אל תפספסו את הסרט החדש על אורי זוהר

הניסיון הפוליטי העכשווי להשתלט על הקולנוע הישראלי מתבסס על הטענה הדמגוגית אודות היותו נטול גיוון – כלומר – קולנוע של "אליטות מנותקות". בחינה של סרטים בתחרויות הפסטיבל מבהירה עד כמה טענה זו משוללת כל יסוד. פסטיבל שנפתח בהקרנה של סרט ישראלי המציג גרסה להולדתה של תנועת ש"ס ("הבלתי רשמיים" של הבמאי הדתי אלירן מלכה) וממשיך בסרטים במסגרת התחרות התיעודית והעלילתית שבוחנים בדרכים שונות את קו הגבול המטושטש בין החברה הדתית והחילונית. בין אם מדובר בעבודה של שני במאים חילוניים ("אורי זוהר חוזר"), שיתוף פעולה בין במאי חילוני ודתי ("גאולה"), או עבודה של במאית מרקע דתי-לאומי ("פרה אדומה" של צביה ברקאי-יעקב – סרט שאותו טרם ראיתי).

מעבר לאיכות ולעמדות המופגנות בכל אחת מהעבודות, המכלול מבהיר עד כמה יוצרי הקולנוע הישראלי (במאים, תסריטאים ומנהלי קרנות) מחויבים לקולנוע בעל שאיפות חברתיות ותרבותיות שבינן לבין "הבועה התל אביבית" אין ולו דבר.

פסטיבל הקולנוע ירושלים:

טריפ רע ומוות לא פתור: סופ"ש ראשון בפסטיבל הקולנוע ירושלים

וויטני יוסטון, טיפולי המרה וקניבליזם: המלצות לפסטיבל הקולנוע ירושלים

"אורי זהר חוזר" (בימוי: דני רוזנברג, יניב סגלוביץ') – תחרות תיעודית ישראלית.

גם למעלה מ-40 שנה מאז שאורי זוהר חזר בתשובה ופרש מעשיית סרטים, דמותו ממשיכה להיות מוקד עניין וסקרנות. פרויקט בימוי צנוע לצרכים פנימיים של הקהילה החרדית מחזיר את זוהר לעשייה, והוביל למפגש עם שני הבמאים של הסרט. הסרט התיעודי שוזר באופן מוצלח את תהליך העבודה על הסרט של זוהר (דרמה על תהליך החזרה בתשובה של רקדנית), קטעים שבהם זוהר מהרהר בגילוי לב מפתיע על חייו ואמנותו, וקטעים מסרטיו המשמשים אילוסטרציה לדברים שנאמרים.

דמותו של זוהר מורכבת, והרגעים הרבים שלוכדים משהו מכך מעלים חיוך. כשהוא מכתיב את התסריט והבימוי של הסרט על הרקדנית - ניכר שהוא מדבר על עצמו. כשהוא מביים, גם בהפקה החובבנית למחצה, ניכר שהלהט הלא-לגמרי-דתי שבו חוזר והאגו של האומן מגיח. השינוי בחייו של זוהר, אם למישהו היה ספק בכך, מורכב הרבה יותר מ"הלכת לי חבר". הוא לא הפך להיות משהו אחר וזר אלא שילוב דיאלקטי בין אמן חילוני ואדם דתי.

גם מבחינה אישית, מתחת למתינות של האדם הדתי - זה המסתייג מהפראיות של נעוריו, יש הדים לזוהר הישן. אפילו קטע לכאורה סתמי שבו נודניק מדופלם מנסה לשנורר ערימת חתימות בלתי נגמרת מזוהר עבור כל אחד מילדיו לוכד כפילות זו. מצד אחד זוהר הדתי המברך את הילדים הרבים ומנסה להפגין את שלוות הנפש שאמורה להיות לו בגלגולו החדש, ובה בעת זוהר החילוני המנחש שמתחמנים אותו ומנסה לא להסגיר את איבוד הסבלנות מול המצלמה. מי שעוקב אחר הניואנסים של התנהגותו בקטעים מסוג זה לא יכול שלא להיות משועשע מהמתרחש.

מתוך הסרט "אורי זוהר חוזר"(צילום: יניב לינטון)

כפרופיל של אדם מורכב ובעל חשיבות יוצאת דופן בתרבות הישראלי – הסרט עושה עבודה יפה מאוד. אולי לא היצירה התיעודית הגדולה שהייתה יכולה להיות, אבל סרט שראוי להיחשב כמתחרה בולט בתחרות התיעודית של הפסטיבל. יחד עם זאת קשה להניח ששופטים זרים הצופים בסרטי התחרות, או צופים ישראלים צעירים שלא צפו בסרטיו של זהר ולא מכירים את הדמות, יפיקו יותר מדי מסרט זה.

"גאולה" (בימוי: יוסף מדמוני, בועז יהונתן יעקב) - בתחרות לקולנוע עלילתי ישראלי.

"גאולה" הוא שמה של ילדה ג'ינגית חמודה (אמילי גרנין) החולה בסרטן. שמו הלועזי של הסרט - Redemption – מבהיר עד כמה הסמליות של שם זה גלויה. מנחם (משה פולקנפליק – זוכה פרס המשחק בפסטיבל קרלובי וארי), אבי הילדה, היה סולן של להקת רוק עד שחזר בתשובה. כדי לממן את הטיפול הניסיוני שאולי יציל את חייה של בתו, הוא מגייס את שלושת החברים שהיו בלהקה לסדרת הופעות בחתונות דתיות. ההקפדה של הגיבור על אורח החיים הדתי מחייבת התמודדות עם הפערים בינו לבין חבריו החילוניים, ועם המשקעים הלא פתורים של יחסיהם.

הסרט מתחיל קצת מפוזר אבל הקונפליקטים מתגבשים במהלכו. עלילות משנה העוסקות בניסיונו של מנחם למצוא שידוך וביחסים של כמה מחבריו עם נשותיהם – מכבידות על המהלך המרכזי. יש לא מעט קטעי הופעה של שירים בחתונות דתיות הנטענים במוזיקה ששורשיה רוק חילוני. יש גם רגעים של מניפולציות רגשיות מופרזות הקשורים למחלת הילדה. הופעתו של פולקנפליק, בעצמו חוזר בתשובה, אכן ראויה לשבח, והיא מציבה אותו – כפי שהדמות שהוא מגלם מזכירה במהלך הסרט – בחברת אמנים כמו שולי רנד ואביתר בנאי הפועלים על קו התפר הלא פשוט בין החברה הדתית והחילונית.