האם ששני ילדיה התאבדו עוזרת לילדים בעלי צרכים מיוחדים

לאבד ילד זה סיוט. לאבד שני ילדים זה גיהנום. אבל ירדנה זית מרעננה (61) נאלצה להתמודד בדיוק עם זה: שניים מילדיה שמו קץ לחייהם. "זה מרגיש כאילו הכל היה אתמול", היא אומרת. "הפצע הוא אותו פצע. למדתי קצת לשים את זה בצד ולהמשיך, אבל זה תוקף אותך גם בלי העצב או הבכי. זה בניגוד לטבע שהורה יתאבל על הבן שלו".

הם היו משפחה עם ארבעה ילדים וטל היה הבכור. "הוא היה ילד שובב, לא הלך בתלם", אומרת זית. "הוא לא כל כך אהב ללמוד ובכיתה י' עזב את בית ספר והתחיל לעבוד עם בעלי לשעבר. אחרי שנה בצבא הוא הוציא פרופיל 21. הוא היה מאוד אימפולסיבי. זה היה הכל כאן ועכשיו. אם לא, אז שברו את הכלים ולא משחקים".

"בניגוד לטבע שהורה יתאבל על ילדיו"(צילום: אלבום פרטי )

בערב יום כיפור בשנת 1995 סיפר טל שהוא הולך לטייל עם חברתו. "בדיעבד הסתבר שהוא הולך למסיבה בבית של חברים. אחרי זה הוא הגיע הביתה וראיתי שמשהו מוזר. המבט שלו היה רדוף. שאלתי אותו מה קרה ופתאום הלסתות ננעלו. יש לי בת דודה שעבדה בבית חולים אברבנאל, אז הרמתי אליה טלפון והיא ישר באה, ואמרה לי - 'הוא בטריפ רע'. הוא נכנס לפרנויות וחשב שרודפים אחריו, שתיכף המשטרה תבוא. שאלתי אותה מה עושים והיא אמרה לי - 'או שהוא מתאשפז או שילך לפסיכיאטר שיראה אותו'".

הפסיכיאטר הסביר שהפרנויות עלולות להימשך שנה ורשם לטל כדורים. "הוא התחיל לקחת אותם וכל הזמן שאל אותי - 'אני אצא מזה?' היינו עומדים מול המראה והייתי אומרת לו - 'תראה איזה ילד יפה אתה. אתה עוד תצא מזה'".

הכדורים עזרו?

"הוא התחיל לאט לאט לצאת מהבית. הלך לבית קפה עם חברה שלו, טייל קצת, אבל מהר מאוד ביקש לחזור הביתה. הוא חזר לעבוד עם אבא שלו ויום אחד התקשר אליי ואמר - 'אני לא יכול, רודפים אחריי, אני לא יכול, אני פוחד לעשות משהו. כל הזמן הזה הוא המשיך עם הפסיכיאטר. שבוע לפני שהתאבד, הוא אמר לי - 'אמא הכל בסדר'".

טל. "אמר שהכל בסדר"(צילום: אלבום פרטי )

ב-19 בדצמבר 1995 היה היום שהשתנו חיי המשפחה. "ישבנו מול הטלוויזיה. בשעה שמונה ורבע הרגשתי את הלב שלי קופץ בחוזקה, ואמרתי - קרה משהו לטל. התקשרתי והוא לא ענה לי אז החלטתי לצאת לחפש אותו. נעמה, האחות הקטנה, אמרה לי שהיא באה וגם חברה שלו. לקחתי את האוטו ונסעתי לכיוון הקיוסק בשכונה.

"נסעתי ואמרתי לעצמי - הוא לא שם. המשכתי לנסוע לאזור התעשייה, היה לנו שם מבנה שהיינו שמים בו את הטרקטורים והמשאיות. כשהגעתי ראיתי את האוטו. נעמה רצה לכיוון המחסן, נכנסה ויצאה בריצה. אני נכנסתי וראיתי אותו תלוי".

איך מתמודדים?

"היו ימים שלא היה אכפת לי אפילו למות, אבל אמרתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי את הלוקסוס הזה. יש לי ילדים שצריכים אותי, וצריך להמשיך לחיות גם בשבילם".

"גיא העריץ את טל", היא מספרת. "ההפרש ביניהם היה 13 שנה והוא היה בשבילו הכל. הוא חיקה אותו בכל דבר. הוא עשה את אותו מסלול שטל עשה, וגם בכיתה י' הוא החליט שהוא לא רוצה להמשיך ללמוד. גם עבד עם אבא שלו. פחדתי כי הוא היה אותו דבר, אימפולסיבי מאוד.

"הוא היה הולך למסיבות, וחוץ מגראס לקח עוד דברים. יום אחד האחיינית שלי התקשרה אליי בהיסטריה ואמרה - 'אני לא יודעת מה קורה עם גיא, הוא רץ כמו משוגע ברחוב'. הוא הגיע אלינו הביתה ואי אפשר היה להשתלט עליו, הוא היה באטרף. עלה על האוטו של בעלי לשעבר והתחיל לדפוק לו על הגג. אשפזנו אותו בשלוותה. חודש ימים הוא היה שם כמו זומבי".

גיא. העריץ את אחיו(צילום: אלבום פרטי )

פחדת? הרגשת שזה אותו דבר שוב?

"גיא היה במחלקה סגורה, יצא למחלקה פתוחה, ואחר כך חזר הביתה. כל הזמן הוא היה שואל אותי - 'אני אצא מזה?' והיה מדגיש שהוא לא יעשה את מה שטל עשה".

האמנת לזה?

"רציתי להאמין. אבל ראיתי איך הוא היה מסתכל עליי. גם פרנויות, אותו דבר. חשבתי שאולי נצליח לעבור את התהליך הזה. זה ייקח הרבה זמן אבל הכל יהיה בסדר. אמרתי לו - 'תראה איזה גבר יפה אתה, הכל יהיה בסדר'".

ב-7 בספטמבר 2003, כשכבר היה נראה שגיא נמצא בדרך הנכונה להחלמה, הטרגדיה הנוספת היכתה במשפחה: "בבוקר גיא היה צריך לנסוע אז הלכתי לעבודה. בשעה תשע וחצי בבוקר קיבלתי טלפון היסטרי מהבת שלי שאמרה לי לחזור מהר הביתה.

"היה לנו בבית שק אגרוף. גיא חיכה שאלך, חיבר חבל ותלה את עצמו בבית".

מה הרגשת באותו רגע?

"התפרקתי. כל מה שעבר לי בראש זה איפה נכשלתי? איפה לא הצלחתי להחדיר בו את האהבה לחיים? איך הוא לא הקשיב לי? איך הוא לא האמין שאני אהיה איתו? אתה הבטחת לי. אמרת לי - אני לא אעשה לך מה שעשה לך טל. ראית מה עובר עלינו במשפחה. איך אתה עושה לי את זה? היה כעס נוראי.

"כשילד מתאבד, אתה לא מצליח להשתחרר מהאשמה הנוראית. התחושה הכי קשה זה התחושה של הכישלון. אמא אמורה לשמור על הילדים שלה ואני לא שמרתי. אתה נתת לי נשיקה בבוקר. מה עבר לך בראש באותם רגעים? יכולת להתחרט. יכולת לשים את הרגל ולשים את הכיסא בחזרה. אבל לא עשית את זה".

למרות הכל, זית הרימה את הראש. המשיכה קדימה, וכיום היא עובדת ב"בית איזי שפירא" עם ילדים פגועים. דווקא שם היא מוצאת את הרוגע ואת הנחמה. שם היא סוגרת מעגל, כשהיא עוזרת לילדים אחרים - "זה נותן פרספקטיבה על החיים", היא אומרת.

"מבהיר עם איזה קשיים הורים מתמודדים. הצעדים הקטנים שהילדים האלה עושים, זה האושר הכי גדול. החיים כנראה יותר חזקים מאיתנו. אנחנו צריכים ללמוד לחיות לצד הכאב".

את אוהבת את החיים?

"למרות הכל, אני אוהבת את החיים. הם מתנה. אני הולכת לטייל ואני נהנית לראות את הטבע, אני הולכת לרקוד ואני אוהבת. זו המשמעות של הבחירה בחיים, חבל שהילדים שלי לא אהבו את החיים מספיק".