"אמבולנס": קשה לצפות במלאכים האלה

ביקורות נוספות:

"אף פעם לא מאוחר": תל אביביות נגד קיבוצניקית

"פטריק מלרוז": במילה אחת - וואו

"נינג'ה ישראל": זה לא נראה מבטיח

"אמבולנס" (שמבוססת על פורמט בריטי עם אותו השם) לא המציאה את הגלגל בז'אנר – היא אולי משנה אותו קצת. התפקוד של עובדי ומתנדבי מד"א קצת שונה, מערכת היחסים שלהם עם האנשים שהם מטפלים בהם קצרה יותר, יחסית למנתחים למשל. בנוסף עדיין לא אולצנו להתפלש בחייהם הפרטיים של האנשים שמרכיבים את צוותי מד"א. הסדרה מתמקדת בינתיים בסיקור של אחורי הקלעים באירועים שאנחנו מקבלים בעיקר דרך אמצעי התקשורת. טביעות, תאונות דרכים, נפילות ושאר מריעין בישין שאנחנו שומעים עליהם בחדשות אבל הם מקבלים אותם יד ראשונה. פלטפורמה גרפית מצוינת ממחישה באופן מוצלח את התנועה שמאפיינת את הצוותים – איפה הם ממוקמים, מאיפה מגיעה הקריאה, כמה זמן יקח להם להגיע.

נותנת תחושה מציאותית. "אמבולנס"(צילום: ינאי יחיאל)

אחד האלמנטים שחוזרים על עצמם בסדרות מהז'אנר הזה, ונערכים פנימה אחר כבוד כרגעים מרגשים ומפעימים במיוחד, הם אלה שבהם האנשים שמטפלים בנו ומצילים אותנו חווים קריסה או משבר כתוצאה מעומס רגשי, רצף של אירועים סוחטים שאתה חייב להיות על אנושי או מנותק לחלוטין כדי להתמודד איתם מבלי לפתח פוסט טראומה קטן משל עצמך. גם "אמבולנס" לא מוותרת על הווידויים האמיצים האלה, מה שגורם לי לתהות, בהתחשב באוברדוז הסדרות מהסוג הזה, האם אני, כצופה, מסוגלת להתמודד עם רצף כזה של אסונות? נכון, אלה החיים ונכון, כוחות ההצלה עושים עבודה קדושה, אבל בואו נגיד שהסדרה הבאה שתצטרף לנישה תצטרך לעשות מאמץ משמעותי כדי לעורר עניין שיאזן את הקושי הנפשי.

"אמבולנס" עושה עבודה טובה בלהכניס את הצופה לאמבולנסים עצמם, לקבל את התחושה הריאליסטית. ובמהלך הצפייה עולה נתון לא מובן מאליו – כמות הכסף שמושקע במאמץ להציל את חיי אדם הוא לא קטן. מסוקים מורמים לאוויר על ימין ועל שמאל, מכשור יקר והאמבולנסים עצמם. זה מפתיע כי אם מרחיבים קצת את העדשה, זוהי אותה מדינה שלא תציל את חייך אם תהיה עני, שלא תספק לך קצבה הגיונית אם תשאר נכה, שלא בטוח שתחשוב פעמיים לפני שתשלח אותך להילחם, שלא תטרח לעזור לך אם תחיה תחת מטחי טילים. כך שמהבחינה הזאת ייתכן ש"אמבולנס" הצליחה ללכוד אי קטן שבו כנראה החיים שלנו שווים משהו, או לפחות שווים שמישהו יציל אותם.