שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "כרמן": הקאסט משובח, ההפקה מיושנת

    את "כרמן" הזו כבר ראינו בארץ. מקורותיה בהפקה שעלתה בניו-יורק לפני 22 שנים. מבחינה אמנותית מדובר בדריכה במקום, שאולי עובדת בקופות, אך גובלת בקיטש. לעומת זאת, הקאסט המצוין שכמעט כולו מישראל מוכיח שאין שום בעיה להעמיד אופרות שלמות על צוות זמרים כחול-לבן

    שלושה חודשים אחרי הופעת הבכורה של האופרה "כרמן", מת המלחין, ז'ורז' ביזה בגיל 37, משברון לב. דומה שלא יכול היה לסבול את גלי הבוז והאיבה ש"כרמן" זכתה לה מהמבקרים והקהל בני דורו. השנה הייתה 1875 ו"כרמן" – עם המוזיקה הצוענית, מקצב הפלמנקו וסוף האופרה שכולו מוות – נשמעה להם חסרת טעם ובלתי נסבלת. האמת היא שביזה פשוט הקדים את תקופתו עם יצירה מקורית מאין-כמותה. ודי ברור שאיבתם של באי האופרה הפריזאית לא נבעה רק בשל שבירת המוסכמות המוזיקליות, אלא בעיקר בשל שבירת המוסכמות החברתיות. גיבורת האופרה, כרמן, אינה סוג האישה שהם מוכנים היו לסבול על בימתם החסודה: צוענייה פרועה שחיה את חיי הרגע, נעה מגבר אחד לאחר, עבריינית גאה, מושא תאוותם של גברים וקנאתן של הנשים.

     

    מתוך
    (צילום: יוסי צבקר)

    מתוך
    גיבורה שהקהל האירופאי של המאה ה-19 לא היה יכול לסבול(צילום: יוסי צבקר)

    אך לא עברו שנים רבות, והאופרה הזו הייתה לאחת מן הנערצות והמושמעות ביותר, בוודאי בחמישייה הפותחת של ספרות האופרה של כל הזמנים. וכמעט כל האריות והדואטים באופרה הזו הם להיטי-על. וגם מי שאינו חובב אופרות יזהה מיד את המלודיות של שלאגרים מוכרים כמו ההַאבָּאנֵרָה במערכה הראשונה ("האהבה היא ציפור מורדת... האהבה היא בת צוענים... מעולם לא הכירה בחוקים..."), או "שיר הטוריאדור" במערכה השנייה.

     

    הפקה חוזרת על עצמה

    ההפקה שהאופרה הישראלית העלתה הפעם אינה חדשה. כבר ראינו אותה לפני תשע שנים. למעשה מדובר בשיחזור מדויק - כולל התפאורות, הבגדים, הבימוי והעמדת הסצנות - שראינו אז. וגם ההפקה הקודמת לא הייתה מקורית, אלא נעשתה על-בסיס הפקה מקורית ומוצלחת מאוד שהעלה פרנקו זפירלי במטרופולין אופרה בניו יורק ב-1996. כלומר יש לנו כאן עסק עם קונספט בן 22 שנים. אז כן – זה עדיין מרהיב, ססגוני, הסצנות ההמוניות משכנעות מאוד, התפאורה נהדרת ואין רגע משעמם. אבל, אותי לפחות, זה כבר לא מעניין. לראות שוב ושוב כרמן בסגנון נאו-ריאליסטי צבעוני, על גבול הקיטש, זה טוב אולי לקופה, אבל התחושה שלי היא שזה מופע מאוד מיושן. חינני אך לא באמת מעניין, ואמנותית זו בוודאי דריכה במקום, נטולת כל השראה.

     

    קאסט ישראלי

    אך בניגוד לדריכה-במקום ההפקתית, צריכה האופרה לזכות בציון לשבח על העמדת שני קאסטים כמעט לגמרי על טהרת זמרים ישראלים. זה פשוט נהדר וזו לא פעם ראשונה. לפני חודשיים ראינו זאת ב"דידו ואניאס". מהפקה להפקה אנחנו נוכחים שאין שום בעיה להעמיד אופרות שלמות על צוות זמרים כחול-לבן, וברור שכל היכולת והכישרון אכן נמצאים כאן. אמנם במופע הערב (ב') תופיע כרמן רוסייה (המצו-סופרן אלנה מקסימובה), אבל המופע הקודם וכך גם מחר (הם מתחלפים מדי יום), הוא כמעט כחול-לבן נטו: צוות זמרים משובח, צעיר ברובו, שהפגין יכולת שירה איכותית ומהנה שלא נפלה מכל הכרמנים הקודמים שהאופרה העלתה בשנים האחרונות, להפך - טוב יותר.

    מתוך
    נעמה גולדמן בתפקיד כרמן. קול יפהפה ודרמטי, הבעה עשירה(צילום: יוסי צבקר)

    את תפקיד כרמן, הצוענייה, הפרועה והלוהטת, גילמה המצו-סופרן נעמה גולדמן. לפני שש שנים, במצדה, אירע לגולדמן נס שללא-ספק השפיע רבות על הקריירה שלה. באותה תקופה היא הייתה תלמידה ב"מיתר אופרה סטודיו" – חממת הזמרים הצעירים של האופרה הישראלית, והוטל עליה לשמש זמרת מחליפה. מעין שסתום ביטחון למקרה הנדיר שתידרש החלפה בהולה של הזמרת הראשית בתפקיד כרמן. ואז, שעות אחדות לפני החזרה הגנרלית האחרונה, נפצעה זמרת הקאסט הראשון וגולדמן הצעירה נכנסה לתפקיד. בערב למחרת התרחש אירוע דרמטי יותר, כשבאמצע המופע עצמו הוקפצה גולדמן לבמה אחרי שגם זמרת הקאסט השני קרסה, הפעם משפעת. אך טבעי אפוא שכששבה האופרה הישראלית להעלות את כרמן, תקבל נעמה גודלמן את התפקיד הראשי, והפעם לא כמחליפה, אלא כזמרת המרכזית בזכות עצמה. וטוב שכך. לגולדמן קול יפהפה ודרמטי, הבעתה עשירה וגם המופע הבימתי שלה - המשחק והתנועה - מצודד. עם זאת יש לגולדמן חולשה אחת: ווליום קולה צנוע יחסית, כך שלעיתים, במעמדים הרב-קוליים, היא נבלעת ולא תמיד מצליחה להתנשא מעל השירה הגדולה סביב, בוודאי כששרה "מול" המקהלה כולה.

     

    בוגרי "מיתר" נוספים בלטו בהופעה, בהם הסופרן אלה וסילביצקי, בתפקיד מיכאלה "המתחרה" של כרמן על ליבו של דון ז'וזה - יש לה קול עשיר ועוצמתי, ושירתה רגישה ונוגעת ללב; דוד ביזיץ', בתפקיד אסקמיו הטוריאדור מסוויליה ומאהבה החדש של כרמן, שהפגין בריטון גמיש, גברי ונעים לאוזן והופעה בימתית כריזמטית; וטלי קצף ומאיה בקשטנסקי, שהיו חינניות וקלות קול ותנועה בתפקידיהן כחברותיה הפוחזות של כרמן.

     

    מתוך
    הסצנות ההמוניות משכנעות מאוד, התפאורה נהדרת, אבל זה כבר לא מעניין(צילום: יוסי צבקר)

    הבריטון הוותיק נח בריגר, בתפקיד הקצין זוניגה, המחזר ללא הצלחה אחרי כרמן, הפגין כהרגלו שירה מדויקת וטובה, ומשחק עם קורטוב של אירוניה עצמית. הטנור הארגנטינאי גוסטבו פורטה (הזמר היחיד הלא-ישראלי בצוות) בתפקיד דון ז'וזה, מאהבה של כרמן – היה דווקא פחות משכנע. לא כל-כך בשל כישורי השירה שלו כמו בשל הסתירה המביכה משהו שבין איש לא-צעיר ודי-גמלוני שמשחק דמות חייל צעיר וסוער. לא ממש מתחבר. מצד שני טנורים טובים באמת – בישראל ובעולם בכלל - קשה מאוד למצוא.

     

    מתוך
    (צילום: יוסי צבקר)

    על הערב כולו ניצחה קרן קמנסק - מנצחת אופרות אמריקנית שזו לה הופעה ראשונה בישראל – בתנופה נמרצת, והתזמורת

     הסימפונית הישראלית ראשון לציון, נענתה לה באנרגיה ובצליל עשיר. וכך אף מקהלת האופרה של איתן שמייסר – שכדרכה הפגינה קול מרשים ובלטה בהתנהלות מלאת חיים על הבמה. מקהלת הילדים "בת קול" היוותה תוספת חיננית.

     

    בשורה התחתונה: סולנים ישראלים צעירים ומשובחים עם מקהלה מיומנת ותזמורת טובת-צליל; מריצים הפקה משומנת ונעימה לאוזן ולעין, אך דורכת במקום בקונספט מיושן.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים