שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "עד ארגיעה": לקרוא את רונית מטלון מחדש
    קובץ המסות של רונית מטלון נע מסקירות לסופרים כמו וירג'יניה וולף, יהושע קנז ודוד פוגל - לטקסטים אישיים, מורכבים וחשופים. קוראים שהלכו איתה כברת דרך יוכלו למצוא בו פתח נוסף לספריה שלה

    "לא הבנתי למשל למה ברנר מתכוון במושג 'הריאליות הקדושה', מהי 'הריאליות הקדושה'. אבל ההדהוד של הניסוח הזה, גם בלי ההבנה - הייתה לו משמעות עצומה לגביי. כמעט כמו של מנטרה". המשפטים האלה לקוחים מהטקסט האחרון שרונית מטלון פירסמה בחייה, ונכללים בקובץ המסות החדש "עד ארגיעה". הוא היה מיועד לקהל מאזינים בטקס. הקריאה אותו בתה של הסופרת, שקיבלה בשמה את פרס ברנר. בלילה מטלון נפטרה.

     

    הצירוף "הריאליות הקדושה" מעיד יותר על מטלון מאשר על ברנר. על תפיסה חמורה ולמעשה מקדשת של החוויה הספרותית, של כתיבת פרוזה ריאליסטית ושל קריאה בכלל. מטלון פירסמה כבר ספר מסות אחד בחייה, "קרוא וכתוב" (2001, הספריה החדשה), שכלל גם רשימות עיתונאיות, כתבות שטח, ראיונות עם אנשי ספרות ואמנות - לצד טקסטים שקרובים יותר למסה קלאסית. הקובץ המוקדם מתאר בעקיפין את הכניסה של מטלון לעמדת הסופרת, דרך עולם העיתונים וכתבי העת, דרך קריאות פרשניות של אישה צעירה עדיין.

     "זה מה שאני מרגישה כשאני כותבת: שאין לי גוף" (צילום: דוד סאלם  ) (צילום: דוד סאלם  )
    "זה מה שאני מרגישה כשאני כותבת: שאין לי גוף"(צילום: דוד סאלם )

    הקובץ החדש, שעומד בסימן מותה בדצמבר האחרון, בגיל 58, משקף יותר מבט לאחור, בחינה חוזרת של עמדות מגובשות, ובעיקר, פנייה לקהל - בכנסים, בהרצאות - בשם הספרות. פחות פנייה אל הספרות בשם הקוראים, שהייתה עניין בולט יותר בקובץ הראשון.

     

    למרות הבדלי המעמד ונסיבות החיים ששני הספרים משקפים, בשניהם מטלון מנסה להסביר, ספק לקוראים, ספק לעצמה, מה מפריד בין דיבור וכתיבה ישירים על עצמך, על חייך ועל תולדותיך, לבין עיצוב ספרותי של חומרים אוטוביוגרפיים. וזאת לאורך העשורים שבהם הכתיבה התיעודית, הממואר, הביוגרפיה והאוטוביוגרפיה התמקמו במרכז הבמה הספרותית. בשני הקבצים היא מתעקשת לתאר את הכתיבה, את יצירת הסיפור, כרגע של חירות הדמיון והלשון. "זה מה שאני מרגישה כשאני כותבת: שאין לי גוף", היא כותבת במסה הפותחת כאן.

     

    החלקים הכנים והחזקים ב"עד ארגיעה" מתארים את השאיפה לשוב לחוות כקוראת, וכנראה ככותבת, אלימות ספרותית כזאת. להגיע למצב שבו נמחק הגבול ההגיוני בין החיים לספרות, בין קורא לכותב. ואולי להיפטר מהעמדות המוכרות, המנומקות, המאובנות כבר, שמטלון גיבשה לגבי האופן שבו ראוי לקרוא ולכתוב ספרות. אולי זאת גם הכוונה בדבריה, בפתח הספר, על "הרגעים היקרים ביותר בכתיבה (...) שבהם אני 'לא-אני'".

     

    רונית מטלון,

    "עד ארגיעה" מקבץ את רוב המסות והרשימות של מטלון שהתפרסמו אחרי צאת "קרוא וכתוב". סוגים שונים של מסות, רמות שונות של חשיפה והעמקה. עריכת הספר בנויה על רצף מוצלח, מבחינת הקשרים הגלויים בין הרשימות, שלא מבוסס לרוב על התקדמות כרונולוגית. במובן רחב יותר, לאורך הקובץ נוצר מעבר מכתיבה קלה יותר, מסקירות של סופרים וספרים - דוד פוגל, למשל, ויר'גיניה וולף, יהושע קנז - לכיוון מסות רחבות, חושפניות ומורכבות יותר לקראת סופו.

     

    הקובץ מצייר גם את הנסיגה המתמשכת של מטלון לאורך שנות האלפיים, ודאי בעשור האחרון, לעמדת הסתגרות, חשד ועייפות ביחס לעולם התרבותי והפוליטי סביבה. ואולי גם ביחס לקוראיה. בניגוד לתיאורים של מסע, יציאה החוצה ושיחות עם אנשים מחוץ להקשרים ספרותיים ב"קרוא וכתוב", הקובץ הנוכחי שב ומתאר רגעים של חיכוך עקיף או ישיר בין מטלון לזולת. לפעמים גם המילים עצמן מייצרות רוגז וגיחוך: "אחרי שגומרים לקרוא ספר של אליס מונרו (כן, כן, 'גומרים' דווקא ולא 'מסיימים', באותה התחסדות לשונית שטופת זימה, בעצם, שהשתלטה על העברית)..."

     

    מעבר לדיוקן של מטלון עצמה, הקובץ משרטט את העמדה האמנותית והעקרונית, אותה תפיסה מקדשת של החוויה הספרותית, שהפנימה מדורות של אנשי ספרות עברית וישראלית, חלקם מוזכרים בקובץ. לפעמים האידיאל הזה מקבל ביטוי מוגזם, הרמטי. לפעמים נפוח ונזפני. מטלון של "עד ארגיעה" היא כותבת מלוטשת, עם ארסנל מודע של אנקדוטות ומשלים. עם אג'נדה ספרותית ממורקת. בשיאה, היא תוקפת ומבקרת את עמדותיה. לא פעם היא בוחנת מחדש את העמדה המאדירה והצחיחה של הספרות כביטוי ליושר מוחלט. במקומות אחרים היא מעידה שעם השנים הולכת וכאילו חומקת ממנה האפשרות לפגישה משמעותית עם ספרות - כקוראת, גם ככותבת. ברשימה שעל שמה נקרא הקובץ, מטלון מציינת "במנייני האבדות" שהיא צוברת עם השנים, את הפרידה מ"חוויית הקריאה כמנוס מוחלט מהמציאות (...) כאשפוז מרצון וברצון בתוך הספר".

     

    הקובץ הזה הוא צעד חשוב ומרשים של הוקרה כלפי מטלון ושל סיכום עצמי מצידה. קוראים שהלכו איתה כברת דרך, שמכירים

     את כתיבתה ואת האישיות הציבורית שלה, בוודאי יוכלו למצוא בו פתח נוסף לספריה. אבל הקובץ היה מרוויח מתגובה פנימית, מכתיבה רגשית, מעורבת, ביקורתית, על מטלון. כלומר, מעריכה פעילה שמנסה לפרוץ את מעגל קוראיה הקיים, לעורר כלפיה התלהבות או ביקורת. הרי זאת הקוראת שמטלון מתארת לאורך הקובץ, כאישה בוגרת, כסופרת מבוססת, הקוראת שהיא אולי מבקשת לשוב ולהיות: מופעלת, מותקפת, מנצחת, מובסת. במובן הזה, הקובץ מבטא יותר חובה מאשר מחויבות.

     

    "עד ארגיעה: מסות", רונית מטלון, בעריכת מיכל בן-נפתלי ומיכאל גלוזמן, אפיק, 244 עמודים

     

    הביקורת פורסמה ב-"7 לילות", "ידיעות אחרונות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים