שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חופשה משפחתית בחו"ל: לא חייבים אם לא רוצים
    זה הפך כבר ממש לטרנד, לצאת עם הילדים כל שנה לחו"ל לחופשה. אבל מה אם זה לא מתאים לנו, לילדים ובכלל? גאיה קורן מסבירה למה להישאר בארץ לא יפגע בלכידות המשפחתית שלה עם ילדיה. ואפילו להפך
    חם. ממש חם. כל כך חם שהתעוררתי עם יתוש שהתכרבל על הכרית, מתח את כנפיו ומלמל: תגבירי את המזגן ותעקצי את עצמך. אם היה לי כוח, הייתי עושה את זה, אבל התהפכתי לצד השני והוא זמזם לי שיר ערש. החום הורג אותי, אין לי כוח לעבוד, תאי המוח שלחו מייל שהם בחופשה עד אחרי החגים, וחסמתי את כל החברים שמעלים תמונות ממיקונוס כאילו הם נהנים.

     

    מאז שהתגרשתי אני מבטיחה לילדים שבשנה הבאה אנחנו טסים ביחד לחו"ל, אלא שמאז שהתגרשתי כל פעם יש משהו. פעם הילדה בצבא ואז הילד בצופים ואז הוא נוסע עם חברים לאילת ואז היא משתחררת, וכששניהם בבית – אירוע חריג כי הם עסוקים יותר מעומר אדם במסע הופעות – מתחיל הוויכוח לאן ניסע: לילדה לא אכפת אם נעשה בטן-גב או שופינג או שניהם, לילד גם לא אכפת, בתנאי שאין שופינג ואין בטן-גב או שניהם.

     

    חופשה משפחתית בחו"ל. לא תמיד כדאי (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    חופשה משפחתית בחו"ל. לא תמיד כדאי(צילום: shutterstock)

      

    ככה עוברות השנים, בכל פעם צץ תירוץ אחר, ואנחנו לא נוסעים. התירוץ הנפוץ "אין לי כסף" מעולם לא עלה, כי: א) אין לי כסף, ב) אם היתי *באמת* רוצה, היה לי כסף. התחלתי לשאול את עצמי למה אני לא נוסעת איתם לחו"ל, מדוע אני נמנעת מחופשה משפחתית, מה מפחיד אותי. הפעלתי על עצמי את כל המניפולציות של תורת האנ.אל.פי (ראשי תיבות של "נוירו לינגוויסטיק פרוגרמינג", תיכנות המוח והשפה מחדש) ושאלתי את שלוש שאלות המפתח: מה אני רוצה? מה עוצר אותי? איך ארגיש כשאשיג את מה שאני רוצה?

     

    התשובות המהירות שתת המודע שיגר לי היו: אני רוצה להישאר בבית, איזור הנוחות נותן לי שליטה, אני ארגיש ממש רגועה. פתאום הבנתי, שאם אקח לנופש את המשפחה הגרעינית המצומצמת שלי זו תהיה הפעם הראשונה שלי (ושלהם), ואין יותר מפחיד מהלא נודע. המחשבה שנהיה רק שלושתנו הרחק מסביבה בטוחה ומוכרת שלחה למוח אותות מצוקה, תיזהרי, זה מסוכן, לכי תדעי מה יהיה, במילא כל אחד רוצה לטוס למקום אחר, הם יריבו, מישהו יעשה פרצוף, מישהי תתעצבן, את תהיי מותשת ותשאלי את עצמך ביאוש: בשביל מה הייתי צריכה את כל זה?

     

    אז לא צריך.

     

    המוח שלי מתורגל בביטולים, בדחיינות ובשכנוע עצמי למה כדאי לוותר. אפילו לא צריך לתת הסבר, הוא יודע, וזהו. אל תתווכחו איתו, או איתי. אין לכן סיכוי מולנו, ננצח רק מתוקף היותנו במגננה עמוקה. אני כבר יודעת איך להיות השורדת האחרונה, כמו בימים שהייתי אלופת מחניים ביסודי: הייתי נשארת לבד על המגרש לא בגלל הצטיינות יתרה, אלא בגלל שהתחמקתי בזריזות מהכדורים שאיימו לפגוע בי.

     

    בשנים הראשונות היו לי יסורי מצפון שאבא שלהם לוקח אותם לחו"ל, אבל הדחקתי את רגשות האשמה, כי הילדים עשו חיים. אמרתי לעצמי שאם היינו נשואים הם במילא היו טסים רק פעם אחת או אם להסתמך על ניסיון העבר, לא היינו טסים איתם בכלל.

     

    "תבחרו את המלחמות שלכם", אומר הפתגם הידוע, ואני בחרתי להרים דגל לבן בים הנסיעות לחו"ל. אולי אני אטוס איתם מתישהו, אולי לא, זה לא מה שיחזק או יחליש את הקשר בינינו, זה לא מה שיקבע את איכות החינוך שלהם.

     

    כמו שזה נראה, כדאי שנתחיל במשהו קטן בארץ, איזה צימר לסופ"ש, בבוקר נשתכשך בבריכה, בצהריים נקנה מצרכים בצרכניה ובערב נשב בסלון. נשחק משחקי קופסא, הילד יגיד שאין מה לראות בטלוויזיה, הילדה תתלונן שנגמרת לה חבילת הגלישה ואין וויי.פיי, שיירת נמלים תרקוד קומסי-קומסה בין צנצנת הסוכר לקומקום האבנית החשמלי, וכולנו נהיה מאוחדים בקשר מיסטי שעובר בין אם לבת לאחיה, ומחשבה יחידה אחת תחלוף בכולנו:

    מתי חוזרים הביתה?!

     

    חופשה נעימה,

     

    גאיה קורן, מרצה 'אני מלכה' להערכה עצמית, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", ועתונאית בידיעות אחרונות.


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים