"קמע": הפעם הקסם של בולניו לא עובד
בספרו הצנום רוברטו בולניו חוזר אל משוררת בוהמיינית במקסיקו של שנות ה-60, שהופיעה ברומן "בלשי הפרא" כדמות משנה. על אף הרקע הצבעוני, נדמה שמדובר בתחתית יצירתו של הסופר הדגול
מי שקרא את "בלשי הפרא" (1998) - בעיניי, הרומן הגדול ביותר של רוברטו בולניו (גדול גם מ-"2666") – כבר נתקל בדמותה של אאוּקסיליוֹ לָקוּטוּר, משוררת אורוגוואית בדויה שהופיעה ברומן כדמות משנה, בין עשרות דמויות משנה אחרות. כאן, ברומן הקצר "קמע" (1999), היא תופסת את מרכז הבמה כגיבורה ומספרת.
לקוטור, שהיגרה מדרום אמריקה למקסיקו בשנות השישים, מכנה את עצמה "אם השירה המקסיקנית", והרומן כולל שורת מפגשים שלה עם משוררים ובוהמיינים מקסיקנים בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים - כולל בן דמותו של בולניו עצמו, המכונה כאן ארטוריטו בלאנו. אותו אירוע מכונן בחייה, שתואר גם ב"בלשי הפרא" – הסתגרותה של לקוטור במשך 13 יום בשירותי הנשים בפקולטה לפילוסופיה וספרות במקסיקו סיטי, בזמן פריצת המשטרה לשם ב-1968 - מסופר גם כאן, והוא הופך להיות נקודת הזמן שממנה מסופרים רוב סיפוריה. שכן, לדבריה, בזמן השהות המבודדת הזו לוקטור לא רק הירהרה בעברה אלא גם חזתה בעתידה.
הגדולה של "בלשי הפרא" נשענה, בין השאר, על הבדיחה העצובה של יצירת רומן ענק, בממדי רומנים רוסיים ריאליסטיים של המאה התשע עשרה, שמתמקד כולו במשוררים. כאילו משוררים הם בני האדם היחידים בעולם. זו הייתה קינה - מלאת חיים והומור אומנם - על מות עולם האוונגרד. בכלל, הפרוזה של בולניו במיטבה היא המחשה של עליונות הספרות על החיים; תמה שמאז "דון קיחוטה" הפכה לתו מוביל בספרות הספרדית. הפרוזה הזו, יותר משהיא "על משהו", יותר מאשר תכניה, מצליחה לרתק בגלל השטף שלה עצמה. כלומר, אמצעי הייצוג הם כאן העיקר. התכונה הזו מתבטאת למשל ב-"2666", במשפטים שמתגלגלים בזה אחר זה אך למעשה מבטלים זה את זה, כך שהקורא נותר בלא כלום לכאורה - מלבד עצם המסע הנרטיבי.
דוגמה לכך מצויה גם בפתיחת הרומן הזה: "זה יהיה סיפור אימה. רומן פשע אפל ומבעית. אבל הוא לא ייראה כזה, כי אני המספרת אותו. אני הדוברת ולכן הוא לא ייראה כמו סיפור אימה. אבל לאמיתו של דבר, זהו סיפור על פשע נורא". אז רגע, שואל את עצמו הקורא, זה כן סיפור פשע ואימה או לא? מה בדיוק הקשר בין סוג הדוברת לסוג הסיפור? ולמה, למעט הצורך המוזיקלי, השירי, נחתמת הפסקה בחזרה על הטענה שהופיעה כבר במשפט הראשון? המשפטים מאיינים, אפוא, זה את זה, אבל מייצרים סקרנות ומתח וכוח נרטיבי. אלא ש"העלילה" בפסקה הזו אינה מתקיימת במציאות כי אם בתהפוכות קורותיו של הסיפור על אודות המציאות.
ב"קמע" המצב חמור אף יותר. פעמים רבות בזמן הקריאה אפשר להרגיש שהסופר נתקע, נתקע עם עושר מילולי אבל עם היעדר חומרי סיפור שיוכלו להיות תירוץ לפריקת העושר הזה. ברגעים מסוימים אפשר ממש לשמוע את גלגלי מוחו של הסופר זזים: "טוב, איך ממשיכים מכאן?" והתוצאה היא להג נפתל וסיפורים שאינם סיפורים – הם קטועים או מאולצים או פשוט לא מעניינים.
ובכל זאת, כמובן, מדובר בבולניו, כך שיש ברומן, מדי פעם, הסתלסלות וירטואוזית של משפטים, מטאפורות מרהיבות, עמודים בודדים מושכים ורמזים - רק רמזים - לעניין שמעוררת הדמות הראשית (שמתוארת, אגב, כמו דון קיחוטה ממין נקבה, כלומר גבוהה וכחושה). וגם רמזים - רק רמזים - לעניין שמעורר האקלים הבוהמייני השמאלי שמתואר בספר. למשל, דמות של משוררת שניהלה בעבר רומן עם צ'ה גווארה ("אני מודָה שרציתי לדעת איך צ'ה גווארה מזיין", אומרת עליה המספרת. "רגיל, זה ברור, אבל איך"). וישנו כאן גם אותו הומור עצוב עקרוני ומושך לב האופייני לבולניו, שרואה במשוררים ובשירה את ההוויה האמיתית היחידה. אבל באופן עקרוני, "קמע" הוא מה שנותר בתחתית החבית של יצירת בולניו; יצירה שבכללה היא אחת התופעות הספרותיות החשובות של זמננו.
"קמע", רוברטו בולניו, מספרדית: אדם בלומנטל, עם עובד, 153 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".
