לילה מתוח בדרום: "כולם ישנים בממ"ד, זה מחבר את המשפחה"

המתח שהורגש אתמול (שישי) בגבול עזה לא הצליח לחדור לבתי התושבים בקיבוץ נחל עוז שנמצא סמוך לגבול. השקט ששרר בקיבוץ בשעות שלפני הפסקת האש הצליח להסתיר בתוכו גם את הפחד והשגרה של תושבי הקיבוץ, שמבחינתם זה רק עוד לילה שגרתי בחודש האחרון. עם זאת, מרבית המשפחות התבדחו על כך שחמאס התחשב בסעודות השבת וירו את המטח בערב רק בשמונה וחצי.

ששת בני משפחת מגן, המתגוררים בקיבוץ כבר שלוש שנים מאז שעברו ממושב חרות שבשרון, בנו את ביתם החדש בעוטף עזה עם שני חדרי ממ"ד, אחד בכל קומה. בלילות מתוחים כמו היום, הם ישנים יחדיו בחדרים הממוגנים.

שקט מתוח(צילום: עמית הובר)

רעייתו מיכל בת ה-49, שגדלה בקיבוץ, מספרת כי הלחץ מורגש היום יותר מבעבר. "אנחנו דרוכים עכשיו. היום הילדים היו באמצע משחק כדורגל והכנסנו אותם הביתה. נישן בממ"ד עם תריסים פתוחים בשביל לשמוע את ה'צבע אדום'. יש כאן בהחלט תחושה של לקראת מלחמה, בטח כשהצמרת הביטחונית מתכנסת בערב שבת".

משפחת מגן(צילום: עמית הובר)

כוח צה"ל בסיור באזור הקיבוץ(צילום: עמית הובר)

קשה שלא לשמוע את ההפגזות של צה"ל במרחק של כמה מאות מטרים מבית המשפחה. כמו יתר תושבי הקיבוץ, הם אפילו מצליחים לנחש אם מדובר בשיגור רקטה או פגיעה ביעד טרור.

בנם של ספי ומיכל, אורי בן התשע וחצי, מקווה שהלילה יעבור בשקט ואמר כי מה שמטריד אותו יותר מכל אם אימון הכדורגל של נבחרת הקיבוץ יבוטל מחר. אורי אמר כי בהתחלה לא הבין את ההחלטה של הוריו לעבור לקיבוץ. "בהתחלה חשבתי למה? אבל אחרי שביקרנו את המשפחה כאן ולא קרה כלום הבנתי שהכל בסדר. ישנם ימים שמפחידים אותי יותר, כמו בשבת שעברה שהעברנו את רובה בממ"ד".

בני המשפחה מודים שבינתיים הם מתכוונים להישאר בקיבוץ, אך אם המצב יתפתח למערכה רצינית יותר - הם יצפינו ויעברו להתגורר אצל קרובים וחברים. "אנחנו לא ניתן שהילדים יהיו פה במבצע גדול", אמרו ההורים, וספי הדגיש: "זה קשה לחיות בשגרה של טפטופים. אנחנו אמנם מתורגלים ויש לנו 15 שניות להגיע לממ"ד, אבל מדינה ריבונית לא יכולה להרשות לעצמה שתושביה יחיו במצב הזה".

"מדינה ריבונית לא יכולה להרשות שתושביה יחיו במצב הזה"(צילום: עמית הובר)

מיגונית בשכונה החדשה בנחל עוז(צילום: עמית הובר)

עם הגעתם לקיבוץ הצטרפו בני הזוג לגופי הביטחון המקומיים. פרץ הצטרף לצוות כיבוי האש שנלחם בטרור העפיפונים ומסכת החמצן שלו בכניסה לביתם, ודודאי לוקח חלק בכיתת הכוננות של הקיבוץ. "אנחנו נותנים גב עד שיהיה כאן שקט ושלום", אמרו השניים.

"אין ספק שאנחנו דרוכים, אבל המזל שלנו הוא שהממ"ד בתוך הבית נמצא ממש במרחק של שתי פסיעות", אמר דודאי. עם זאת הם טוענים כי לא באמת ניתן להתרגל למצב.

"באזעקה הראשונה שלנו באזור היינו בקיבוץ אחר, וטסנו לכאן כדי לחוות את הכל עם החברים שלנו", נזכר.

"15 השניות שיש כאן הן לא כמו הדקה בתל אביב. בהרבה מקרים אנחנו שומים את ה'בום' עוד לפני שהכרוז מסתיים. אבל לומדים לחיות ככה. הילדים כאן שרים שיר כשהם נכנסים לממ"ד", אמר.