שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "היו שעות חשוכות שבהן חשבתי להרוג את השכן שלי"
    דירק קורביופייט, סגן עורך המגזין הגרמני "דר שפיגל", חי חיים שלווים עד שהשכן התמהוני מדירת המרתף החל לחזר אחרי אשתו ולהעליל עליו שהוא מתעלל מינית בילדיו. "היו לי הרבה מחשבות של נקמה ואלימות", הוא מספר בריאיון על ההחלטה לכתוב על המקרה ספר - שבמרכזו רצח

     

    דירק קורביופייט ()
    "הוא התקרב אלינו יותר ויותר, עד שנעשה קרוב מדי והפך לסטוקר"

    בין מלחמה אחת לאחרת הציוויליזציה המערבית מחנכת אותנו שאלימות היא דבר מגונה. לא יפה לבטא זעם בדרך שפוגעת באדם אחר, להתפוצץ ולהוציא הכול בלי מסננים זה ילדותי, ורק ברברים פותרים סכסוכים בכוח. לכן כשחייו של רנדולף טיפנטאלר הופכים לסיוט גיהנומי בגלל השכן שחי קומה מתחתיו, הוא לא מתעמת איתו.

     

    זה מתחיל במכתבי אהבה משונים שהשכן משאיר לאשתו של רנדולף, ממשיך בהצצות ליליות אל חדר השינה של הזוג, ומשם נמתח לעלילת שווא של התעללות מינית בילדיהם. משום שהוא לא מגלה אלימות פיזית - המשטרה לא יכולה לעשות דבר, לבית המשפט אפשר להגיש מקסימום תביעה על הוצאת דיבה, ורשויות הרווחה שמממנות את מגוריו של השכן לא חושבות שהן צריכות להתערב. לרנדולף נותר רק להמתין ולהתבונן בהתפוגגות החלום הבורגני המושלם של חייו, תוך חשש מתמיד שילדיו ייפגעו, אם פיזית על ידי השכן הנחשד כפדופיל, אם מסיקור תקשורתי של הפרשה, או מעצם הבהלה האיומה של הוריהם.

     

    כל סוג של אלימות כתגובה לא בא בחשבון. הוא לא יורד למטה וצורח עליו, מאיים או פוגש את האדם פנים אל פנים כדי להמחיש לו את חומרת מעשיו – עד שקלים כל הקיצים. ואז הוא פונה לפתרון קיצוני - אביו, חובב אקדחים מושבע, מסיים את הסיפור בדפיקה בדלת וירייה אחת לראשו של השכן.

     

    האב מודה בפשע שביצע בפני המשטרה מיד לאחר מכן, משוכנע שלא הייתה אפשרות אחרת, וכאזרח שומר חוק הוא נכון לריצוי עונשו במאסר. הסגרתו היא נקודת הפתיחה למותחן "פחד" (מחברות לספרות, כנרת, זמורה-ביתן, דביר), שלאחריה ממשיך כספר בלשי שבו התעלומה היא לא זהות הרוצח, אלא הדרך שהפכה אדריכל ברלינאי בורגני ליברלי המאמין בשלטון החוק, לאדם שפותר את בעיותיו באלימות.

     

    ילדים, יש סכנה בחייכם - השכן

    העלילה הזו התרחשה בחייו של דירק קורביופייט בצורה די דומה לאופן שבו היא מופיעה בספרו – רק בלי הרצח. "ב-2002 אני ומשפחתי קנינו דירה בברלין", הוא משחזר את השנה הנוראית בחייו. "הכרנו את השכנים לפני שקנינו את הדירה, מלבד הדייר שגר במרתף, קומה מתחתינו. אחרי זמן מה ראיתי אותו. הוא היה קצת מוזר אבל מאוד חברותי. לא פעם הילדים שיחקו אצלו בדירה, הוא אפה עבורנו עוגיות, התקרב אלינו יותר ויותר, עד שנעשה קרוב מדי, והפך לסטוקר.

     

    "זה התחיל מכך שהוא התאהב באשתי ואמר לה דברים מאוד מוזרים. כשהיא לא נענתה לחיזוריו, הוא כתב לנו מכתבים שבהם פירט איך אנחנו מתעללים מינית בילדים שלנו. הוא טען שהוא שמע את זה, התלונן למשטרה וסיפר לתקשורת. מאוחר יותר גילינו שהוא גדל בבית יתומים ועבר דברים מאוד קשים בחייו. הוא היה מאוד בודד, לא עבד ולא היו לו קרובים - ובכל זאת, זה הדבר האיום ביותר שאפשר לעשות להורים".

     

    הספר ממחיש כיצד עצם ההאשמה במעשה שכזה מובילה אדם למקומות שמעולם לא חשב שיגיע אליהם. שני בני הזוג חושדים לפתע אחד בשני, כשרנדולף רוחץ את ילדיו הוא נזהר מלגעת בהם במקומות מסוימים בגוף, ובכל זמן מאוד מודע לעצם העובדה שהוא לא מתעלל מינית בילדיו – מחשבה שאין שום סיבה שתעבור בראשו של אדם שלא ביצע כל עוון.

     

    "בכל הסיטואציה הזו איבדנו את הרגשת הביטחון בתוך הבית שלנו", מסביר קורביופייט. "הוא היה כל כך קרוב אלינו, שמע את צעדינו, שיחותינו. יכולנו לשמוע אותו כשהוריד את המים בשירותים. זה כמו מפלצת שגרה איתך בבית, אף שהוא לא היה מפלצת. מאוד התעקשתי לא לראות בו מפלצת, אלא אדם, ופעמים רבות נכשלתי בכך".

     

    בספר, אחד מפחדיו של רנדולף הוא שחלק מההאשמות ייצרב במוחם של ילדיו ואולי בשלב כלשהו בחייהם ייצור אצלם זיכרון לא אמיתי של התעללות. "כשזה קרה הילדים שלי היו בני שש ושלוש", משווה קורביופייט את העלילה לסיפורו במציאות. "זה היה לפני בית ספר, לפני שהם יצאו לעולם, וניסינו לברוא גן עדן בשבילם בבית. הכל היה מושלם – דירה יפה וגינה. לא היו שום בעיות, שום דבר שיפגע בהם, וגם השכן היה שייך לגן העדן כי הוא היה נחמד אליהם והילדים שיחקו אצלו בבית. אז פתאום נאלצנו לנפץ את גן העדן הזה, להושיב אותם לשיחה ולהגיד להם: יש סכנה בחייכם והיא קשורה בשכן. אם אתם פוגשים אותו במסדרון או בגינה, עליכם לצעוק ואסור שתהיו לבד לשנייה. היינו צריכים להסביר להם במה הוא מאשים אותנו ולהגיד: אולי יום אחד מישהו יבוא מהמשטרה וישאל אתכם שאלות על זה. זו הייתה השיחה הקשה ביותר שהייתה לי בחיי.

     

    דירק קורביופייט (צילום: Maurice Weiss, Der Spiegel)
    קורביופייט. "הרומן היה אפשרות להוציא לפועל את הפתרון הלא נכון"(צילום: Maurice Weiss, Der Spiegel)

    הדבר המדהים הוא שילדים שוכחים מהר. אחרי שהסיפור נפתר, גן העדן שלהם היה שלם שוב, הם שכחו מהאיום וחזרו לשחק כמו קודם. לפעמים אני מדבר איתם על התקופה הזו. לבת שלי אין זיכרונות ממנה. לבן יש אבל הוא לא מזהה את התקופה ההיא כקשה".

     

    בספר, כאמור, זה מוביל לרצח. המציאות הייתה פחות דרמטית. "חשבנו על לעבור אבל לא האמנו שבמקרה כזה שלנו נעשה עוול, נצטרך למכור ולעזוב בית שאהבנו. לבחור הזה היו ימים רעים וטובים. ברעים הוא היה נטפל לאשתי ולילדים, מנסה לפרוץ לדירה שלנו, אבל בימים הטובים הוא התחרט על זה, ופעם אחת הוא התקשר אלי ושאל אם אוכל לעזור לו, כי ידע שיש לו את הצד האפל הזה, פחד מעצמו והיה זקוק להתערבות, אבל לא הכיר אף אחד שיוכל לטפל בו. מכל האנשים הוא ביקש ממני שאעזור. שכנעתי אותו לפנות לפסיכיאטרית מהמשטרה שהכרתי. יומיים אחרי שנפגשו הוא עזב ולא ראינו אותו יותר. שנתיים לאחר מכן קיבלנו הודעה שהוא מת מהתקף לב".

     

    שובו של הלוחם

    רנדולף מנסה לפתור את הבעיה בשלל מסלולים עקיפים, שלא כוללים עימות ישיר עם השכן, ובמסגרת הווידוי שדרכו נמסרות ההתרחשויות, מנצל כל הזדמנות להתגאות בדרכי השלום שלו. אלה גם עוזרות לו להתחמק מפעולה מעשית, ובדיעבד נדמה שזה סיר הלחץ שבו התבשל פתרון קיצוני כמו הרג.

     

    "זה נובע מתוך פרנויה גדולה", מסביר קורביופייט. "גם אני חוויתי את זה. בסופו של דבר לא הרבה קרה – אף אחד לא נפגע, אף אחד לא האמין להאשמות ובדק אם יש באמת בעיה – אבל בראש שלנו, בנפש שלנו, הכול קרה. פחדנו בטירוף מכל מה שיכול להיות ואיבדנו את הרציונליות שלנו. הבעיה הופכת להיות גדולה יותר ממה שהיא באמת, ואז אתה מנסה למצוא פתרון לא לבעיה האמיתית במציאות - אלא לזו הענקית שיש לך בראש".

     

    "חינכו אותי שהתקופה שבה גברים צריכים להילחם נגמרה". היטלר באולימפיאדת ברלין, 1936 (צילום: getty images) (צילום: getty images)
    "חינכו אותי שהתקופה שבה גברים צריכים להילחם נגמרה". היטלר באולימפיאדת ברלין, 1936(צילום: getty images)

    אלה כמובן לא התנאים היחידים שהובילו להתפרצות האלימה הזו. גם על הנסיבות האחרות שהיו שם קורביופייט מדבר מניסיון אישי. "אני לא גאה בזה אבל היו שעות חשוכות שבהן חשבתי שאני צריך להרביץ לו או אולי להרוג אותו. דיברנו על הסיפור הזה מאוד בפתיחות עם חברים ובעבודה, ומה שממש הדהים אותי זה שמיד לאנשים היו כל מיני המלצות – מישהו שמכיר סלקטור של מועדון בברלין, איש מאוד קשוח שיכול לעזור. אפילו עורכת הדין שלנו הציעה שנשתמש בנשק. בשבילי זה היה מעבר מהעולם המאוד שליו שלי לעולם ברברי, בצעד אחד – דבר קטן קורה ואתה נכנס לעולם האחר שבו אלימות היא אופציה".

     

    רנדולף מתפתה אל אותו עולם ברברי גם בגלל קשריו המסוכסכים עם מושג הגבריות. זה צד באופיו שמוטל בספק על ידי אביו, אשתו וילדיו, וגם לעניין הזה יש עוגן ביוגרפי מהותי. "אף פעם לא היה לי כל כך אכפת מגבריות אבל מיד כשזה קרה, הציפיות של כולם היו שאני, הגבר, צריך להגן על המשפחה ולפתור את הבעיה. כשאתה לא מצליח לעשות את זה, עולה ספק בקשר לזהות שלך. חשבתי, אולי אני פחדן? הרגשתי כמו במלחמה, שבה הגבר צריך להיות הלוחם, לחסל את האויב, אבל עד אז כל מה ששמעתי זה שהתקופה הזו נגמרה – אנחנו חיים בחברה מתורבתת, אין צורך בגברים כאלה יותר, הם עשו הרבה רע לעולם - כך שהייתי בקונפליקט בין שני המודלים האלה".

     

    לכתוב את המודחק

    מלבד היותו סופר אהוד בגרמניה, שהוציא עד כה שלושה ספרי עיון ושמונה רומנים – ארבעה מהם עובדו לסרטים על פי תסריטים שכתב ("פחד" הגיע לטלוויזיה הגרמנית בנובמבר האחרון) – קורביופייט הוא סגן העורך הראשי של מגזין "דר שפיגל". הביקורת האחרונה של טראמפ על הקשר בין גרמניה ורוסיה לא מרגשת אותו ("אמירה מגוחכת ושגויה, מתוך חוסר הבנה של מורכבות היחסים בין המדינות"); הוא עוקב מקרוב אחר מה שקורה בישראל, מודאג מסבב ההסלמה הנוכחי בעזה ומצעדים "מסוכנים" להגדרתו כמו חוק הלאום ("הדמוקרטיה הליברלית מאבדת תמיכה בגרמניה ובעולם בכלל. הפוליטיקה של נתניהו היא דוגמה מובהקת לזה"); וכדי להבין יותר את שורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אפילו קרא לאחרונה את הביוגרפיה של דוד בן גוריון שכתב תום שגב (ויצאה לאור לפני כמה חודשים בכתר).

     

    הפגנה תמיכה מפלגת ימין קיצוני בגרמניה (צילום: gettyimages)
    הפגנת תמיכה במפלגת ימין קיצוני בגרמניה לפני כחודשיים(צילום: gettyimages)

     

    דונלד טראמפ (צילום: MCT)
    "אמירה מגוכחת ושגויה". דונלד טראמפ(צילום: MCT)

    ההיסטוריה של מדינתו שלו משורגת בספר, והחיים בצל המלחמה הקרה מתבררים כמרכיב מהותי בעיצוב אישיותו של רנדולף. גם כאן קורביופייט מוהל את חוויותיו שלו. "אני גדלתי על הזיכרונות משתי מלחמות העולם שגרמניה יזמה, על השואה – כולם דיברו על כך שהמדינה שלנו הובילה כל כך הרבה אלימות והרס בעולם ועכשיו זה נגמר ועלינו להיות אומת שלום. קיבלתי את זה, סירבתי להתגייס לצבא, כי האמנתי שאין בו צורך יותר. כשגרמניה שלחה כוחות לסומליה ואפגניסטן, נסעתי לשם בתור עיתונאי ולא האמנתי שיש חיילים גרמנים באפריקה שוב. הגעתי לאפגניסטן והיה נראה לי נורא שחיילים גרמנים שוב נמצאים מעבר לגבולות. רנדולף חונך להיות פציפיסט וזה חיובי, אבל זה בדיוק הגורם שמוביל אותו להתפתל ולהסתבך כשלפתע בחייו הוא נדרש להגן על עצמו".

     

    נדמה שאתה חולק במשותף עם רנדולף לא מעט. למה להסוות את הקשר דרך מסגרת בדיונית ולא לכתוב פשוט ממואר?

    "איך שהסיפור הזה נגמר רציתי לכתוב על זה ספר, אבל חבר אמר לי שזה יהפוך לספר נקמה, ולכן הוא כנראה לא יהיה ספר טוב. הוא צדק, וחיכיתי עד שכולם החלימו. יש בכל זאת לא מעט הבדלים ביני ובין רנדולף טיפנטאלר, וזה הקל קצת לכתוב על נושא כל כך קשה. הדמות הבדיונית שחררה אותי לכתוב דווקא את המחשבות שלי, כי אף אחד לא יודע מה באמת קרה ומה מומצא. כשהסיפור התרחש במציאות, היו לי הרבה מחשבות של נקמה ואלימות, שהחברה מלמדת אותנו להדחיק. הרומן היה אפשרות להוציא לפועל את הפתרון הלא נכון. אני כמובן לא מתחרט שלא יריתי בשכן שלנו במציאות, אבל יש עדיין צדדים אפלים במחשבות ובזיכרון, ויש משהו טוב ומשחרר בלכתוב את זה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""היו שעות חשוכות שבהן חשבתי להרוג את השכן שלי""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים