בשנה האחרונה, ג'ייקוב סובל ממחלה קשה ומסוכנת שמשבשת את חייו ואין שום דרך להחלמה מלבד תרומת כליה. "מחודש מרץ, ג'ייקוב עושה דיאליזה כל יום בבית”, מספרת בדאגה אשתו חנה. "כל יום, במשך עשר שעות שלמות”. אנגלמן עבר ניתוח קשה שאפשר את החדרת הדיאליזה ואחרי שקיבל הדרכה בבית החולים, הוא יכול לעבור את התהליך המייסר בבית. "זה מאוד מסורבל, מסובך וכואב", מסבירה חנה, "הוא צריך להישאר במיטה וצריך לאורך שעות מראש להכין את המכונה, לחטא, לסדר הכל, ואז הוא מתחבר בבוקר. הוא מחובר ישירות למרפאה והם יכולים לראות את התפקוד”.

המציאות הזו עדיין בלתי נתפסת עבורו. בגיל 66 הוא מוצא עצמו נתמך בפעם הראשונה בחייו. "אני עוסקת בהוראה אז עכשיו בחופשת הקיץ יותר קל לי להיות שם בשבילו”, אומרת חנה, “אבל כשאני בעבודה זה מאוד קשה. בעית הכליות החמורה גם גרמה לנסיקה ברמות הסוכר בעקבות הגלוקוז שבדיאליזה והוא חייב לאזן את זה עם אינסולין. כל אלו הופכים אותו לחלש מאוד וזה לא פשוט עבורו ועבור כולנו”.

ג'ייקוב וחנה. "המצב הדרדר במהירות"

ג’ייקוב נולד בקווינס וגדל כיהודי נלהב בניו יורק. בגיל 19 החליט לטייל באירופה ומשם עם חברים החליט להתנדב קיבוץ ומשם התאהב בישראל, נרשם לאולפן, ללימודים בטכניון ושכר דירה חיפה. בדירה מתחתיו גרה חנה. "אני הייתי אז בת 16", היא מספרת, "ומאז אנחנו ביחד. כזה בעל אי אפשר למצוא, הוא עושה בשבילי הכל כבר 44 שנים. הילדים ואני הכי חשובים לו. בכל דבר הוא חושב עליי. הוא עדיין מציין כל שנה את היום שהיכרנובמתנות או פרחים. אם יש גלידה בבית והוא רוצה, אבל יודע שאני אוהבת אותה, אז הוא לא יאכל. תמיד היה כך”.

בגיל 21 התנדב ג'ייקוב לחטיבה 202 של הצנחנים וחצי שנה אחר כך פרצה מלחמת יום הכיפורים. "הוא היה בחווה הסינית וחודש לא שמעתי ממנו. לא היה שום מידע על מה שקורה. "מכל היחידה נשארו 3-4 חיילים והוא אחד מהם”.

זו הייתה הפעם הראשונה בה ניצלו חייו של ג'ייקוב כנגד כל הסיכויים. הפעם השניה הייתה אך לפני 7 שנים, במיאמי, כשהוא כבר אב לאבישג ואלדד וסב לארבעה. "זה היה יום חג המולד וג’ייקוב, שנתן לעובדיו הנוצרים יום חופש, יצא בעצמו לעבודה. כשהוא יצא מהחניה התנגשה בו מכונית בחוזקה והוא הובהל במצב קשה לבית החולים. כמה שעות אחרי, במיון לא מצאו כלום ווהציעו שנתשחרר הביתה. ג'ייקוב פנה אלי ואמר שהוא לא מצליח ללכת. לא ידעתי מה לעשות ואז משום מקום הגיע רופא דובר עברית ששאל מה קרה,ומיד שלח אותנו ל-MRI. שם גילו שבר חמור בעמוד השדרה וזה היה נס. לו היינו יוצאים מבית החולים, הפגיעה הייתה חמורה בהרבה או שג'ייקוב לא היה בחיים”.

הוא אושפז לחודשים, עבר שיקום וניתוחים קשים ואלו הובילו בסופו של דבר, לטענת חנה, לבעיה בכליות. "החומרים שקיבל לטיפולים והבדיקות הובילו לפגיעה חמורה בכליות, וביחד עם הכדורים שקיבל לסכרת המצב הידרדר במהירות”.

בשנתיים האחרונות, המציאות שלהם משועבדת לדיאליזה והפתרון היחיד הוא כליה חדשה מתורם. מי שבוחר לתרום כליה, ברוב המקרים יוכל כבר תוך כמה ימים לצאת בריא וחזק מבית החולים כשמאחוריו הצלת חיים אמיתית. "התקווה שלנו היא למצוא תורם, זה הסיכוי היחיד", מסבירה דורית בכאב. "היה לנו תורם פוטנציאלי בניו יורק, אבל חברת הביטוח שלנו בפלורידה אמרה שלא משלמת את ההוצאות מחוץ למדינה. ניסינו להילחם בזה ולא הלך. התורם החליט לא להגיע לעשות את התהליך בפלורידה. זה דיכא אותנו מאוד”.

ג'ייקוב ומשפחתו מבקשים מכל מי שמעוניין לעזור, להגיע לפלורידה לטיול על חשבונם ולעבור את התהליך באופן יסודי, מהיר ויעיל. "תורם צריך להיות יומיים בלבד בבית חולים ויכול לחזור אחרי שבוע לעבודה”, מסבירה דורית.

בינתיים חברה המשפחה לחיה ליפשיץ, ניו יורקרית אשר מכנה את עצמה the kidney matchmaker. "חיה עוזרת לנו לנסות לאתר אנשים לפי סוג דם ומסייעת בכל דבר בדרך".

ליפשיץ כבר איתרה בעבר, באמצעות 'ידיעות אמריקה’, תורם לאחד מהחולים שהיא מלווה ומקווה שהפעם נצליח לגייס תורם נוסף. היא נחושה לאתר תורם לכל מי שפונה אליה, בעיקר אחרי שעברה גם היא את התהליך בעצמה. "זה התחיל כשלפני שנים ראיתי מודעה בג'ואיש פרס עם תמונה של אדם שנזקק לכליה. במודעה נכתב 'הצל חיים למצווה של פעם חיים'. זה דיבר אלי. חשבתי שיש מעט הזדמנויות כאלו". חיה הזדרזה לבדוק אם היא מתאימה להיות התורמת שלו ולצערה לא הייתה התאמה. היא נכנסה למאגר ולבסוף, זכתה להפוך לתורמת כליה. חוויה, שכפי שחשבה, שינתה את חייה כליל.

"מקווים לגייס תורם". משפחת אנגלמן

“ב-2005 תרמתי. זה רומם את רוחי. ראיתי כמה זה פשוט להציל חיים, וכמה התהליך כולו הוא קל. הרגשתי שזה עדיין לא מספיק לי ורציתי לעזור עוד ועוד. החלטתי להקדיש את כל זמני למטרה והתחלתי בדרכים שונות לגייס תורמים פוטנציאלים. אני לא מקבלת שום תשלום, לא משלמת לאף אחד, הכל מתחיל ונגמר ברצון טוב". היום, כשהיא כבר אחראית לכל כך הרבה תרומות מוצלחות, פונים אליה מרחבי העולם. "היו לי המון חיבורים שעשיתי למשל בישראל, בארה"ב, אוסטרליה, אני תמיד מנסה בכל מקום".

הקושי הגדול, לטענתה, הוא חוסר ההבנה של הציבור. "אנשים לא יודעים מספיק על זה. הם לא יודעים שהחיים יכולים להמשיך כרגיל. יש אנשים שמפחדים מהניתוח. אני בקשר עם הרבה אנשים שעברו את זה. לפני תרומה יש מלא בדיקות, אז אין מה לדאוג. הניתוח נעשה מיקרוסקופית, וכמובן אין שום הוצאות. הכל על חשבון הביטוח של החולה”.

ואכן, תהליך התרומההרבה יותר פשוט ממה שאולי נהוג לחשוב. "יש לנו 2 כליות, אחת כדי לחיות והשניה כדי לתרום, כאשר נשארת כליה אחת היא מגבירה את התפוקה ותעבוד מהר מאוד כמו שתיים. הניתוח הוא יחסית פשוט, בטח שבעידן הזה, בסך הכל שעה וחצי, מינימום כאבים וללא חתכים. ברוב המקריםהתורם ישתחרר לביתו כבר יום לאחר הניתוח". על פי הנתונים תורמי כליה נוטים לחיות שנים ארוכות יותר ויש גם סברות לסיבה. "הבדיקות השגרתיות הופכות להיות תכופות יותר לאחר הניתוח, והמודעות לגוף ולבריאות עולה".

ליפשיץ מתארת תחושה מדהימה של נתינה ושליחות. "אתה מרגיש שהייתה לך מטרה מדהימה. והמאמץ הוא כלל לא מאמץ. מישהו אמר שהיו לו טיפולי שיניים קשים מזה".

חיה וחנה שומרות על קשר יומיומי ומקוות שבקרוב יימצא תורם. "ג'ייקוב הוא אדם מאוד חזק", מסכמת חנה. "לא מתלונן. יש ימים שאני מאוד מדוכאת מזה ויש לי פחדים מזה, כי אי אפשר להיות על דיאליזה הרבה שנים. הוא פוזיטיבי וריאלי ונלחם. הוא עושה מה שצריך ומנסה לעשות הכל כדי לשפר את המציאות ולעמוד במצב הזה. זה לא מובן מאליו”.

Chaya Lipschutz, 917- 627-8336

e-mail- KidneyMitzvah@aol.com