוג חושד בכל מהלך שעושה השני, ומטיל ספק בטוהר כוונותיו. למרבה הצער, לעיתים קרובות שניהם צודקים, ולעיתים קרובות שניהם גם לא יכולים להשתחרר זה מזה.

     

    שני מיליון תושבי רצועת עזה תלויים לחלוטין בחשמל, במים, במזון ובתרופות שהם מקבלים מישראל. רבים כאן היו שמחים אם הם היו נעלמים יום אחד, ואין לי ספק שגם רבים מתושבי רצועת עזה היו שמחים להעלים אותנו. אבל הפלסטינים לא יוכלו לעולם להזיז אותנו נגד רצוננו, ומנגד, גם המנהיג הישראלי הקיצוני ביותר לעולם לא יוכל להרשות לעצמו להפסיק את אספקת החשמל ומצרכי היסוד לעזה.

     

    התוצאה הסופית של כל זה היא תסבוכת שיש בה עפיפונים בוערים מצד אחד, וסגר חונק מן הצד השני, ללא סיום הנראה באופק. אז מה אני מציע? האמת היא שלפלסטינים הלכודים בעזה אין לי הרבה מה להציע. לדעתי, האימרה הישנה של אבא אבן, "הערבים לעולם אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות" נכונה לחלוטין, ככל שהדברים אמורים במנהיגי חמאס.

     

    ומה בצד שלנו? הדיבורים המתלהמים והשחוקים של פוליטיקאים ישראלים מליגה ב' על "כיבוש הרצועה ומיגור שלטון חמאס" כבר אינם מעוררים אפילו פיהוק, או הרמת גבה, אצלנו או אצלם. זה כבר לא מרגיז, לא מפחיד, ואפילו לא מצחיק. זה פשוט משעמם.

     

    לגבי המנהיגים שלנו ושלהם נכונה מתמיד, לדעתי, עוד אימרה נפלאה של אבא אבן, שר החוץ הטוב ביותר שהיה אי פעם למדינת ישראל: "ההיסטוריה מלמדת אותנו שבני אדם ואומות יתנהגו בתבונה, רק אחרי שמיצו את כל האפשרויות האחרות".

     

    office@yovell.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים