שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חיי הלילה של לוד והצעקה: המיטב מתערוכות הבוגרים
    רגע לפני שהם יוצאים לקריירה עצמאית, בוגרי בתי הספר לאמנות בארץ מציגים את עבודות הגמר שלהם. מהסטודנט מיפו שמשפחתו מצאה בגינה חפצים של משפחה ערבית שגורשה, ועד לוד בלילות - ביקרנו בתערוכות של הדור הבא. אז מה בכל זאת היה חסר שם?

    ממכללת ספיר בדרום ועד תל-חי בצפון, על פי כמות בתי הספר הגבוהים לאמנות בארצנו, אפשר היה לחשוב שאמנות היא מקצוע מבוקש, כזה שמאפשר פרנסה מכובדת. לצערי, ההיפך הוא הנכון. מבין מאות הבוגרים שסיימו השנה כ- 13 מוסדות ללימודי אמנות, אחוז מזערי אכן יפתח קריירה אמנותית וגם הם ייאבקו להתקיים בכבוד מאמנותם. 

     

    תערוכות גמר ()
    "זוחלת עירומה כמו נחש", מתוך העבודה של נוגה רוזמן
     

    סיכום עונת תערוכות הבוגרים מאפשר הצצה אל עולמם של צעירים יצירתיים, רובם בשנות העשרים לחייהם, המבטאים באמצעים ויזואליים את מה שחשוב בעיניהם. ניתן להכליל ולומר וזה בוודאי לא מפתיע, שמה שמעסיק בעיקר את הבוגרים זה הם עצמם. בין אם זו נגה רוזמן בוגרת סמינר הקיבוצים העוסקת בדימוי גוף נשי בסרט וידאו המציג אותה זוחלת עירומה כמו נחש על החול ובין אם זו הצעקה של אמל מטר בוגרת מוסררה, שהציגה עבודת וידאו של פיהוק מתמשך שנדמית כצעקה. רק שתיים מדוגמאות רבות.

     

    תערוכות גמר ()
    פיהוק מתמשך של אמל מטר

    לעיתים האישי נוגע בחברתי ובפוליטי כמו למשל בעבודה של רון אסולין, בוגר בצלאל, שאף זכה בבחירת העבודה המצטיינת של ראש מחלקת האמנות אלי פטל. משפחתו של אסולין הגיעה לארץ ממרוקו ב- 1948 וקיבלה מהסוכנות מפתח לבית נטוש ביפו. כשאב המשפחה ביקש לנטוע עץ בגינה, תוך כדי חפירה נתקל בחבית שנקברה שם על ידי המשפחה הערבית שגורשה מהבית. בתוך החבית היו חפצים רבים של אותה משפחה. אסולין מאד רצה לאתרה אך בעת ההיא לא נעשו כל רישומים ולכן לא הצליח. ניכר שהסיפור הזה מאד מטריד אותו ובעבודת הגמר הוא עוסק בשורשים בהקשר רחב יותר. העבודה המרכזית היא פסל של עצים עשויים ממתכת שצומחים מתוך חבית אדומה.

     

    תערוכות גמר (צילום: רון אסולין)
    היצירה המצטיינת של רון אסולין(צילום: רון אסולין)

    גם חנין חסדיה, בוגרת המדרשה בבית ברל עוסקת בסיפור משפחתה שגורשה ב- 1948 מחוף טנטורה (היום דור) לפורדיס. הדייגים במשפחה עדיין עוסקים בכך והבית שהיה שלהם על החוף משמש עתה לאיחסון ציוד הדייג שלהם.

     

    תערוכות גמר ()
    חנין חסידיה, בת למשפחת דייגים שגורשה מטנטורה

    רוב בתי הספר לאמנות מחולקים למגמות: אמנות, צילום, מדיה חדשה, תקשורת חזותית (גרפיקה של פעם) ועוד. בבצלאל החלוקה קפדנית במיוחד: 9 מחלקות (כולל ארכיטקטורה) המעוררות תהייה על הפרדה מלאכותית בעוד עולם האמנות חווה טשטוש בין-תחומי שרק הולך ומתגבר. איך אפשר להפריד בין אמנות וצילום? לדברי דוד עדיקא, ראש מחלקת צילום בבצלאל, מדובר בשני תחומים שונים המחייבים ארגז כלים אחר. זוהי גישה טהרנית שאפשר לחלוק עליה והיא נוגדת לחלוטין את הגישה הרב -תחומית של המחלקות לאמנות של שנקר או סמינר הקיבוצים, שבשנתיים האחרונות מעוררת תשומת לב בשל איכות בוגריה.

     

    תערוכות גמר ()
    יצירתו של אביב אמסלם בוגר המרכז האקדמי ויצו חיפה
     

    13 הבוגרים של סמינר הקיבוצים עוסקים בשלל תחומים, החל ממלאכות מסורתיות, דרך צילום, וידאו ועד למיצב טכנולוגי. אין לי ספק שהחיבורים האלה הם העתיד. גם תקשורת חזותית נושקת לסוגיות חברתיות ופוליטיות, כפי שניתן היה לראות במרכז האקדמי ויצו בחיפה, למשל בעבודתו של אביב אמסלם, העוסק בדיכוי ממוסד של יהודי צפון-אפריקה בשנות החמישים. אולי בהשפעת הציטוט של ד״ר נחום גולדמן על כך שעולי צפון אפריקה היו כחומר ביד היוצר - אמסלם בחר לעבוד בפחם עץ, חומר שחור ונחות. הוא יצר תחנות בהן חומר הגלם מהווה פרשנות ויזואלית המתייחסת לציטוטים מפיהם של ראשי הממסד וגדולי האומה שקריאה בהם מעוררת פלצות של ממש עקב אופיים הגזעני.

     

    תערוכות גמר ()
    בלה וולובניק, מגדילה רישומים קטנים

    תערוכות גמר ()
    סומנה ככוכבת המחזור, רישום של בלה וולבניק


    למרות שבויצ״ו חיפה אין מחלקת אמנות והדגש הוא יותר על תקשורת חזותית וצילום, עבודתו של אמסלם מדגימה את הזליגה בין התחומים והיא מרשימה לא פחות מעבודות במחלקות שונות לאמנות.

     

    תערוכות גמר ()
    בר יחזקאלי, רקמה אנושית

    אחד הנושאים שחוזרים בתערוכות השונות הוא עיסוק בתהליך היצירה עצמו. אמנות היום היא מורכבת יותר מפעם וניתן לראות זאת בהרבה עבודות המשלבות מדיות וטכניקות שונות, כמו למשל בלה וולובניק, בוגרת המדרשה, שמגדילה רישומים קטנים. ה- Blow up הזה יוצר איכות מאד ייחודית. וולובניק, שסומנה ככוכבת המחזור, יצרה מיצב מרובה פריטים שעוסק בילדות עם רמזים אפלים ברורים.

     

    היה מעניין לראות עיסוק במלאכות יד, נושא שהופיע לא מעט גם בביאנלה בונציה בשנה שעברה. ראויה לציון קטרין שרים, בוגרת סמינר הקיבוצים, שעבודתה משלבת מלאכת הרקמה עם טכנולוגיה Low tech בעבודה שפרמה את עצמה במהלך התערוכה. גם בר יחזקאל, בוגרת המדרשה בבית ברל החליטה להכניס את תחביב הרקמה שלה לעבודת הגמר. תהליך העבודה שלה מתחיל בצילום, אותו היא ממירה לציור על בד וזהו הבסיס לרקמה שלה.

     

    תערוכות גמר ()
    קטרין שרים, רקמה וטכנולוגיה

    אחת החולשות הגדולות של כל תערוכות הבוגרים היא הציור. אנחנו מדינה ללא מסורת גדולה של ציור. אצל מובילי מהפיכת המופשט של שנות החמישים, דרך מורים נערצים כמו רפי לביא ויאיר גרבוז שחינכו לאמנות מושגית בשנות השמונים, הציור הקלאסי, המסורתי, לא נחשב למיומנות חשובה.

     

    תלמידיהם של מורים אלה הפכו בעצמם למורים שלא ממש יודעים לרשום ולצייר במובן הקלאסי של המילה. במשך שנים זה ניכר בתערוכות הבוגרים, שחלק מהציירים שבהם הולכים להשתלם אחר כך אצל אמנים שלמדו ציור אצל אבי הזרם הריאליסטי בארץ - ישראל הרשברג. אמנים אלה, כמו ארם גרשוני, אלדד פרבר וערן רשף הפכו פופולריים ביותר אצל קהל האספנים בארץ.

     

    תערוכות גמר (צילום: רוני אלמגור)
    ציור של רוני אלמגור, תחושת עומק מיסטית(צילום: רוני אלמגור)

    בתערוכות הבוגרים, רוב הציור בינוני ומטה. אציין רק תערוכת גמר אחת, של רוני אלמגור בבצלאל, שיצרה גוף ציורים מגובש ברמה גבוהה. היכולת שלה לייצר תחושת עומק בציורים שאינם עוסקים בפרספקטיבה מרשימה מאד. גווני הכחול העמוקים יוצרים אוירה של מיסטיות לילית קסומה.

     

    תערוכות גמר ()
    לוד בלילה, ספיר בראל

    בעולם הדיגיטלי שלנו, הדבר המפתיע ביותר בתערוכות הגמר הוא מיעוט העיסוק בטכנולוגיה. ניתן היה לצפות לראות נסיונות טיפול במציאות מדומה ובטח שיותר עבודות וידאו העוסקות באפקטים. מהבוגרות הבודדות שמתמודדות עם טכנולוגיה ועולם המסכים אציין את ספיר בראל, בוגרת המדרשה בבית ברל, המתעדת את העיר לוד בלילות. המיצב שלה מרובה מסכים ויוצר תחושה של מועדון, שבו הכל קורה בקצב MTV. סרטי הוידאו מעובדים ליצירת שלל אפקטים והעבודה מלווה בסאונד עכשווי. בוגרת סמינר הקיבוצים מיכל אורמן יצרה אף היא מיצב מרובה מסכים העוסק בהשפעה של גוגל על התרבות.

     

    תערוכות גמר ()
    מתוך המיצב של ספיר בראל, תחושה של מועדון

    אחת הסוגיות המעניינות בתערוכות הגמר היא הרב-תרבותיות או במקרים מסויימים – היעדרה. בבצלאל יש בוגר ערבי אחד וזה כנראה אומר משהו לגבי גישה פחות רומנטית ויותר פרקטית למקצוע, למרות שיש אמנים ערבים ודרוזים טובים ומצליחים. ליליאן אבו לייל מהמדרשה בבית ברל מציגה עבודת וידאו בנושא היחס המזלזל של החברה הערבית לנשים אמניות. מכיון שהמדרשה מספקת גם תעודת הוראה, דווקא שם יש כשלושים אחוזים של סטודנטים ערבים.

     

    פעם היו בארץ שני בתי ספר נחשבים לאמנות: בצלאל והמדרשה. בעשור האחרון הצטרפו מגמות אמנות חדשות במוסדות קיימים ונפתחו גם בתי ספר חדשים כמו בסיס, שששת הבוגרים שלו הם המחזור הראשון. בתי ספר ותיקים כמו מכון אבני ומוסררה (החוגג 30 שנה להיווסדו) נהנים אף הם מהפופולריות של לימודי האמנות וכל מוסד מחפש שילוב ייחודי או מורים בולטים. ברוב המקרים המורים הם עצמם אמנים, אשר נותנים את הטון לסטודנטים.

     

    תערוכות גמר ()
    מתוך עבודת הוידאו של ליליאן אבו לייל
     

    אבל הבעיה המרכזית של בתי הספר לאמנות בארץ היא שהם מלמדים איך לעשות אמנות אבל לא איך להיות אמנים. אמנות כקריירה חובקת היבטים לחלוטין לא אמנותיים כמו שיווק וקידום, יצירת קשרים, לוגיסטיקה ואפילו הנהלת חשבונות. הרבה ״פרחי אמנות״ מתייאשים כשהם מבינים שיש יותר במקצוע הזה מאשר לשבת בסטודיו וליצור.

     

    אז מה יעשו מאות הבוגרים החדשים? עבור רובם, לימודי האמנות יהיו כנראה אחת התחנות מני רבות שעוד יבואו, שיעשירו את ארגז הכלים שלהם ויעניקו

    להם מיומנויות שונות. לבודדים שבכל זאת יחזיקו מעמד מצפה דרך ארוכה אז קדימה לעבודה.

     

    את תערוכת הגמר של בצלאל ניתן לראות עד ה. 3.8

    את תערוכת הגמר של המדרשה בבית ברל ניתן לראות עד 8.8

    בגלריה שלוש מוצגת תערוכת בוגרים של מכללת ספיר עד 4.8

    בסמטאות מזל דגים ומזל אריה ביפו העתיקה תיפתח ב- 16.8 תערוכת חוצות ״יוצאים לאור 2018״, שתציג כשישים ממיטב עבודות הבוגרים של מוסדות האמנות השונים.

     

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים