שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    בתזמון מושלם: דווקא בישראל נעשה סרט מורכב על MeToo

    שלושה סרטים שבוימו על ידי נשים משתתפים בתחרות הישראלית בפסטיבל הקולנוע ירושלים. "פרה אדומה" ו"אין בתולות בקריות" עוסקים בהתבגרות בפריפריה עם כל הקלישאות הנלוות לכך. "אישה עובדת" לעומתם, מתכתב באופן בוגר ורלוונטי עם תנועת ה-MeToo. הוא גם המסקרן מבין השלושה

    שלושה סרטים שבוימו על ידי נשים מתמודדים השנה בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים – שניים מהם הינם סרטי התבגרות שמתרחשים על רקע סביבה שאינה שגורה כלל בקולנוע הישראלי. וכפי שכבר נכתב כאן כמה פעמים בימים האחרונים, אם שרת התרבות ומלחכי פנכתה היו טורחים גם לצפות בסרטים ישראליים ולא רק לשמוע עליהם, הם היו מגלים שלטענותיהם אין כל שחר ובסיס. הנה לפניכם הראיות.

     

    "אין בתולות בקריות"

     

    סרט הביכורים של קרן בן-רפאל מבקש לתאר מצב של פריפריאליות פיזית ורגשית. ואולם התוצאה היא רצף של קלישאות, סמבוליות ואסתטיות, המלוות את סיפור התבגרותה של נערה בת 16 בקריית ים. מה אין פה? בית קפה שאיש אינו פוקד אותו למעט שני שיכורים רוסיים; טיילת חדשה שאמורה להפיח רוח חיים בעיר המנומנמת אך בנייתה נעצרה; ועיתונאי תל-אביבי יפה תואר שמייצג בעבור הגיבורה את ההזדמנות "לחתוך" מחייה המשמימים. וכן, גם מעשיה על בתולת ים שמקפיצה את כולם, ומבוססת, תתפלאו, על סיפור אמיתי שאכן התרחש בקריית ים לפני כעשור, כאשר שמועות על נוכחותה של בת ים מסתורית הביאו את ראש העיר להכריז על פרס בסך מיליון דולר למי שיביא הוכחה לכך.

     

    נקודת האור בסרט היא ג'וי ריגר ("החטאים"), שזכתה על הופעתה בו בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל טרייבקה. יש בדמותה המרדנית משהו שמזכיר שחקניות צעירות בסרטי התבגרות צרפתיים. ואכן הסרט, הפקה משותפת צרפתית-ישראלית שיצאה לאקרנים בפריז בשבוע שעבר, נראה קצת "לא מכאן". הכותרת המעט פרובוקטיבית מבקשת לקשר בין מיתוס ומיניות נשית, אך הסרט אינו תורם לכך אמירה משמעותית. העובדה שהגיבורה היא בת למהגרים רוסיים (יבגניה דודינה מגלמת את אימה "קשת היום"), היא עוד קלישאה של שוליות, ונוכחותו של העיתונאי (מיכאל אלוני) שמציתה את הפנטזיה – ברמה האישית והמקומית – רחוקה מלשכנע.

     

    מתוך
    מתוך "אין בתולות בקריות"

    הסרט בעיקר נדמה כסיפור התבגרות רומנטי שרחוק מלהיות כואב או מורכב במיוחד. הוא דומה לאינספור סרטים שכבר צפינו בהם, והדימוי של בתולת הים נותר לא יותר מאשר פנטזיה ריקנית ונטולת מימוש, שמנסה להחדיר אליו בכוח מידה של קסם ופיוט. במבע אחד של פניה של ריגר יש יותר מאלה מאשר בסרט כולו.

     

    "פרה אדומה"

    עוד סיפור התבגרות, הפעם כזה המתרחש על רקע ההתיישבות היהודית בסילואן שבמזרח ירושלים. השילוב של להט אמוני ורומן להט"בי מניב סרט מינורי, שמה שהופך אותו למעט יותר מסך חלקיו הוא סביבת ההתרחשות שלו.

     

    הגיבורה היא נערה בת 17 (אביגיל קובארי המרשימה) שהתייתמה מאימה בלידתה וחיה עם אביה החולם להקים את בית המקדש השלישי. כאשר לעולם באה עגלה אדומה – רואה האב בכך אות למימוש החזון. במקביל, מתאהבת בתו בבת שירות לאומי (מורן רוזנבלט), וסרטה של ציביה ברקאי-יעקב (שהוצג לראשונה השנה בפסטיבל הסרטים בברלין) מייצר אנלוגיה בין שתי התשוקות – המשיחית והגופנית.

     

    עיסוקו של הסרט בזהות מינית שטרם התעצבה מודגש כבר בבחירת שמה של הגיבורה – בני (קיצור של בנימינה). לידתה הפלאית של הפרה האדומה תובעת אנלוגיה עם התהליך שתחווה בני, שאף לה שיער אדמוני. זהו הרגע המזוהה עם גאולה – במובן הדתי-קיצוני ובמשמעותה האישית.

     

    קטונתי מלהצביע על מידת האותנטיות של הסרט, אבל קצת קשה להתרשם מדמותו של האב (בגילומו של גל תורן הטוב), שנדמה כאילו אין יותר מדי שותפים ללהט המשיחי שלו – בעיקר לא בתו שלו שמעדיפה כאמור את הנאות הגוף. בכלל, רגעיו הטובים של הסרט נוגעים לדינמיקה שבינו ובין בתו היחידה מאשר למחויבותו להקמת בית המקדש השלישי. התבטאויותיו בהקשר זה וכן ניסיונותיו לעלות להר הבית אינם אלא קלישאה של קיצוניות דתית יותר מאשר ניסיון להציגה באור שונה.

     

    "אישה עובדת"

    סרטה החדש של הבמאית הוותיקה מיכל אביעד ("דימונה טוויסט") הוא ה-סרט הישראלי של קמפיין #MeToo. זהו סיפורה של אישה צעירה (לירון בן-שלוש המצוינת) שזוכה לג'וב מבטיח בחברת נדל"ן מובילה. כאשר הבוס שלה (מנשה נוי בטוב שבתפקידיו) מנשק אותה לרגע על שפתיה, היא נרתעת אך מחליטה שלא לעשות מזה עניין. אחרי הכול, היא מבהירה לו שהיא אם ואישה נשואה. ההערכה שהוא רוחש לה המִתרגמת למשכורת מפתה ותחושתה שזוהי מעידה/אי הבנה חד פעמיים – משכנעים אותה להישאר.

    מתוך
    מתוך "אישה עובדת"(צילום: ורד אדיר )
     

    במקביל, הסרט עוקב אחר התמודדותו של בעלה (אושרי כהן) עם מסעדה כושלת שהוא זה עתה פתח. סרטה של אביעד מציג את האישה כמפרנסת העיקרית של משפחתה – לא דימוי שגור בקולנוע הישראלי – ועובדה זו תעמיק את הדילמה בפניה תעמוד הגיבורה בהמשך.

     

    זה היה יכול להיות סרט דידקטי המציג את מלחמתה של אישה אחת בעולם הגברי הטורף. אבל דמותה של אורנה הגיבורה, מעוצבת בקווים מדויקים שמונעים ממנה מלהפוך לדימוי של קורבן. נדמה שבכל רגע היא שואפת להמשיך ולשלוט בגורלה, גם כאשר היא מודעת לכוונותיו של הבוס שלה. היא אינה תמימה כלל ועיקר.

     

    באופן משונה, אורנה היא כמעט הדמות הנשית היחידה כאן (למעט אימה ואשת הבוס שאינן דומיננטיות). אין לה, למשל, חברה טובה שמולה היא יכולה להיפתח ואולי גם, מטאפורית, "לנשום". מאידך, בחירה זו מדגישה את סיר הלחץ הגברי שבתוכו היא נמצאת – מחוזרת על ידי גבר אחד שמנצל (גם) את נחיתותה הכלכלית מולו, ותומכת בגבר אחר.

     

    איני בטוח בשלב זה, שעלילת משנה המשלבת צרפתים המבקשים לרכוש דירות בוטיק בישראל (שהיא גם זו המובילה את הסרט אל שיאו הדרמטי המתרחש בפריז) – אכן מצדיקה את עצמה. כמתברר, האתגר העיקרי העומד בפני הגיבורה והבוס שלה הוא לשכנע אותם לקנות דירות בראשון לציון במקום במיקום המועדף, נתניה. אך ענייני נדל"ן בצד, סרטה של אביעד מציף על פני השטח מצב וסיפור רלוונטיים מאוד לזמננו, והוא עושה זאת בצורה ישירה אך לא תוקפנית.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ורד אדיר
    מתוך "אישה עובדת"
    צילום: ורד אדיר
    לאתר ההטבות
    מומלצים