שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "המולת הזמן": ביוגרפיה בדיונית לשוסטקוביץ'

    משנות השלושים המוקדמות בחייו, דרך שלושה מפגשים שלו עם השלטון הסובייטי - ג'וליאן בארנס בודה ביוגרפיה למלחין הרוסי דימיטרי שוסטקוביץ'. הספר שוטח את המאבק הבלתי פוסק שנדרש לנהל עם מצפונו, אמנותו וכוחו המשתק של הטוטליטריזם. קראו את הפרק הראשון

    הוא ידע רק שזו שעתו הקשה ביותר.

     

    הוא עמד ליד המעלית זה שלוש שעות. הוא עישן את הסיגריה החמישית, ומחשבותיו התרוצצו.

     

    פנים, שמות, זיכרונות. גוש כּבּול הכביד על כף ידו. עופות מים שוודיים רפרפו בכנפיהם מעל ראשו. שדות חמנית. ריח ציפורנִים. ריחה המתוק, החמים, של ניטָה היוצאת ממגרש הטניס. זיעה ניגרת מפדחת מקריחה. פנים, שמות.

     

    גם פניהם ושמותיהם של המתים.

     

    הוא היה יכול להביא כיסא.

     

    מצבו ניחת עליו כרעם ביום בהיר, ואף על פי כן היה הגיוני לעילא. כמו שארית חייו. כמו תשוקה מינית. גם היא נוחתת כרעם ביום בהיר, ואף על פי כן היא הגיונית לעילא.

     

    רוצים לקרוא את "המולת הזמן" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    הוא ניסה להתמקד בניטה, אבל מחשבותיו המרו את פיו. הן היו כמו זבוב, קולני ומופקר. הוא נחת על טניה, כמובן. אבל מייד חזר והמריא בזמזום אל הבחורה ההיא, רוֹזלייה. האם הסמיק כשנזכר בה, או שמא בסתר ליבו התגאה בפרשה החולנית?

     

    חסותו של המרשל – גם היא ניחתה עליו כרעם ביום בהיר, ואף על פי כן הייתה הגיונית לעילא. האם אפשר לומר זאת גם על גורלו של המרשל?

     

    פניו המזוקנים החביבים של יוּרגֶנסֶן; ולצידם זיכרון אצבעותיה הזועמות של אימו, לופתות בעוז את שורש כף ידו. ואביו, אביו חסר התועלת, טוב המזג, האהוב, עומד ליד הפסנתר ושר "הכריזנטמות שבגן קמלו זה מכבר".

     

    קקופוניית הצלילים בראשו. קול אביו, הוואלסים והפולקות שניגן בתקופת החיזור אחרי ניטה, ארבע תרועות צופר של בית חרושת בפָה דיאז, כלבים גוברים בנביחותיהם על נגן בָּסוֹן חסר ביטחון, המולת כלי הקשה וכלי נשיפה ממתכת תחת תא היציע הממשלתי המשוריין.

     

    את כל הרעשים קטע רעש מהעולם האמיתי: זמזום ונהמה פתאומיים של מנגנון המעלית. כעת הייתה זו כף רגלו שקיפצה והפילה את התיק הקטן שנשען על שוקו. הוא חיכה, מרוקן מזיכרונות לפתע, מלא אימה בלבד. ואז נעצרה המעלית באחת הקומות הנמוכות והוא חזר לעשתונותיו. הוא הרים את התיק והרגיש את תכולתו מתנועעת ברחש. מייד צץ במוחו סיפור הפיג'מה של פרוקופייב.

    לא, לא כמו זבוב. דומה יותר לאחד היתושים באנאפּה. נוחתים בכל פינה, מקיזים דם.

     

    כשעמד כאן, היה נדמה לו שיוכל לשלוט במחשבותיו. אבל בלילה, לבדו, נראה שהמחשבות משתלטות עליו. טוב, אין אדם יכול להימלט מגורלו, כמאמר המשורר. ואף לא להימלט ממחשבותיו.

     

    הוא נזכר בכאב שייסר אותו בלילה שלפני כריתת התוספתן. כשהקיא עשרים ושתיים פעמים, גידף את האחות בכל הגידופים שהכיר והתחנן בפני חבר שיביא את השוטר, שיירה בו וישים קץ לכאב. שיבוא לירות בי וישים קץ לכאב, התחנן. אבל החבר סירב לעזור.

     

    כעת אין לו צורך בחבר ולא בשוטר. יש די והותר מתנדבים.

     

    הכול החל, בדיוק נמרץ, אמר לעצמו, בבוקר 28 בינואר 1936, בתחנת הרכבת באַרכַנגֶלסק. לא, ענה לעצמו, שום דבר לא מתחיל סתם כך, בתאריך מסוים ובמקום מסוים. הכול מתחיל במקומות רבים ופעמים רבות, לעיתים עוד לפני שנולדנו, בארץ זרה ובמחשבותיהם של אחרים.

     

    ולאחר מכן, יקרה מה שיקרה, הכול חוזר לשגרה, במקומות אחרים ובמחשבותיהם של אחרים.

     

    הוא חשב על סיגריות: חפיסות של "קַזבֶּק", "בֶּלוֹמוֹר", "הרצגובינה פלוֹר". על גבר שפורר טבק מתריסר פָּפּירוסות כדי לפטם את מקטרתו, ושולחנו נמלא שאריות נייר וגלילי קרטון.

     

    האם אפשר לתקן, להחזיר, להשיב את הגלגל לאחור בשלב מאוחר כל כך? הוא ידע את התשובה; כמו שאמר הרופא על האף: "לחבר אותו אפשר, כמובן; אבל תאמין לי שזה רק יקלקל."

     

    הוא חשב על זַקְרֶבסקי ועל "הבית הגדול", ועל מחליפו האפשרי של זקרבסקי. הם בוודאי מצאו מישהו. בעולם הזה, הבנוי כפי שהוא בנוי, אף פעם אין מחסור בזקרבסקים. אולי כשייכּון גן העדן בעוד כמעט בדיוק 200,000,000,000 שנה, יחדלו הזקרבסקים מלהתקיים.

     

    דימיטרי שוסטקוביץ', 1950 (צילום: Roger & Renate Rössing)
    דימיטרי שוסטקוביץ', 1950(צילום: Roger & Renate Rössing)

     

    לרגעים סירב מוחו להאמין במתרחש. זה לא יכול להיות כי זה לא ייתכן, כמאמר המאיוֹר למראה הג'ירפה. אבל זה ייתכן, וזה היה.

     

    גורל. סתם מונח מרשים למשהו שאי-אפשר לשנות. כשהחיים אומרים לך "ככה זה", אתה מהנהן וקורא לזה גורל. וכך נגזר עליו להיקרא דמיטרי דמיטרייביץ'. אין מה לעשות בנידון. מטבע הדברים, הוא לא זכר את ההטבלה שלו, אבל לא הייתה לו שום סיבה לפקפק באמיתות הסיפור. המשפחה נאספה בחדר העבודה של האב סביב אגן האבן הנייד. הכומר הגיע ושאל את ההורים לשמו של הרך הנולד. יָרוסלאב, הם ענו. ירוסלאב? הכומר לא היה מרוצה. הוא אמר שזה שם חריג ביותר. הוא אמר שילדים ששמותיהם חריגים נופלים קורבן להקנטות וללעג בבית הספר: לא, לא, הם לא יכולים לתת לילד את השם ירוסלאב. אביו ואימו היו נבוכים נוכח ההתנגדות הנחרצת, אבל הם לא רצו לפגוע בו. אז איזה שם אתה מציע? שאלו. תנו לו שם רגיל, אמר הכומר, דמיטרי למשל. אביו ציין שלו עצמו קוראים דמיטרי, ושירוסלאב דמיטרייביץ' נשמע הרבה יותר טוב מדמיטרי דמיטרייביץ'. אבל הכומר חלק על דעתו. וכך הוא הפך לדמיטרי דמיטרייביץ'.

     

    מה זה משנה איך קראו לו? הוא נולד בסנקט פטרבורג, התחיל לגדול בפטרוגראד והתבגר בלנינגראד. או סנקט לנינבורג, כפי שאהב לכנות אותה לפעמים. מה זה כבר משנה איך קראו לו?

     

    הוא היה בן שלושים ואחת. רעייתו ניטה שכבה במרחק מטרים ספורים ממנו, לצד בתם גָלינה. גליה הייתה בת שנה. לאחרונה התייצבו חייו, לפחות למראית עין. הוא מעולם לא קיבל דברים כאלה כפשוטם. הוא חווה רגשות עזים אך לא סיגל לעצמו את היכולת לבטא אותם. אפילו במשחקי כדורגל הוא בקושי צעק או איבד שליטה כמו כולם; הוא הסתפק בכך שציין לעצמו את מיומנותו של השחקן או את היעדרה. היו שחשבו שמדובר ברשמיות הנוקשה האופיינית לילידי לנינגראד; אבל מעבר לזה – או מתחת לזה – הוא ידע שהוא פשוט חרד וביישן. ובחברת נשים, כשאיבד את ביישנותו, הוא נע בין התלהבות אבסורדית לבין ייאוש מטלטל. כאילו המטרונום הפנימי שלו תמיד תקתק במהירות הלא-נכונה.

     

    ולמרות זאת זכו חייו לבסוף בסדירוּת מסוימת, שהביאה עימה את המקצב הנכון. אלא שעכשיו הכול שוב התערער. התערער: זו יותר מלשון נקייה.

     

    תיק הטיולים שנשען על רגלו הזכיר לו את ניסיון הבריחה מהבית. בן כמה היה? שבע או שמונה אולי. והאם לקח מזוודה קטנה? סביר להניח שלא –זעמה של אימו היה מתפרץ מייד. זה היה באחד הקיצים באירינוֹבקה, שאביו שימש שם מנהל כללי. יוּרגֶנסֶן היה איש התחזוקה של האחוזה. הוא בנה דברים ותיקן דברים, פתר בעיות באופן שילד מבין. הוא אף פעם לא נתן לו הוראות, והניח לו לצפות בכפיס עץ ההופך לפגיון או למשרוקית. הוא נתן לו גוש כָּבוּל טרי והרשה לו לרחרח אותו.

     

    נפשו נקשרה בנפשו של יורגנסן. אז כשמשהו לא מצא חן בעיניו, כפי שקרה תדיר, הוא היה אומר, "טוב, אז אני אלך לגור עם יורגנסן." בוקר אחד, כשעדיין שכב במיטה, שוב השמיע את האיום הזה או ההבטחה הזאת. זו הייתה הפעם הראשונה באותו יום, אבל לאימו נמאס. "אז תתלבש ואני אקח אותך לשם," אמרה. הוא קיבל על עצמו את האתגר – לא, לא היה זמן לארוז – סופיה ואסילייבנה אחזה בשורש כף ידו בחוזקה והם יצאו אל השדה המוביל לביתו של יורגנסן. בתחילה נסך בו האיום אומץ, והוא צעד באון לצידה של אימו. אולם בהדרגה החל לגרור את עקביו, ושורש כף היד, ואז הזרוע, נחלצו מאחיזתה של אימו. בשעתו חשב שהוא שמט את היד, אבל כעת הבין שאימו היא שהרפתה ממנו אצבע אחר אצבע, עד שיצא לחופשי. הוא לא היה חופשי להתגורר עם יורגנסן, אבל היה חופשי להסתובב, לפרוץ בבכי ולרוץ בחזרה הביתה.

     

    ידיים, ידיים נשמטות, ידיים אוחזות. כשהיה ילד פחד מהמתים – פחד שהם יקומו מקבריהם ויתפסו אותו, יגררו אותו איתם בחזרה לתוך הקרקע הקרה, השחורה, שפיו ועיניו יתמלאו אדמה. הפחד התפוגג כשהתברר לו שידי החיים מפחידות יותר. הזונות של פטרוגראד לא כיבדו את עלומיו ואת תמימותו. ככל שהזמנים היו קשים יותר, כן רבו הידיים הנשלחות. הן הושטו לאחוז בזין שלו, בזקנו, בחבריו, במשפחתו, בפרנסתו, בקיומו. מלבד זונות, הוא פחד משוערי בניינים. ומשוטרים, ולא משנה איך בחרו לקרוא לעצמם.

     

    אבל היה גם הפחד המנוגד: הפחד להישמט מידיים שמגינות עליך.

     

    המרשל טוכאצֶ'בסקי הגן עליו. במשך שנים רבות. עד ליום שבו ראה את הזיעה ניגרת ממצחו של המרשל. ממחטה לבנה גדולה רפרפה וניגבה, והוא ידע שאינו מוגן עוד.

     

    המרשל היה האדם המתוחכם ביותר שפגש מימיו. הוא היה האסטרטג הצבאי הנודע ביותר ברוסיה: העיתונים כינו אותו "נפוליאון האדום". וגם שוחר מוזיקה ובונה-כינורות חובב; אדם סקרן, פתוח לרעיונות חדשים, נהנה לדבר על סִפרות. לאורך היכרותם בת העשור לא פעם ראה את טוכאצ'בסקי חולף בסערה על פני מוסקבה או לנינגראד בשעות החשכה, במדי מרשל, ספק עובד ספק משחק, משלב פוליטיקה והנאה; מדבר ומתווכח, אוכל ושותה, להוט להראות לכולם ששם עין על איזו בלרינה. הוא אהב לספר איך הצרפתים לימדו אותו לשתות שמפניה בלי לסבול מחמרמורת אף פעם.

     

    הוא עצמו לעולם לא יתמסר כך לתענוגות החיים. חסר לו ביטחון עצמי; ואולי גם עניין. הוא לא אהב מאכלים מתוחכמים והשתכר בקלות. בתקופת האוניברסיטה, כשבחן הכול מחדש ובנה הכול מחדש, לפני שהמפלגה השתלטה על כל חלקה טובה, הוא התיימר לדעת יותר משידע, כמו רוב הסטודנטים. למשל אז, כשהמנהגים הישנים נעלמו לבלי שוב, הוא נדרש לחשוב מחדש על סוגיית המין; ומישהו הגה את תיאוריית "כוס המים". האקט המיני, גרסו יודעי-כול צעירים, דומה לשתיית כוס מים: כשצמאים שותים, וכשחושקים מקיימים יחסי מין. הוא לא התנגד לשיטה הזאת, אם כי היא הייתה תלויה בכך שנשים יחשקו באותה חופשיוּת שבה חושקים בהן. אחדות אכן עשו זאת, אחרות לא. אבל האנלוגיה הייתה חלקית בלבד. כוס מים אינה כובשת את הלב.

     

    חוץ מזה, טניה כבר נכנסה לחייו.

     

    כשנהג להכריז דרך קבע על כוונתו להתגורר אצל יוּרגנסן, מן הסתם הניחו הוריו שהוא בודק את גבולות המשפחה – אולי אפילו את גבולות הילדות עצמה. במבט לאחור הוא לא היה כל כך בטוח. היה דבר-מה משונה – דבר-מה שגוי מן היסוד – בבית הקיץ שלהם שבאחוזת אירינובקה. כמו כל ילד, הוא הניח שזה המצב הרגיל עד שנאמר לו אחרת. לכן רק כששמע את המבוגרים דנים בכך וצוחקים, התחוור לו שהכול בבית חסר פרופורציות. החדרים עצומים אבל החלונות קטנטנים. בחדר ששטחו חמישים מטרים רבועים, למשל, היה רק חלון זעיר אחד. המבוגרים חשבו שהבנאים ודאי התבלבלו במדידות, המירו מטרים בסנטימטרים ולהיפך. אבל התוצאה, מן הרגע שהבחין בה, הבעיתה אותו בילדותו. הבית כביכול נועד לסיוטים. אולי מזה ביקש לברוח.

     

    הם תמיד הגיעו באמצע הלילה. ולכן במקום להיגרר מהדירה בפיג'מה או להיאלץ להתלבש לעיניו של איש נקו"ד אדיש ומלא בוז, הוא שכב לישון בבגדיו על כיסוי המיטה ומזוודה קטנה למרגלותיו. הוא כמעט לא ישן, ורק שכב ודמיין את הדברים האיומים ביותר שאפשר לדמיין. חוסר השקט שלו הפריע לניטה לישון. שניהם שכבו והעמידו פנים שהם ישנים; כמו כן העמידו פנים שאינם שומעים ומריחים זה את אימתו של זה. באחד מסיוטי הערוּת החוזרים ונשנים שלו הנקו"ד חטפו את גליה ושלחו אותה – אם התמזל מזלה – לבית יתומים מיוחד לילדיהם של אויבי העם. שם היא קיבלה שם חדש וזהות חדשה; שם הפכו אותה לאזרחית סובייטית למופת, חמנייה קטנה הנושאת את פניה אל השמש הגדולה המכנה את עצמה סטאלין. משום כך הציע שיבלה את שעות הערוּת הכפויות בחדר המדרגות, ליד המעלית. ניטה הייתה נחושה בדעתה שיבלו את לילם האחרון, לכשיגיע, זה לצד זה. אבל זה היה אחד הוויכוחים הנדירים שהוא ניצח בהם.

     

    בלילה הראשון ליד המעלית הוא החליט לא לעשן. היו לו שלוש חפיסות של "קַזבֶּק" במזוודה, והוא ידע שיזדקק להן בזמן החקירה.

     וגם בזמן המעצר, אם לידי כך יתגלגלו הדברים. הוא עמד בהחלטתו שני לילות. ואז זה היכה בו: ומה אם יחרימו לו את הסיגריות ברגע שיגיע ל"בית הגדול"? ומה אם לא תתקיים חקירה כלל, או שהחקירה תהיה קצרצרה? אולי פשוט יניחו לפניו פיסת נייר ויורו לו לחתום. מה אם... מחשבותיו נעצרו שם. אבל בכל אחד מהתרחישים הסיגריות ירדו לטמיון.

     

    לכן לא הייתה שום סיבה לא לעשן.

     

    ולכן הוא עישן.

     

    "המולת הזמן", ג'וליאן בארנס, מאנגלית: קטיה בנוביץ', כתר, 244 עמודים

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Roger & Renate Rössing
    שוסטקוביץ'
    צילום: Roger & Renate Rössing
    לאתר ההטבות
    מומלצים