"להחזיר לאבא את המשמעות וחדוות החיים"

שמי תהילה ישראל, לפני 20 שנה עולמו של אבא שלי (אבי ישראל) וגם שלנו השתנה ללא הכר. אבא הגיבור, החכם, הבוטח בעצמו, אבא שקם בוקר בוקר לעבודה כמנהל מטע, אבא שכולם תמיד נהנים בחברתו, עמוד השדרה של המשפחה, שכילדים היה מבין אותנו בכל מצב, שכל עצה שלו הייתה שווה זהב... פתאום עבר אירוע מוחי ששינה את עולמנו.

אבא התאושש במהרה וחזר למסלול חיים רגוע יותר תוך שמירה על אורח חיים בריא: הקפיד על תזונה נכונה, התפנה לעסוק בתחומי עניין שאוהב, קרא הרבה ונרשם ללימודי העשרה. אלו היו צעדים ראשונים לקראת הפנסיה. כך עברו עשר שנים טובות ומלאות.

"אני מתחיל משפט ולא מצליח למצוא מילים"

ואז זה שוב קרה. שוב נפילה, איבוד הכרה, תרדמה. כשאבא התעורר מהתרדמה שהיה שרוי בה, הדבר הראשון שעשה היה להזיז את האיברים, לבדוק שהוא מצליח ללכת, לוודא שהגוף לא משותק, שאין פגיעה מוטורית. ומיד כשהבין שהגוף מתפקד, אבא מתחיל לדבר ולדבר ולדבר, כ"כ התרגש מכך שהכל בסדר, שהוא לא נפגע. וגם אנחנו כולנו שמחים איתו.

צפו בסרטון המציג את התערוכה של אבי ישראל:

תוך כדי שהוא מדבר אנו מנסים להשחיל כמה שאלות ורואים שהתשובות לא ממש קשורות לשאלות. חשבנו שהשמיעה נפגעה. התחלנו לכתוב לו וראינו שהוא מבין תודה לאל. בהמשך מסתבר שככל הנראה אין בעיה בשמיעה, אך יש בעיה כלשהי בפיענוח השפה. ועדיין כולנו בתקווה גדולה שבמהלך הזמן יהיה שיפור ואבא יחזור לאיתנו.

החלומות על הפנסיה כבר לא רלוונטיים

אבל ככל שהזמן עובר אנחנו מבינים שהמצב לא הולך להשתנות, ולאט לאט מתגלים עוד קשיים כמו קושי של אבא לבטא את עצמו, קושי לקרוא, כמו שאבא כל-כך אוהב. קושי לשמוע מוסיקה, לעבוד במחשב, קושי לצאת ללימודים קושי להיות עצמאי וקושי לנהל קשרים חברתיים, דבר שאבא הצטיין בו תמיד. כל תחומי העניין המרכזיים של אבא וכל החלומות שחלם להגשים בפנסיה כבר לא רלוונטיים.

אבא לוקה באפזיה - פגיעה נרכשת במערכת השפה הנגרמת כתוצאה מפגיעה מוחית. במצב החדש, לא פשוט לאבא לקבל את עצמו. מה נותר לו? אנחנו רואים את אבא הולך ושוקע, הולך ומסתגר בתוך בועה של חוסר תקווה. הדבר הכי חשוב בשלב הזה היה להחזיר לאבא את תחושת המשמעות ואת חדוות החיים שתמיד אפיינה אותו. חיפשנו את הדרך להראות לאבא שיש תחומים אחרים בחיים, שאולי לא עניינו אותו בעבר, אך בהחלט יכולים לספק לו תחושה של מימוש, ביטוי עצמי וסיפוק.

צילום מהתערוכה של אבי ישראל

יצאנו לחיפוש אחר מסגרות שיקומיות שיתנו את המענה לצרכים של אבא בהתאם ליכולותיו הנוכחיות. לצורך החיפוש נדרשנו לסיוע ותמיכה, והקיבוץ היה שותף לתהליך, בהובלתה של ניצה רוט שהתגייסה מכל הלב לאתר יחד איתנו את המענה המדויק והנכון לאבא.

התחלנו לבחון מסגרות שיקום מקצועיות, אולם חששנו להכניס את אבא למקומות מוסדיים, שאולי ירתיעו אותו, או יחזקו בו את תחושת התלות והנכות. רצינו למצוא לו מקום מעצים ומכבד. ניסינו למצוא לאבא חוגים פרטיים ומוקדי עניין. כך הגענו לשרון ברנד, שפתחה בפנינו את הסטודיו שלה ופתחה בפני אבא את עולם היצירה.

ערוץ חדש ואינסופי של ביטוי עצמי

תחילה חשבנו שאבא יסתייג מתחום האמנות, אך להפתעתנו אבא נשאב לעבודת המוזאיקה, וגילה בעצמו ערוץ חדש ואינסופי של ביטוי עצמי, שהוביל אותו וחיבר אותו בהמשך לתחומי אמנות נוספים כמו פיסול, קרמיקה ונגרות.

במקביל הגענו למרכז אדלר לאפזיה במכללה האקדמית הדסה ירושלים: כבר כשנכנסים לשם, מתגלה במרכז סביבה מסבירת פנים, נעימה, אסתטית; אנשי הצוות אנושיים ורגישים; כל מטופל זוכה להתבוננות אישית וייחודית תוך תשומת לב להקשר המשפחתי והחברתי שלו; מתבצעת למידה מתמדת וחיפוש בלתי פוסק אחר המענה המתאים.

במרכז אדלר לאפזיה עבר אבא יחד עם הצוות תהליך מדהים של ניסוי וטעייה. הוא השתלב בקבוצות שונות, עבר בין שיטות טיפוליות, כאשר בכל שלב הרגשנו כולנו – המשפחה, הצוות ואבא עצמו – שאנחנו מבינים את הקושי יותר ויותר לעומק, שאנחנו מצליחים להגיע למענה יותר ויותר מדויק, שאנחנו תופרים לו יחד את החליפה הכי נוחה והכי מתאימה למידותיו.

פסל מעשה ידיו של אבי ישראל

בשנתיים האחרונות שלו במרכז אדלר אבא משקיע את זמנו ואת מרצו בתחום הצילום תחת הדרכתה המסורה של רוני טוביה שאבא כל-כך אוהב, תחום המשלב אמנות ויצירה, יחד עם תקשורת ועבודה רגשית. תחום שבאמצעותו חווה אבא את עצמו, את המשפחה ואת הקהילה.

אנחנו מרגישים שאבא מצא את מקומו, ושמרכז אדלר הפך לו לבית שני. לא רק לאבא, שגילה שם עולם ומלואו, אלא גם לאמא, שפגשה צוות תומך ומכיל, שותף בעול, אכפתי. אמא התחברה לנשים שמתמודדות עם מצב דומה, ובמרכז הן מוצאות כקבוצה מענה מקצועי ותומך.

כמשפחה אנחנו מלאי תודה עמוקה לכל השותפים איתנו במסע ההתמודדות המרגש הזה, שהעלה את אבא ממחוזות של התכנסות וייאוש לפסגות של חדוות יצירה, קשר, תחושת משמעות ותקווה.