קאמבק כרקדנית בגיל 54: "היה משבר, הזנחתי את הגוף שלי"
אחרי יותר מעשור שבו לא עלתה על הבמה, היוצרת המוערכת נעה דר חוזרת לרקוד במסגרת פסטיבל "צוללן". בריאיון היא מספרת למה פירקה את הלהקה, על אתגרי הגוף בגיל 54 ("לא צריך לדרוש מבן 40 לעשות מה שהוא היה יכול לעשות בגיל 20") ולמה אחרי כל הדרך שעברה היא עדיין לא מרגישה הצלחה
"התחלתי לרקוד בתוך הכנרת. הייתי עומדת במים שהיו מגיעים לי עד הראש ושם רקדתי. מצד אחד לבד ומצד שני במרחב שאין לו סוף" - כך מתארת הרקדנית והכוריאוגרפית נעה דר את החיבור הראשוני שלה כילדה בעמק הירדן אל עולם המחול. עכשיו בגיל 54 היא חוזרת אל אותה הילדה אחרי שנים בהן לא רקדה, בדיאלוג תנועתי חשוף, במסגרת יצירתה נוע-נוע NOA-NOA שתעלה בבכורה בפסטיבל "צוללן" הקרוב.
פסטיבל "צוללן" מתקיים זו השנה השביעית בישראל. במסגרתו, במשך שלושה סופי שבוע בסוף אוגוסט-תחילת ספטמבר מגיעים אל גלריות ותיאטראות בתל אביב יוצרים עכשוויים מכל רחבי העולם לצד יוצרים ישראליים ומביאים יצירות ייחודיות אל הקהל הישראלי. מליג'יה לואיס שחוגגת את הגוף השחור, וולמיר קורדיירו ומרסלה סנטאנדר קורבלן מצ'ילה ברזיל וצרפת, שמשכתבים את שפת המחול המודרני, ועד מירב דגן שבמופע "מחורבנת" עוסקת במחזור החודשי ואריאל ברונז שבמופע Me2Much מאתגר את הקונצנזוס סביב תנועת ה-MeToo דרך מגע עם הקהל.
"הבחירות של המנהל האומנותי עידו פדר מייצרות איזשהו גירוי אינטלקטואלי, גירוי מנקודת מבט שאתה לא רואה במופעים שבמהלך השנה מגיעים לישראל או קורים פה", מספרת דר על הפסטיבל בו בחרה כבית לבכורה. "השנה יש מקבץ מאוד מעניין של יוצרים מכמה דורות. זה מקבץ של דברים שבאים מכל מיני עולמות וזה מאוד מגוון, אבל כן יש להם איזשהו מכנה משותף, נושא שמאחד אותם, וזה תמיד לא המובן מאליו, הם תמיד מעוררי שאלות".
הנושא המאחד שנבחר השנה לפסטיבל הוא PrimiTV. הרעיון הוא, בעיצומו של העידן הדיגיטלי, להציע מצד אחד בחינה מחודשת של מעמד המחול כאמנות "פרימיטיבית", רעיון שנזנח בשיח העכשווי, ומצד שני לשקם אותו כמושג שמציע להביט במחול כ"מסך" עתיק בתרבות האנושית - שחי עד ימינו, ומציע, לצד ההתבוננות ב"מסך", גם ראשוניות וקרבה בין גופים, מחשבות ורעיונות.
"זה היה משבר, הזנחתי את הגוף שלי"
נעה דר היא אחת היוצרות הוותיקות שמופיעות בפסטיבל השנה. אחרי יותר מעשור שבו לא עלתה על הבמה כרקדנית, ואחרי שהחליטה לפרק את הלהקה שלה "קבוצת מחול נעה דר", היא שבה ליצירת סולו העוסקת בדיאלוג שבין רקדנית מבוגרת לרקדנית צעירה, זו שהייתה לפני 20 וגם 40 שנה.
"העבודה הנוכחית הגיעה אחרי משבר שלי, פחות כיוצרת, אלא יותר בתפקיד של מנהלת להקה שהיא גם כוריאוגרפית, גם מנהלת חזרות, גם אשת שיווק, מכלול של אילוצים שיצר עומס עצום שכבר די חנק אותי והפסקתי ליהנות מהיצירה. הרגשתי שאני עובדת בשביל זה, במקום שהדבר שיצרתי יעבוד בשבילי".
מתוך התחושות הקשות דר החליטה לעצור את פעילות הלהקה. "ביטלתי את כל המופעים שהיו מתוכננים לעונה ולקחתי כמה צעדים אחורה להקשיב לעצמי - מה יש? מה אני רוצה? לאן אני הולכת? קודם כל להתנקות מכל העומס שהיה לי, מהלחץ, ואז בהדרגה חזרתי לכל מיני עבודות גוף למיניהן: פלדנקרייז, יוגה, אלכסנדר, וחזרתי לסטודיו לעשות לעצמי אימפרוביזציות. לקח לי מהלך של שנה וחצי, כמעט שנתיים, עד שהבנתי שמה שאני רוצה לעשות זה לחזור לגוף שלי... אני חווה עכשיו התחדשות של הגוף, אחרי הרבה מאוד שנים שהזנחתי אותו ולא גידלתי אותו".
היום כשאת חוזרת להיות רקדנית זה מרגיש כמו משהו זר?
"כן, זה מרגיש זר. פתאום אני עומדת לראשונה בחיי בגיל 54 מול מנהלת חזרות שעובדת איתי על ביצוע. זה נורא כיף. ככוריאוגרפית מול רקדנים זו רוב הזמן חוויה מעשירה מאוד, חוויה של בנייה משותפת. אבל יש גם חיכוכים שקשורים בדברים שבכלל לא קשורים ליצירה, עניינים נורא אישיים שסוחטים אותי מאוד ובמהלך השנים העור שלי נעשה יותר ויותר דק. אני פחות יכולה לשאת את זה. הלבד עכשיו בסטודיו נתן לי המון חופש, שקט".
"הכל עבר בטשטוש, ובמחול היו החיים"
דר נולדה בקיבוץ דגניה א'. בת לאב פרופסור באוניברסיטה העברית ואם שעסקה בחינוך מיוחד. את שנותיה הראשונות בעולם המחול העבירה אצל הכוריאוגרפיות הדה אורן ז"ל ואושרה אלקיים. "הבחירה בריקוד הייתה באמת בגלל שהרגשתי שזה איזה צינור שדרכו אני יכולה להביא את עצמי למקומות חופשיים, משוחררים יותר. שם זה היה מן עולם שאיפשר לי הרבה יותר מהעולם הרגיל. הייתי חיה בעצם משיעור מחול לשיעור מחול. הבית ספר, הכל, היה עובר לי במין טשטוש ושם היו החיים. היו המון התמודדויות שלא היו טובות לי, לא הזינו אותי, הרתיעו אותי, גרמו לי להסתגר".
בגיל 16 עזבה נעה את הקיבוץ ועברה ללמוד בתיכון של האקדמיה, וכבר בגיל 18 הוזמנה להצטרף לבת שבע. משם הפליגה ללהקות שונות בניו יורק עד שלבסוף חזרה לארץ וב-1993 הקימה את קבוצת המחול שלה. "הגוף נשא איתו מהעמק את המרחבים. אני זוכרת שכשחייתי בניו יורק, נסעתי פעם בסאבוויי ב-rush hour ובשנות ה-80 עוד לא היה מיזוג בסאבוויי, הייתי יושבת ועושה לי מין דימיון מודרך כזה שאני רוקדת במים בכנרת. מהקיבוץ נשארו בתוכי בעיקר האתוסים הקיומיים שהואכלתי בהם מאוד חזק, כל הטקסים, ימי הזיכרון, ריקודי עם בחדר אוכל, אבל בעיקר אני נושאת את הזיכרון למלחמות. היו כמה עבודות שזו הייתה התמה שלהן. ויש בי מאוד חזק את האינדבידואליזם - דווקא הצד השני של המטבע".
"אין לי את הכוח שהיה לי כרקדנית, אבל יש משהו אחר"
מה השוני בין נעה הרקדנית הצעירה לנעה הרקדנית היום?
"אני חושבת שבמקור אין שוני, זה אותו דבר. הגוף הרבה יותר מורכב, הוא נושא בתוכו ארכיון שלם של זכרונות תנועתיים ולא רק, מוטבעות בו כל כך הרבה חוויות, גופניות ורגשיות, זיכרונות של מקומות וסיטואציות".
"כן, הרבה פעמים. מצד שני הגוף מחובר אצלי למי שהוא עכשיו. הוא לא ינסה לעשות דברים שהם לא הוא. יש בעבודה הזאת איזושהי ציטטה קטנה מעבודה שלי מלפני 24 שנים, סולו שיושב אצלי בזיכרון. לא הסתכלתי בווידאו, רציתי לראות מה הגוף זוכר ממנו. זה משהו איקוני בשבילי, נורא אהבתי להופיע איתו, זה היה משהו קצר בתוך עבודה גדולה של קבוצה של רקדנים ואני חוזרת לזה, אבל הגוף לא מדבר כמו שהוא היה שם. אין לי הכוח שהיה לי אז, ואת הקפיציות שהייתה לי אז. אבל יש משהו אחר, מגוון של איכויות ועולמות לדלות מהם".
יש תזה בעולם המחול שרקדן בגיל מסויים "פג תוקף" ואולי עדיף שלא ירקוד. מה את חושבת על זה?
"זה עניין די טראגי. השאלה היא מה אנחנו רוצים מהרקדן? מה אנחנו מחפשים אצלו? אני חושבת שבניגוד לאמנים אחרים שיש להם כלי, כמו כלי נגינה או חומרים, החומר שלנו הוא גוף, ובגלל זה נוצר מצב כמו אצל ספורטאים שבגיל מסויים משילים את הנעליים. אז נכון שמגיל 40 הגוף כבר לא יכול לעשות הכל, השאלה מה אנחנו רוצים ממנו. אם אנחנו רוצים שהוא יעשה הכל - הוא לא יעשה הכל ואז אין מה לעשות עם רקדנים מעל גיל 40. אבל אנחנו רוצים לראות מה יש שם בגוף שבין 40 60 ו-80, שיכול לספר לנו סיפור שמישהו בן 20-30 לא יכול לספר. הגוף הזה יכול להעביר מידע, דימויים, עולמות אחרים לגמרי, ושם העניין. לא לדרוש מבן ה-40 פלוס לעשות מה שהוא היה יכול לעשות בגיל 20, אלא להסתכל עליו עכשיו כאדם שלם שעבר דברים, שיש לו חיים, שהוא מלא וגדוש. ברגע שבנאדם בן 40 פלוס מנסה לעשות משהו של בן 20 זה באמת פתטי, חבל ולא כדאי".
מה הקהל צריך לצפות לראות ביצירה שלך בפסטיבל "צוללן"?
"דבר ראשון הקהל בא אליי לסטודיו, ומוזמן להיכנס אל העולם שלי. זה מין מסע בעולם פנימי שנפגש עם מרחב חיצוני, קצת כמו טיול ביער שיש בו מקומות גם מאוד חתוכים, קרחות יער. זה דיאלוג פנימי לעיני הקהל, והקהל שם גם כשותף בחוויה, וגם תומך בי לעבור את המסע הזה. ליצירה קוראים באנגלית NOA-NOA שזה ספר של פול גוגן, יומן עם רשמים מהשנים שבהן הוא חי בטהיטי. זה ספר שליווה אותי בתור ילדה עם הציורים של גוגן, שהרבה לצייר נשים טהיטיות מאוד יפות, שמשתלבות באופן הרמוני ומופלא עם הטבע, נשים שמלאות בגוף שלהן, ששלמות איתו. זה חיבר אותי מאוד לרצון שלי להתחבר לטבע בתור ילדה".
אחרי כל השנים האלה, העבודות שעשית והפרסים בהם זכית - האם יש לך תחושה של הצלחה?
"אני לא הבנאדם לשאול אותו על הצלחות. יש לי כנראה חוויה ראשונית של כישלון. תמיד אני לא מספיק, תמיד לא מספיק טוב... הלוואי שאפטר מזה כבר, אבל כן יש לי ביקורתיות מאוד גדולה על עצמי, קשה לי להיות מרוצה".
