שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אליס אין צ'יינס בקיסריה: הלהקה שחזרה מהמתים

    מעט מאוד להקות הצליחו להישאר רלוונטיות גם לאחר מות הסולן שלהן, ואליס אין צ'יינס היא אחת כזאת. בהופעה הנהדרת שלה בקיסריה היא איחדה את הקהל המפולג שלה והוכיחה שהיא פה כדי להישאר

    אליס אין צ'יינס גרסת 2018 היא נושא טעון ומפלג. יש מי שיגיד שמדובר בלהקה שמתבססת בראש ובראשונה על ג'רי קנטרל, גיטריסט וכותב בחסד שנמנה עם מקימיה והיום - כמו פעם - הוא הכוח המניע שלה. הוא, יחד עם יתר חברי ההרכב המקורי (בסדר, מייק אינז הצטרף ב-93') זכאי להחזיק את הטייטל של הלהקה הזו גם בהעדרו של סולנה המקורי ליין סטיילי, שלא נמצא עמנו כבר יותר מ-16 שנה.

     

    אלה שיחלקו עמם ידבקו במנטרת "בלי ליין זה פשוט לא אותו דבר" ויטענו שמדובר בחיקוי חיוור של מקור שלא ניתן לשחזרו. להגנת טיעונם ייאמר שקשה למנות סולנים שנכנסו לנעליהם הגדולות של קודמיהם והרימו את ההרכב המשופץ לגבהים חדשים. במידה ולא מדובר בברוס דיקינסון שהחליף את פול דיאנו באיירון מיידן (וראיתם מה קרה כשדיקינסון עצמו הוחלף על ידי הסולן בלייז ביילי) או במייק פאטון, כשנכנס לנעליו של צ'אק מוזלי כסולן פיית' נו מור. אבל בואו נודה בזה - מידת הנעליים של מוזלי הייתה בערך 36.

     

    אליס אין צ'יינס (צילום: עידו ארז)
    וויליאם דובאל, החליף את ליין סטיילי(צילום: עידו ארז)

    זה קונפליקט שהעסיק מעריצים רבים עת החליף וויליאם דובאל את ליין סטיילי בעמדת הסולן המוביל בשנת 2006. דובאל לקח על עצמו משימה לא פשוטה בכלל - להיכנס לנעליה של אישיות ממגנטת, כריזמתית ומתוסבכת לאללה. איך לעזאזל הופכים מפלצת כמו אליס, להקה שהוגדרה על ידי אדם חולה אחד (וזו הטרגדיה של ג'רי קנטרל - חיוני ככל שהיה תמיד, הוא אף פעם לא היה מהפנט כמו סטיילי. או דפוק) - והופכים אותה למפלצת שלך? ובכן, אמש (ג'), על במת האמפיתאטרון בקיסריה - דובאל הדגים את הדרך שהוא נוקט בה כבר 12 שנה בכדי לעשות זאת. הוא פשוט לא מנסה.

     

    כי תרצו או לא, חרף אישיותו האקסצנטרית, המנעד הקולי הבאמת נדיר והגישה שהפכה את AIC ללהקה החד-פעמית שהיא הייתה - לא ליין סטיילי ניווט את הספינה ההיא. ספינה שכמעט טבעה לה בתהומות הנוסטלגיה, היכן שלהקות גוועות הולכות כדי למות. אז, כמו היום - קנטרל היה אחראי לרוב הלחנים. למעשה הוא, ויודע זאת כל מי ששמע את אלבומי הסולו שלו, אליס אין צ'יינס בפועל. לעזאזל, הוא הקים אותה. וכל מה שהוא היה צריך לעשות כדי להשיב אותה לחיים היה להאמין בגוף היצירה שלו ולקוות שהקהל האדוק שלה יקבל זאת, חרף השינוי המבני הכל כך מובחן. אה כן, ולגייס אדם אחד שישמע מספיק דומה למקור (גם אם במונחי כריזמה אין מה להשוות).

     

    בסופו של דבר השירים הם אותם השירים וזה היה קו המחשבה שהנחה את החבורה הזו. להקה גדולה מסך חלקיה, שנמנית מסיבות גיאוגרפיות וכרונולוגיות עם גל הגראנג' של פרל ג'אם, סאונדגרדן ושות' - אבל בפועל תמיד הייתה להקת מטאל יותר מכל דבר אחר. וזה אכן הרגיש כמו הופעת מטאל אתמול בערב, כשדיסטורשנים צווחו את האקורדים הראשונים של Bleed the Freak מתוך אלבום הבכורה המושלם Facelift.

     

    אחר כך הרעיד את הרמקולים (שפלטו צליל מזעזע, יש לציין) Check My Brain ו-Again. אבל היה זה Them Bones שהכניס את הערב ההיסטורי הזה להילוך אחר. אחריו Damn That River - אחיו מתקופת Dirt שהפכה את אליס אין צ'יינס לאגדה שהיא היום. כן אגדה.

     

    אליס אין צ'יינס (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)

    אליס אין צ'יינס (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)
    דובאל, כאמור, אינו סטיילי בשום מובן (וטוב שכך, לטובת כולנו), אבל הוא מביא איכויות משלו, בעיקר את אלה הווקאליות - שמחמיאות לקולו של קנטרל. בשלב מאוד מוקדם בהופעה, נניח כש-Down in a Hole מגיח בביצוע לא פחות ממושלם, הפיל שבחדר - שהוא כמובן ההשוואה הבלתי נמנעת בין הסולן הנוכחי לזה שאיננו - מתפייד לטובת שירה בציבור מצד קהל שמאמין במוזיקה יותר מאשר בפרסונה התקשורתית שלה. אייקונית ככל שתהיה.

     

    במילים אחרות, עד השלב בערב שבו מגיח We Die Young, רוחו של סטיילי כבר לא מרחפת מעל במת האמפי של קיסריה. ומי שהתקשה עד אז להתמסר - מוצא עצמו באותו רגע בהופעה נהדרת ומהודקת של להקה ששבה מן המתים - וזה לא דבר פשוט לעשות. מי שבכל זאת רצה את המחווה לסולן המנוח, זכה לרגע המצמרר כשהוקדש לו Nutshell, אחד משני שירי האי-פי האקוסטי Jar of Flies, שזוכים בהופעה לעיבוד כוחני יותר (השני הוא No Excuses) - אך כזה שאינו גורע מרגישותם.

     

    אם צריך לסמן רגע שיא בהופעה רוויית הלהיטים הזאת, נראה שהבחירה תהיה בין Man in the Box - שהפך לקלאסיקה מיד עם יציאתו באלבום הבכורה מ-1990, ובין Rooster שחתם את הערב הבאמת חד פעמי הזה. סליחה, דו-פעמי, אם מחשיבים את ההופעה שתתקיים הערב באותו לוקיישן מרהיב.

     

    "שני ערבים רצופים. כמה מדהים זה", אומר קנטרל אסיר התודה לקהל המגה-מחבק שהוא וחבריו פגשו בו אמש. אכן מדהים, גם אם באופן אישי לכותב שורות אלה חסרו שירים כמו Rain When I Die ו-I Stay Away, למשל. נו, לפחות את Heaven Besides You הם ניגנו.

    אליס אין צ'יינס (צילום: עידו ארז)
    אליס אין צ'יינס(צילום: עידו ארז)
     

    למעלה מעשור אחרי ששבה מן המתים, אליס אין צ'יינס סימנה לעצמה יעד חדש. בניגוד ללא מעט הרכבים "פוסט-מורטם" כמו אינקסס או קווין ואדם למברט, היא לא נשמעת כמו גרסת קריוקי של עצמה - גם אם הקהל שהגיע לראותה בא בעיקר כדי לצרוח את כל המילים. היא משלבת היטב גם חומרים חדשים בסט-ליסט בן השעה וחצי שלה - באופן שמבהיר שמדובר בלהקה יוצרת, פורה וחיה. אבל היא עושה זאת במינונים מדויקים, וברשימת השירים שולטים באופן מובהק חומרים מהתקופה המוקדמת של הלהקה. השירים, למקרה שתהיתם, יותר משורדים את מבחן הזמן.

     

    זה לא מובן מאליו עבור הרכב שכבר חדל מלהתקיים, הוספד ונקבר. זה כמעט נס, בהתחשב בצל הענק שמרחף סביבה יום-יום, הופעה אחר הופעה. אבל אם האיש שהיה לה פנים וקול נתן לשדים לתפוס אותו כשמצא את מותו באמצעות שילוב שטני של קוקאין והרואין, את הלהקה שלו יקח קצת יותר מספידבול כדי לגמור. אם לשאול שורה מהשיר הכי מפורסם שלהם - את אליס אין צ'יינס עוד לא מצאו דרך להרוג.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים