כדורגל קומפקטי / מליניאק
פרשן טוב אמור לתת ערך מוסף ולדבר בגובה העיניים, לא לנסות להרשים את הצופה עם ביטויים שאיש אינו מבין. וגם: כך מוציא ה-VAR מהמשחק את הבריונים והמתחזים
את ההרצאה הראשונה שלי לא אשכח. הוזמנתי להרצות בכנס שאפילו לא הצלחתי להבין במה הוא עוסק. רשימת המרצים כללה בין השאר את הבעלים של "סנו" התעשיין ברונו לנדסברג, מפקד חיל האוויר בני פלד והמוזיקאי נועם שריף.
לשמחתי, גיליתי בה גם את יאיר גרבוז. פגשתי אותו במכתש בגבעתיים באחד ממשחקי הפועל רמת גן וניסיתי לגשש על מה אני אמור לדבר בכנס. "דבר על מה שבא לך", ענה גרבוז. "אתה צוחק?" שאלתי. "ממש לא, אם הקהל לא מבין מה המרצה אומר, הם חושבים שהבעיה אצלם".
בשנים האחרונות מתפשטת בישראל מגפה. יותר ויותר אנשים מדברים על דברים שהם מבינים בהם פחות ופחות. בשלב הסופני "מומחים" שלא מבינים כלום במשהו, מדברים על זה בלי סוף.
אחרי כמאה שעות שידורי מונדיאל, אפשר לסכם שהתגלו פרשנים מצוינים, אבל אחרים נקטו לצערי בגישת גרבוז. אם הצופה בבית לא מבין מה שאני אומר הוא יחשוב שאני, הפרשן, מתוחכם, והבעיה היא אצלו, הצופה. זה לא לאו מסי ש"אנחנו מכירים", יאמר השדר, וישאיר את הצופה בבית עם לסת שמוטה, מאיפה השדר הזה מכיר את מסי?
יש פרשני מגרש ויש פאנליסטים באולפן. זה לא אותו הדבר. שניהם צריכים להוסיף ערך לשידור. לצערי יש עדיין עורכי תוכניות שמאמינים שעצם נוכחותו של סלב באולפן מספקת ערך לצופים. נזרוק למטומטמים בסלון זמר או דוגמנית, הם ממילא לא שומעים את השידור כשהחבר'ה צורחים בקולי קולות.
הוויכוחים סביב שמם המדויק של שמייכל ואמבאפה מוכיחים שרבים שומעים כל הברה. פרשן במגרש צריך להבין גם בכדורגל וגם בטלוויזיה. אין טעם לדבר בדיעבד על מהלך, אלא בזמן שהוא מוקרן בהילוך חוזר. ה-Replay לא מוקרן כדי שהשדר יחזור שוב על תיאור המהלך, אלא יאפשר לפרשן להאיר את עיני הצופים מזווית שהצופה עצמו לא רואה.
בשידור שמופק בארץ השדר יכול לבקש מהבמאי, בקשר פנימי, להקרין הילוך חוזר מסוים ולדבר עליו. בשידור בינלאומי שמועבר לאינספור ארצות, השדר והפרשן חייבים להתאים עצמם לרוטינת העבודה של הבמאי, ולהתייחס למה שהוא בוחר להקרין, כי זה מה שהצופים רואים. ישנם פרשנים שמדברים עם הצופה הממוצע בגובה העיניים. אחרים, אולי מהצורך להוכיח את ידענותם העמוקה, מייחסים למהלכים מקריים טקטיקות נסתרות, או בוחרים שחקן שהצופים בקושי הבחינו בקיומו והופכים אותו לאיש המפתח במשחק. הצופה, המום מהתגלית, יאמר לעצמו: "וואו, איך לא ראיתי את זה? הפרשן הזה כנראה גאון".
יש פרשנים שממציאים מושגים שאיש לא מבין. חיפשתי בגוגל "כדורגל קומפקטי" ומצאתי שזה שער כדורגל לילדים מתקפל ונייד. אם תחפשו "Compact football", תמצאו סרטוני הסברה על משחק הגנתי. איש לא יעשה גוגל באמצע השידור, ולכן שימוש במונחים לועזיים בלתי מוכרים יוצר לפרשן דימוי של מומחה בעל שם עולמי. דיבור עם עט ביד בכלל משווה לדובר תחכום יתר. חלאס.
תפקידו של המאמן
מונדיאל יכול להיות מקפצה או בית קברות לשחקנים, מאמנים, שדרים ופרשנים. לאו מסי שוב נכשל, אבל מי שפוטר היה מאמן נבחרת ארגנטינה חורחה סמפאולי. גם יוגי לב נכשל, אבל הוחתם לארבע שנים נוספות. מעידה חד-פעמית לא מוחקת זכייה בגביע העולם.
יש מאמנים שקנו במונדיאל הזה את עולמם. לנבחרות אנגליה, קרואטיה, צרפת, בלגיה, איסלנד, רוסיה ואורוגוואי היו מאמנים סמכותיים והשחקנים השאירו הכל על הדשא. לאדינסון קבאני אין אולי את הכישרון שיש ללאו מסי, אבל הוא רץ עד שהשרירים נתפסו. המוח רצה עוד, הגוף אמר די.
הסטטיסטיקה הולכת בדרך כלל לרעת המאמנים. בכדורסל המצב קשה יותר, כי אי-אפשר למכור לציבור אחרי ניצחון אחד וארבעה תיקו - "חמישה משחקים ללא הפסד". למה מאמני כדורגל וכדורסל מפוטרים בסיטונות? כי להבדיל ממאמן בענפים האישיים, במיוחד בטניס - שם הספורטאי הוא שפונה למאמן, שוכר את שירותיו ומבקש שיאתגר אותו ויגרום לו לעשות דברים שהוא לא אוהב לעשות - כדורגלן לא מבקש מהמאמן שיאמן אותו. כשמגיעים הפסדים והקבוצה במשבר, השחקנים יפילו על המאמן את המחדלים שלהם והפיטורים הם סוף שהיה ידוע מראש.
מאמן-מנהיג ידרבן את השחקנים לרוץ את המטר הנוסף, למסור את המסירה הנוספת, לתת את המאמץ הקטן - שעושים את ההבדל בין הפסד לניצחון. אי אפשר לגרום לשחקן לתת 150 אחוז בפקודות. אוסקר טבארס, מאמן נבחרת אורוגוואי, אמר לשחקנים בחדר ההלבשה: "שחקו בשביל הילדים שלכם, שחקו בשביל המשפחה". זה הרבה יותר חזק מ"נשחק עם שלושה בלמים".
מכה לבריונים ולמתחזים
יש משהו יפה בשמרנות, דווקא בעולם שמשתנה בקצב מסחרר. מצד שני, המשחה נגד הזרם הוא לפעמים פתטי. יש מסורות יפות, כמו המשחק בבגדים לבנים בווימבלדון, כי אין סיבה שהטורניר הכי יוקרתי שמחלק פרסים גדולים, ישתף פעולה עם חברות מסחריות שהפכו את השחקנים ללוחות פרסומות מהלכים.
מצד שני, אי־אפשר להתעלל בשחקנים ובקהל במשחק ללא שובר שוויון במערכה חמישית שנמשך יותר מחמש שעות. גם הארכה שלישית בתוך תשעה ימים בטורניר כדורגל זו התעללות בשחקנים. מה ספורטיבי בזה שקבאני קרע שריר ולא שיחק ברבע הגמר? תיקול הוא חלק מהמשחק, אבל שריר קרוע ממאמץ הוא מיותר.
באיחור של 20 שנה לפחות, השימוש ב-VAR הוא הצלחה גדולה. אני מקווה שבהדרגה יוותרו גם על הטקס המגוחך שבו שופט ניגש למסך טלוויזיה וצופה בעצמו בהילוך החוזר. כמו ששופט ראשי יכול לקבל דעתו של קוון בלי לגשת אליו, הוא יכול גם לקבל את דעתם של שופטי הווידיאו בלי לראות בעצמו את המהלך. זה מבטל לגמרי את ההסתערות המטופשת של השחקנים בניסיון לגרום לו לשנות את ההחלטה.
ה-VAR מוציא מהמשחק את הבריונים והמתחזים, וישנה כנראה גם את צורת האימון. המהפכה הבאה תהיה אולי מדידת זמן נטו. אין סיבה שהשופט הראשי יהיה עסוק בזה, מספיק שיסמן לשופט הרביעי לעצור את השעון וייתן לשחקנים שעד לפני דקה רצו בטירוף, לצלוע בכבדות כשהם מוחלפים לבזבז זמן.
לפנייה לכתב/ת 
