לקהילה אין פריבילגיה למאבק סקטוריאלי

אנחנו היום יותר בקונצנזוס מאשר ערבים, מתנחלים, אתיופים או דרוזים. הקהילה כבר לא יכולה להסתפק במאבק בוטיק סקטוריאלי. טור תגובה

תומר מיכלזוןפורסם: 25.07.18 , 14:53

בתמונה: תמיכה המונית בקהילה. יום ראשון בתל אביב(צילום: עומר בן שטרית)

בתגובה ל"לטובתנו, תוציאו את הכיבוש ממחאת הלהט"ב" (25 ביולי)

רוב מובהק בציבור הישראלי תומך כיום במאבק הלהט"בי, גם בקרב מצביעי הימין - כך הראה השבוע סקר של חברת החדשות. הקהילה הגאה, התברר, הצליחה להתנחל בלבבות הציבור הישראלי הרבה יותר מהציבור המתנחלי הגר בקדומים ויצהר ואוחז במוקדי הכוח של השלטון, וכל זאת בזמן קצר יחסית של עשור עד שני עשורים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

האהדה העצומה והכוח שיש למחאה של הימים האחרונים אינם מקריים כמובן. מדובר בפירותיו של מאבק עיקש, מרשים ורב שנים, שתוחזק בעמדות כוח והשפעה מבורכות שנכבשו על ידי אנשי הקהילה, כמו גם ההטרוגניות של חבריה המגיעים מכל המגזרים ושדרות החברה הישראלית. קהילת הלהט"ב זינקה ברמת ההכרה והתמיכה שקיבלה בציבור הישראלי והיא מייצגת מאבק שכמעט כל אדם או חברה במשק יכולים להזדהות איתו ללא חשש. למעשה, הרבה יותר קל היום להיות הומו במדינת ישראל מאשר ערבי, אתיופי, דרוזי, מתנחל או כל מיעוט אחר הנראה לעין או מזוהה לפי שמו או מבטאו.

אבל עם הכוח וההיטמעות החזקה באה גם האחריות. לקהילה הגאה יש את היכולת עכשיו להיות הקטליזטור של המאבק לשוויון במדינה הזאת. אלה אינם זמנים רגילים. במשך שנים התרגלנו למאבקים סקטוריאליים, אבל כשבשבוע אחד הפכו הומואים, ערבים, דרוזים, יהודים ליברליים או כל מי שמשמיע דעה נגד הממשלה להיות אזרחים סוג ב' – מסתיימת הפריבילגיה לנהל מאבק סקטוריאלי מצומצם. כי שוויון זכויות זה לא עניין של שמאל או ימין. זה ערך יסוד. ערך שנמחק בכוונת מכוון בחוק הלאום האחרון.

הפחד שאותו מבטא בן עזריאל במאמר שלו הוטמע היטב במהלך עשר שנות נתניהו. הרי זו המומחיות של האיש. הפרד ומשול קלאסי בכל תחום. יש מחאה חברתית? נזרוק להם את ועדת טרכטנברג ונשחרר את גלעד שליט. יש מחאת להט"ב? נזרוק להם כמה פירורים או נקים ועדת כלום לענייניהם. רשות לענייני להט"ב? אולי רשות לענייני אפליה ושוויון? או אולי פשוט להחליף את הממשלה. וכן זה מאבק הכי פוליטי שיש. הכול פוליטי. גם - ובמיוחד - ההחלטות של הממשלה והכנסת הן שהובילו למחאה הזו.

הרי אין דבר שנתניהו והממשלה הזאת מפחדים ממנו יותר מאשר מאבק רחב, חוצה מגזרים, המערער על יסודות הקיום של הקואליציה הזאת, הרומסת שוויון זכויות באופן שיטתי. להט"בים שיאבקו רק על פונדקאות או אימוץ חוטאים למטרה. הדרישה צריכה להיות שוויון מלא - כזה שיחלחל ונדאג שיעבור גם לקבוצות אחרות בחברה. כל דרישה סקטוריאלית קטנה אחרת היא הסכמה והליכה בתלם של מדיניות הפרד ומשול וציות להפרטת מאבקים שנועדה לחסלם.

אף אחד לא חולם באספמיה וחושב שמחאת להט"ב תביא מחר לסיום השליטה בשטחים ותמגר את השחיתות. אבל בתור החוליה הכי חזקה בשרשרת המיעוטים המופלים, לקהילת הלהט"ב יש עכשיו אחריות ויכולת להפגין קצת יותר סולידריות מהרגיל ולהוביל מאבק ליברלי עיקש וארוך טווח (הפגנה אחת או שתיים לא יספיקו), פוליטי ביסודו. לא במובן של שמאל וימין מיושן וציני – אלא במובן של דרישה לשוויון עבור כל שאר המיעוטים והחוליות בשרשרת, בין אם הן נשים שמודרות מהמרחב הציבורי, ערבים או דרוזים ששפתם משונמכת או אתיופים שסובלים מאלימות משטרתית.

כי כשהדמוקרטיה הישראלית נמצאת בנסיגה מתקדמת - הפריבילגיה לנהל מאבקי בוטיק סקטוריאליים שאינם מסתכלים מעבר לצלחת הפטרי האישית כבר לא קיימת.