שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לוליטה בת 60: בחזרה לילדה ששיגעה את עולם הספרות
    הוא הופיע לראשונה במהדורה משובשת בהוצאת ספרי ארוטיקה צרפתית, בין מקורות ההשראה אליו נזרק שמו של צ'רלי צ'פלין, והתרגום המוקדם לעברית התמקד בצדדיו הפורנוגרפיים. לרגל 60 שנה להופעת הגרסה הקלאסית של "לוליטה" בארה"ב, חזרנו אל העובדות המעניינות סביב יצירת המופת

    היא קלאסיקה בלתי מעורערת, מפסגות הספרות של המאה העשרים - וגם אחת היצירות הפרובוקטיביות, שעוד מצליחה לעורר מחלוקות היום. מהפרספקטיבה הזו, אולי הגיוני שנדרשו לולדימיר נבוקוב עשר שנים מתחילת עבודתו על "לוליטה" ועד שהספר ראה אור בגרסתו האנגלית הסופית בארצות הברית.

     

    אף שכתיבת הרומן הושלמה כבר ב-1953, נבוקוב העביר שנתיים בחיפוש אחר מו"ל שיסכים להדפיס אותו. זה קרה לבסוף בפריז, דרך הוצאת ספרי ארוטיקה שהביאה לאור מהדורה עם לא מעט שגיאות, בגרסה שהסופר לא אהב כלל. שלוש שנות חרם נוספות נדרשו לאמריקנים עד שהבינו עם מה יש להם עסק. אז, באוגוסט 1958, הודפס בארצות הברית הספר שתוך רגע הפך ללהיט וחקק מטבע לשון מפוקפק. יום הולדת 60 הוא זמן טוב לחזור לכמה עובדות מעניינות על היצירה.

     

    מתוך
    מתוך " לוליטה" בבימוי אדריאן ליין, 1997(צילום: באדיבות yes)

     

     

    ספקולציות רבות קיימות בקשר למקורות ההשראה ל"לוליטה". יש מי שחושבים שווידויו של הומברט-הומברט, האירופאי האינטלקטואל בן ה-37 החשוד ברצח, אודות אהובתו-ילדתו-המאומצת בת ה-12 - מבוסס על דגם של מערכת יחסים בה היה מעורב צ'רלי צ'פלין.

     

    בסרטו "הנער" מ-1921, הוא שיחק יחד עם ליטה גריי בת ה-12. השניים התאהבו וניהלו רומן כשגריי היתה בת 15. זה קרה במהלך עבודתם המשותפת על "הבהלה לזהב", בו היא לא הופיעה לבסוף משום שנכנסה להריון לא מתוכנן. כדי לפתור את הבעיה הם מיהרו למסד את מערכת היחסים השנויה במחלוקת בחתונה, והצליחו לשמור על נישואיהם עד 1927.

     

    גריי נולדה בשם ליליטה. מצלצל מוכר? בספר שכתבה על יחסיה עם צ'פלין היא סיפרה שהוא בחר את שמה החדש עם ליהוקה לתפקיד הראשי ב"הבהלה לזהב". מתוך חשש שהקשר בין השניים לא יעלה יפה בעיני הציבור, כשנישאו הוא גם שיקר לגבי גילה וטען שהיא בת 19.

     

    צ'רלי צ'פלין וליטה גריי, 1924 (צילום: Hulton Archiv, GettyImages IL)
    צ'רלי צ'פלין וליטה גריי(צילום: Hulton Archiv, GettyImages IL)

     

    גרסה אחרת קושרת בין הספר לסיפורה של פלורנס סאלי הורנר בת ה-11 מניו ג'רזי, שנחטפה בקיץ 1948 - השנה בה החל הסופר לכתוב את הספר. ואכן נבוקוב מזכיר את שמה של הילדה בספרו. לקראת הסוף, כשהומברט חוזר לעיר שבה פגש לראשונה בדולורס הייז, הלא היא לוליטה, הוא חושב לעצמו שאולי עשה לה מה שנעשה לאחת סאלי הורנר בת 11 על ידי מכונאי בן 55.

     

    אולם נבוקוב גילה התעניינות במערכות יחסים פדופיליות לפני פרשת הורנר. את תשוקתו של גבר בגיל העמידה לנערה צעירה הוא ניסה לכתוב כמה פעמים, במה שהפך לפיגורה שהופיעה ביצירות שונות שלו כמו הרומן "צחוק באפילה" מ-1932 (הספר יצא בעברית ב-1985, בספרית פועלים). עם זאת, נדמה שסיפורה של סאלי, שנחטפה למשך 21 חודשים, במהלכם עברה מניו ג'רזי לקליפורניה והייתה קורבן לתקיפה מינית חוזרת ונשנית – היה משמעותי עבור הסופר, שאולי מצא בו את המסגרת העלילתית שחיפש. למרבה הפלא לא הרבה נכתב על השפעת סיפורה של הורנר על נבוקוב, ושני ספרים שיראו אור בקרוב בארצות הברית עתידים לעסוק בעניין. 

     

     

    "לוליטה" ראה אור בעברית ארבע שנים לאחר הופעתו בגרסתו הראשונית בצרפת ב-1955. הוא יצא בסדרת ספרי כיס של מעריב בתרגום יוסף ורהפטיג. קשה להבין כיצד אחת היצירות הגדולות של המאה הקודמת יצאה כספר כיס בעלייתה ארצה. אף שנטען באותו תרגום כי מדובר במהדורה לא מקוצרת, ורהפטיג הצליח להתעלם מכך שמדובר בספרות והביא בעברית רזה ותכליתית את עלילתו הסנסציונית של הרומן.

     

    הומברט של נבוקוב לא מתבטא בבוטות. המיניות תמיד מוצאת את מקומה בספר דרך תיאור מורכב ולא ישיר, כך שלא מדובר ביצירה שמישהו חש צורך לצנזר. למעשה, התעלמותו של ורהפטיג מהפואטיקה הייחודית של נבוקוב דווקא הדגישה את הפרונוגרפיה ביצירה. נדמה כי נקודת המוצא של התרגום הזה הייתה מציצנית ושאפה לאפשר גם לדיירי הישוב העברי הצעיר להבין על מה כל המהומה שם בגולה.

     

    העוול תוקן רק ב-1986. אז ראתה אור גרסתו המוכרת של הרומן בארץ, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. תרגומה של דבורה שטיינהרט הכיר בשפתו הגאונית של נבוקוב, כלל הערות, דברי הקדמה ואחרית דבר של העורך מנחם פרי. כך מוקם הספר מחדש על המדף ומצא את המדור הראוי לו, בין הקלאסיקות הגדולות של המאה העשרים.

     

    ולדימיר נאבוקוב (צילום: AP)
    ולדימיר נבוקוב. גאון של השפה(צילום: AP)

    נבוקוב ידע על בוריין שלוש שפות – רוסית, אנגלית וצרפתית. הוא נולד בסנט-פטרבורג ב-1899 ואת עשרים השנים הראשונות בחייו העביר ברוסיה, אותה עזב בעקבות מהפכת 1917. עשרים ואחת השנים הבאות עברו עליו בגלות באירופה, בין אנגליה, צרפת וגרמניה. אז פרסם את יצירותיו הראשונות ברוסית (בהן הסיפורים שכינסה ותרגמה נילי מירסקי לספר "תריסר רוסי", בהוצאת הקיבוץ המאוחד). הוא כתב אז תחת הפסבדונים ו. סירין, בו עשה שימוש עד מעברו לארצות הברית ב-1940. בארץ שלימים כינה מדינתו המאומצת הוא כתב את "לוליטה", שכאמור ראה אור לראשונה בהוצאה הצרפתית "אולימפיה", ובאוגוסט 1958 הוא יצא לבסוף בגרסתו המוכרת לנו היום בארצות הברית, והפך ללהיט מיידי.

     

    מ-1960 עד מותו ב-1977, נבוקוב חי במונטרה שבשווייץ. בסך הכל, לאורך חייו הוא כתב 16 רומנים (בעברית ראו אור בין השאר "פנין" בעם עובד, "הזמנה לגרדום" בקיבוץ המאוחד, "ייאוש" בכתר ו"מרי" בכנרת), שמונה קובצי סיפורים, שבעה מחזות ותרגומים רבים (בהם "יבגני אונייגין" לפושקין).

     

    מתוך
    מתוך " לוליטה", 1962(צילום: באדיבות yes)

     

    Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta.

     

    לכתוב רומן שלם שמצלצל כך באנגלית, שאינה שפת אמך, הוא מעשה לא שפוי, ולנבוקוב אכן הייתה הפרעה הקשורה בשפה. הוא לקה בסינסתזיה והייתה לו היכולת לראות אותיות בצבעים. באוטוביוגרפיה שלו "דבר, זיכרון" (שראתה אור בארץ ב-1981 בספרית פועלים), הוא כותב שב-A הארוכה של האנגלית בכתב מחובר הוא רואה צבע של עץ רטוב לאחר סופה, בעוד ה-A הצרפתית מעלה גוון שחור מלוטש. הקבוצה השחורה כוללת גם G בצבע של גומי בגופרית ו-R בצבע סמרטוט מפויח שנקרע. N בצבע שיבולת שועל, ו-I היא אטרייה צולעת.

     

     

    כתיבתו הייתה גאונית, אך הוא לא ידע לדבר. נבוקוב הסכים רק לראיונות שאת שאלותיהם קיבל מראש ותמיד הכין טקסט עם תשובה שהקריא. בספר Strong Opinions, בו אסף ראיונות שנערכו עימו, הוא כותב בפתיחה: "אני חושב כמו גאון, אני כותב כמו סופר מכובד, אני מדבר כמו ילד".

     

     

    ולדימיר נאבוקוב (צילום: AP)
    "אני חושב כמו גאון, אני כותב כמו סופר מובחן, אני מדבר כמו ילד"(צילום: AP)

    ב-1962 הספר קיבל את עיבודו הקולנועי הראשון על ידי סטנלי קובריק, בכיכובם של ג'יימס מייסון וסו ליון, שבמהלך הצילומים הייתה בת 14. הוא אמנם הפך למעין יצירת קאלט בשל הרומן שעליו היה מבוסס, אך הביקורות לא חיבבו אותו. נבוקוב כתב בתחילה תסריט בן 400 עמודים לסרט באורך של שבע שעות. התערבותו של קובריק בתסריט הבלתי אפשרי פערה מרחק רב בין העיבוד הקולנועי לספר. בין השאר הוא צולם בבריטניה, התחיל מסופו של הספר והתקדם אחורה בזמן והרחיב בהרבה את מקומו של קווילטי (בגילומו של פיטר סלרס), יריבו של הומברט.

     

    הגרסה הקולנועית השנייה לספר נוצרה על ידי הבמאי הבריטי אדריאן ליין והופיעה ב-1997. הפעם הסרט היה קרוב יותר לספר, התקבל יפה אצל המבקרים, אך נכשל בקופות. הוא הופץ תחילה בבריטניה בלבד משום שבתי הקולנוע בארצות הברית סירבו להקרין אותו. מאוחר יותר עלה במספר מצומצם של אקרנים בארצות הברית, לאחר ששודר קודם בטלוויזיה האמריקנית.

     

     

    לנבוקוב היה פטיש מפורסם לפרפרים. הם העסיקו אותו במיוחד בארצות הברית, כשבמהלך שנות הארבעים הפך לאוצר של אוסף

     הפרפרים במוזיאון הזואולוגי של הארוורד. באותן שנים הוא גם נהג לעשות מסעות ארוכים ברחבי היבשת בעקבות החיות המכונפות, כשעל הדרך גילה כמה מינים חדשים והעניק להם שמות. אהבתו לפרפרים לא עלתה כמרכיב מהותי ב"לוליטה", אבל היכרותו עם הדרכים במדינה הרחבה עיצבה את הרומן במידה רבה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים