פריז בלהבות

הוותק: שלושה חודשיים. במטבח: השף יוגב ירוס. על המשקאות: הברמן אריאל לייזגולד. הסגנון: צרפתי.

בתפריט: מנות אופייניות לביסטרו מהסוג שאפשר למצוא כמעט בכל פינת רחוב בפריז, כשבכל אחת מהן ניכר שדרוג קל לכיוון המטבח העילי והבינלאומי. למשל, טרטר עגל עם אנשובי וחלמון שליו (48 שקל), ביצי דגים שחורות עם תפוצ'יפס תוצרת בית וקרם פרש (58 שקל); גרטאן סרטנים על תפוח אדמה סגול ופרמזן (58 שקל), או חזה וכבד ברווז עם כרוב ניצנים ופירה (128 שקל). 

מה אכלנו: שני סשימי של סקלופ (28 שקל ליחידה). למעשה מדובר בצדפת סן קוקי שנחתכה בדקיקות - מנה ראשונה נחמדה ומתוחכמת למדי שהתאימה מאוד לקוקטייל בעל השם המריר־משהו Skinny Beach שליווה אותה. אחר כך, קצת פשוט וארצי יותר, סלט קיסר נטול עוף (42 שקל) עם הרבה עלעלי חסה פריכים שכוסו ברוטב שספק אם הוכן לפי כללי מילון הגסטרונומיה - עם חלמון חי, אנשובי ופרמזן – אבל היה טוב מסוגו.

אחריו קורנביף לשון (48 שקל) – ניסיון שהיה הירואי כשם שהיה מאומץ לייצר ולהגיש לשון עגל שעברה את כל התהליכים של בשר כבוש. למרבה ההפתעה, זה היה טעים. אחר כך שני רביולי זערערים (42 שקל) שהוכנו מדפי סלק וקולרבי כבושים ודקיקים שקופלו ומולאו בקרם רוקפור, שהיה מרוכז ותוקפני מדי.

לעיקריות: גם בגלל השעה המאוחרת יחסית וגם מפני שהיה חם מאוד במסעדה ויתרנו על בשר ואפילו על דגים והזמנו מנה פשוטה יחסית של מולים שבושלו בפרנו עם סלמי מעושן (82 שקל). בצרפת ובבלגיה מנות כאלה מוגשות באינספור סניפים של רשתות כמו "שה ליאון" עם לחם, צ'יפס ובירה. הלחם נועד לספיגת המרק הנותר בתחתית הקערה. כאן המנה הזו הוגשה כלשונה (בלי שום נוכחות של פרנו או סלמי, אם כבר מדברים על זה) או כל טוויסט אחר, למעט עקיצה לימונית קלה במיונז שהוגש עם הצ'יפס. סיימנו בסלט שברה (48 שקל) – סלט ירקות עם מדליונים של גבינת עזים חרוכה ופירות, ברוטב של ויניגרט שמפניה. במידה רבה, הסלט המעוקצץ והחמצמץ הזה היה המנה הטובה ביותר עד כה, אולי מפני שהיה גם המנה הקלה והמתאימה ביותר מבחינה אקלימית. על קינוחים ויתרנו, אבל לא על קוקטייל ובירה מהחבית.

לסיכום: הבעיות של הוטל דה ויל לא נמצאות בתפריט או באוכל. בממוצע התל־אביבי המקובל של 150 עד 200 שקל לסועד לארוחת ערב עם כל הפינוקים היא אמנם מעט יומרנית מסוגה, אבל סבירה למדי. הקשיים נמצאים במישור פרוזאי יותר: קודם כל, הביסטרו הפריזאי הממוצע מיועד בדרך כלל לתושבי הרובע, המגיעים אליו ברגל. להוטל דה ויל מגיעים מכל העיר, אבל אין שום אפשרות לחנות ברחובות הסמוכים לו, גם בגלל חסרונם של חניונים עירוניים בקרבת מקום. אנחנו שוטטנו שעה שלמה שבסופה מצאנו חניה דחוקה בחניון של נמל תל־אביב, מרחק רבע שעה הליכה, שבנסיבות אחרות הייתה יכולה להיות תענוג, אבל לא בערב תל־אביבי קייצי שיושב עליך כמו סחבה לוהטת. הפתרון, אם אתם מגיעים מחלק אחר של העיר או מחוצה לה, הוא תחבורה ציבורית.

במסעדה עצמה אפשר לשבת בחוץ, על המדרכה, אבל האפשרות הזו לא ריאלית לטעמי לפחות עד אוקטובר. בפנים צפוף ורועש מאוד. יש אמנם מזגן, אבל כשהדלתות פתוחות חם מאוד. תורידו את הטמפרטורה ב־10 או אפילו ב־15 מעלות, והוטל דה ויל תשתפר פלאים. נחזור אליה בחורף, ולא דקה לפני.

• הוטל דה ויל. דיזנגוף 230, 03-9746999, פתוח: 02:00־17:00