אהבה זה פשוט

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא אמר לי "אני אוהב אותך". הוא קם לעבודה, התלבש בשקט כדי לא להעיר אותי, נתן לי נשיקה על המצח, ונפלט לו "ביי, אני אוהב אותך". בתגובה עשיתי את עצמי ישנה וניסיתי לשמור על נשימות סדירות. יכול להיות שאיבדתי הכרה לכמה שניות. חיכיתי שהוא יילך, ואז חיכיתי עוד קצת, הנפתי את השמיכה בשמחה מהולה בזעזוע וסימסתי לכל החברות: "הוא אמר אני אוהב אותך!".

זה קרה בערך חודש אחרי שהכרנו (אני לא חזקה בתאריכים ומועדים לשמחה), ומבחינתי זה היה מוקדם מדי. כבר אהבה? מה קרה, אי אפשר לחכות קצת? למה למהר? מה אני אמורה לעשות עכשיו, לענות בחזרה? לא אמרתי לגבר את המילים הקסומות האלה כבר כמה שנים, אני לא יודעת אם אני בכלל מסוגלת להגות אותן.

ובאמת, לקח לי זמן עד שהגיתי. כמה ימים אחרי הפעם הראשונה הוא אמר את השילוש הקדוש בשיחת טלפון כשאני כמעט נכנסת ברכב לפניי באיילון. לא עניתי, הוא צחק ואמר 'קחי את הזמן'. לקחתי. כששאלתי אותו שנה ושלושה חודשים מאוחר יותר אם הוא זוכר את הפעם הראשונה שלי, הוא לא זכר. שאלתי אם הוא זוכר מה הוא קנה לי בט"ו באב. הוא לא זכר.

אף פעם לא מאוחר מדי או מוקדם מדי לאהבה(צילום: Shutterstock)

למה לחכות כדי להביע אהבה?

הוא מאלה שלא מחכים ליום סימבולי כדי להרעיף אהבה. אין יום שעובר בלי שישתמש בשורש א.ה.ב שבשבילי היה כמו טיפול שורש. יש הנחה מוטעית לפיה נשים הן אלו שמביעות חום וגברים הם סוג של אספרגר בכל הנוגע להבעת רגשות, אבל לא אצלנו. המילים שלו לשות אותי במסירות ובזכותן אני רכה וחמימה יותר ממי שהייתי. הביטחון שהוא משרה עליי בפרגונים האינסופיים שלו גורם לי להאמין בעצמי יותר, להעריך את מה שאני עושה, להיות רגועה במקום שלי.

"אל תקחי אותנו כמובן מאליו", הוא אמר יום אחד, כשהגבתי בציניות הישנה שלי. המשפט הבנאלי הלם לי בראש, כי אם יש לי פחד זה לא להיות לבד אלא להיות בזוגיות משעממת. אני מעדיפה פי מיליון להיות בלי בן זוג ולא להישאב לשגרה משמימה ונטולת הרפתקאות. חברה טובה שהיא יועצת עסקית הגדירה אותי 'חובבת התחלות חדשות' ונטיתי להסכים איתה – אבל איך אני יכולה להיות בזוגיות לטווח ארוך אם אני כל כך טובה בהתחלות?

כשהייתי גרושה-רווקה הייתי מלכת ההתחלות, אלופה בדייט ראשון וסא"ל בדייט שני. בדייט שלישי הם קיבלו שחרור. לקח לי זמן להבין שבזמן שאמרתי שאין גברים מעניינים או שהם לא בשבילי, תת המודע שלי רטט בפחד מוות מלהיות בזוגיות כי היא סימלה עבורי מקום מקטין ומעכב. בגלל שנתתי את המאה אחוז שלי בדייטים הראשונים חשבתי שאחרי שהגברים יגלו מי אני מאחורי התדמית התקשורתית הם לא ירצו להיות איתי – וצדקתי.

הם רצו אשה חזקה אבל לא ידעו להתמודד כשגיליתי חולשה, הם רצו להידבק בשמחת החיים שלי אבל שאבו ממני את כולה, הם רצו מישהי נוצצת וגילו שיש לי יום שיער רע בכל יום. לאף אחד מהם לא אמרתי "אני אוהבת אותך", למרות שבחלקם התאהבתי כמו נערה מסוחררת.

גם כשהגיע הנסיך באוטו הלבן חיכיתי לראות מתי זה ייגמר. לא הסתדר לי שאני בזוגיות מכבדת, שלא רבים בה, שצוחקים מלא, שרוקדים ערומים באמצע הסלון או בגלביה לאור הכוכבים, שמרימים ודוחפים ומעיפים. יש דבר כזה בכלל? זה אמיתי? הרי אין גברים גרושים נורמליים, כתבתי על זה מיליון פעם בשמונה השנים האחרונות.

ביחד עם כל הטוב הזה התחילו אצלי חרדות נטישה, שפתאום אני אצטרך ספייס, שיקרה לו משהו, שהוא ירצה מודל אקסטרימי חדיש, שנריב על שטויות כמו זקנה שמשקיפה מהחלון וזורקת הערות לעוברים ושבים, מחכה שמישהו ישיב לה כדי להחיות את עצמותיה היבשות. מזמן הבנתי שהמוח הוא אשה קפריזית שמייחלת לזוגיות ואז מחפשת מה יכול להתקלקל...

אז אני מרגיעה את האשה שמפחדת שתיכף הכל ייגמר ומזכירה לעצמי שאני (עדיין) לא הזקנה מלמעלה. הפסקתי לחפש מה לא בסדר, כי כשמחפשים – מוצאים, אז עדיף למצוא את מה שבסדר ולהעצים אותו. בסופו של יום, זוגיות נראית כמו האמונה שיש לנו על אודותיה, ואני מעדיפה להאמין שזוגיות זו לא עבודה קשה, אלא משחק בגן שעשועים. לפעמים רבים כמו ילדים, לפעמים צעצוע נשבר, ולפעמים סתם יושבים מחובקים על הספסל ומסתכלים אחד לשנייה בעיניים.

יום אהבה שמח,

גאיה קורן, מרצה 'אני מלכה' להערכה עצמית, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", ועתונאית בידיעות אחרונות.