אדולף אייכמן הפך לבן אדם רגיש על המסך
המבצע הנועז של המוסד לתפיסת המוח מאחורי מכונת ההשמדה הנאצית בארגנטינה, זכה לעיבוד קולנועי בסרט "מבצע פינאלה". את אייכמן מגלם בן קינגסלי - שהפך את המפלצת לגבר מיוסר, נעים ועדין, ודווקא ארגון הביון המהולל מוצג באור בעייתי. בהקרנת טרום הבכורה בניו יורק הסביר הכוכב למה חשוב כל כך להפוך את דמותו לאנושית
נקודת הפתיחה של הסרט אמורה להיות גבורתם של לוחמי המוסד במשימה המורכבת ללכוד את הפושע הנאצי שחי בארגנטינה ולהביאו למשפט בישראל בשם העם היהודי כולו. אולם כבר ברגעים הראשונים ארגון הביון המהולל מוצג באור בעייתי. בטרם מגלים הצופים כי תפיסתו של הוגה הפתרון הסופי אינו בראש סדר העדיפויות של קהילת המודיעין שמתרכזת בזירה הערבית, אנחנו מתוודעים לדמותו של פיטר מלקין (אוסקר אייזק) בניסיון התנקשות כושל, שמביא לאובדן חיי אדם אחר בשל טעות בזיהוי. המתחים נחשפים גם בעיצומו של המבצע, על רקע אישי ומקצועי. הבדלי הגישות והרגישויות ניכרים בחילופי הדברים בין מלקין לשאר חברי הצוות: צבי אהרוני (מייקל ארונוב), רפי איתן (ניק קרול), משה תבור (גרג היל), יעקב גת (תורבן ליברכט) והרופאה חנה (מלני לורן). על כולם מפקח ראש המוסד איסר הראל. אותו מגלם ליאור רז בהופעה פושרת נטולת ניואנסים ובמבטא ישראלי כבד, לא חינני כמו זה של גל גדות ("וונדר-מן" הוא לא), אבל מוצדק במקרה זה. גם אוהד קנולר מופיע פה בתפקיד הסוכן אפרים אילני, וכן פיטר שטראוס והיילי לו ריצ'רדסון כאב ובתו היהודים-ארגנטינאים.
יותר משאייכמן מזכיר את הבוס הנבזי שלו היטלר, הוא מהדהד את דמותו של חניבעל לקטר, הזכור לרעה וגם לטובה מהופעתו המצמררת של אנתוני הופקינס ב"שתיקת הכבשים" זוכה האוסקר. סיפור המסגרת של יצירת המופת ההיא עוסק במבצע של ה-FBI, אולם ליבו פועם מתוך הקשר האינטימי שנרקם בין הרוצח הסדרתי קר-הרוח לבין החוקרת קלריס סטרלינג. מבט מהפנט, מילים מכוונות היטב והמון קסם אישי ממיסים את הסורגים שבין השניים וגם את האישה הקשוחה לכאורה שמולו. זו גם הדינמיקה שבוקעת מהקרבה הבלתי נתפסת שנרקמת בין אייכמן לשובה שלו מלקין, כשהם שוהים יחדיו בחדר בבית המסתור של המוסד בבואנוס איירס. הסוכן הישראלי שאיבד את אחותו בשואה מנסה לתמרן את שנוא נפשו לחתום על מסמך שדורשת חברת אל על. אך במהלך השיחות, הנאצי המחוכם מותיר את חתימתו על לוח ליבו של מלקין - לא כצריבה בוערת של מספר על הזרוע, אלא מתוך שיחה, הקשבה והבנה.
ברגעים אלה כשחיוך על פנייך ודמעה בעינייך צצה אותה חמצמצות מעקצצת, שאין ממנה מפלט. לא מדובר בהומור פרודי האופייני לדמותו של היטלר לאורך השנים על המסך הגדול (מ"הדיקטטור הגדול" של צ'ארלי צ'פלין ו"המפיקים" של מל ברוקס, דרך "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו, ועד לפרודיות הרשת "היטלר מחפש חניה" ודמויותיה שמבוססות על "הנפילה" של הירשביגל) - כאלו שאפשרו לנו להשתבלל בתוך בונקר מופרך של סלפסטיק והגחכה. אין שפם להתחבא מאחוריו, גם לא מחוות ידיים נוקשות ומוקפדות להחריד. "מבצע פינאלה" אינו קומדיה, ולא פרודיה, וההומור היבש והציני של אייכמן נובע משנינותו, מקור הרוח הציני שלו, מאנושיותו. לא רק הבדיחות המחוכמות, גם רגעי השבירה, הדאגה למשפחה, הזהות הבדויה שנכפתה עליו וגרמה לו לחיות בשקר - כל אלו כמעט מציגים אותו כגיבור טרגי. ברוח זו גם ההסברים שלו מקבלים צביון הגיוני. הוא מסביר שכל מעשיו נועדו להגן על ארצו מהאיום שעמד לפתחה ובתוכה, ושניסיונותיו לפתור את הבעיה היהודית כללו קודם כל הגליה וחיפוש חלופות אחרות להרג המוני. ואם כבר הרג המוני אז לא כחיות ביער. ייתכן שהוא באמת רק מילא פקודות, אבל האם זה משנה?
קינגסלי זכור מתפקידו כמהטמה גאנדי שוחר השלום בסרט זוכה האוסקר "גאנדי", אולם באמתחתו תפקידים שונים בהם גילם אישים מתולדות האנושות - מהמהפכן הרוסי ולדימיר לנין, דרך הגנגסטר היהודי מאיר לנסקי, הקולנוען ז'ורז' מלייס, האמן סלבדור דאלי, והמלך הורדוס, והוא זכור לרבים דווקא בדמותו כניצול השואה יצחק שטרן מ"רשימת שינדלר". הפעם הוא מגייס את מלוא כישרונו כדי לטעון בחיוניות את דמותו הקרה והדחויה של אייכמן. קיגנסלי סיפר שעל מנת לשמור על נתק מכוח המשיכה הפתייני של אישיותו התייצב לצילומים עם חיבור שכתב אלי ויזל, אותו הכיר אישית. בנוסף, הוא צייר את דיוקנו של אייכמן כמושא מקביל לזהותו: "לא יכולתי להרשות לאייכמן להיכנס פנימה. הוא נשאר על הקנבס שלי, אך בסוף כל יום רחצתי את ידיי, הנחתי את המכחול והשארתי אותו בסטודיו. הייתה הפרדה אמיתית ביני לבינו. לא הייתה אפשרות שהוא יזהם אותי. זה נוגד את האינטואיציה שלי באופן גורף כי בדרך כלל אני אוהב את האנשים שאני מגלם. בשבילי זו הייתה כמו נקמה מוזרה. החלטתי להפגין כלפיו את אותה אדישות שהוא הפגין כלפי הקורבנות שלו. אז לא שפטתי אותו, אבל הייתי אדיש אליו לחלוטין".
הבמאי כריס וויץ, בן של יהודי גרמני שנמלט מארצו לפני עליית הרייך השלישי, נודע בעבר כבמאי דרמות וקומדיות מצליחות כמו "אמריקן פאי" ו"רווק פלוס ילד", ובהמשך פנה להוביל שוברי קופות גדולים כמו "מצפן הזהב" ו"דמדומים: ירח חדש". לאחרונה היה שותף לכתיבת התסריט של "רוג אחת" ואף גייס את הסרט הטעון פוליטית מבית "מלחמת הכוכבים" כמפגן מחאה נגד בחירתו של דונלד טראמפ. עתה כבמאי "מבצע פינאלה", הוא מבקש להעביר מסר נוקב על האפשרות של עליית הפשיזם בכל מקום, בכל זמן. "אתה מקווה שאנשים הולכים לבית קולנוע אפל וכשהם יוצאים ממנו הרהיטים בראשם שינו מקום", אמר לקהל, "אני חושב שבתקופה שבה האפשרות של גזענות ושנאה משתלטות עלינו, אנחנו צריכים לשקול שגרמניה הנאצית לא הייתה תרחיש ייחודי, אלא שהיא בעבוע של אפשרויות סבירות בטבע האנושי בנסיבות מסוימות. כך שהדיון משתנה למה אנחנו היינו עושים במצב דומה".
בסופה של ההקרנה המיוחדת ב-JCC מנהטן, ווייץ וקינגסלי זכו לתשואות ולו רק על אומץ לבם, אולם לא מן הנמנע שהם ייאלצו להתמודד עם ביקורת על הדרך החריגה שבה בחרו להציג את אייכמן, רחוק כל כך מהדימוי הקר והעקר שהורגלנו בו. הם העזו להתבונן פנימה מבעד לכלוב הזכוכית המשקף, בדיקטטורים ועושי דברם לאורך ההיסטוריה, וגם בבני אדם באופן כללי. כדי להמתיק את הגלולה החמוצה שגואה בתוכנו במהלך הצפייה, הם משלבים תזכורות לפשעים להם אחראי האיש מאחורי מכונת ההשמדה הנאצית, כשחזורים דרמטיים משדות הקטל ביערות מזרח אירופה, או חומרי ארכיון ממשפט אייכמן המשובצים לקראת סוף הסרט. רגעים אלה מחלצים את הצופים מכוחו הממגנט של פושע המלחמה ומכוונים מחדש את המצפן המוסרי שלנו כיהודים צודקים ובטוחים בעצמם, אל מול אייכמן - המפלצת הזדונית. את דמותו האנושית כפי שהיא מופיעה בסרט נדחק כנראה לתא זכוכית בתוך תת המודע. בלי חמיצות, בלי התחבטות. גם זה הרי רק אנושי.
