שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "בעד ההזיה": כישוף של הומו משנות ה-70
    ב-1978 יותם ראובני הצליח לגרות קהל שמרני לקרוא על הומואיות חתרנית כאילו היה מדובר במסע לגילוי אמריקה. הדפסה מחודשת של הספר מזכירה את גדולתו. חבל שאף אחד בהוצאה לא עבר עליו כדי לחפש טעויות כתיב
    יותם ראובני לא היה הסופר או המשורר העברי הראשון שתיאר דמויות הומואיות ותשוקה הומואית. אם הולכים לראשית המאה ה-20, לחלקים בפרוזה של גנסין ושופמן, אם פותחים את העיניים במקומות הנכונים אצל ביאליק, ניכר שלא הבהילה אותם האפשרות לתאר רגשות כאלה. להפך. זאת הייתה הזדמנות פז מבחינתם לומר משהו עקרוני לגבי הנפש האנושית, לגבי המשיכה העמוקה והטרגית ליופי בכל צורותיו. גם לכיעור.

     

    ובכל זאת, עד היום, ראובני מתואר כמין סטארטאפיסט ספרותי. הכותב הישראלי הראשון שהזדהה כהומו ופירסם תחת שמו סיפורים שהתייחסו לצד הזה בחייו. עד היום, פעם אחר פעם, העיתונות פונה אליו כשהיא מעוניינת לשמוע נבואת זעם וייאוש ביחס למהפכה ההומואית. כשיצא ב-1978 ספר הביכורים שלו, "בעד ההזיה", מבקרים ועורכים זיהו את הכישרון הספרותי המובהק, אבל היו מוכרחים, כנראה, לדבר עליו במונחים של דמויות נידחות, של שילוב בין הפילוסופי והפואטי לחומרים נמוכים. כלומר, להתרגש מהעובדה שהסיפור הפותח את הקובץ מתייחס לקרוזינג, לשיטוטים חסרי תוחלת במטרה למצוא זיון, להצטלבות מבטים במשתנה ציבורית.

    יותם ראובני (צילום: עופר אזולאי)
    בישר על האופן שבו אנחנו מסתכלים היום על ספרות - כתחפושת, כמשחק מסכות. יותם ראובני(צילום: עופר אזולאי)

    ברוך השם, אפשר היום למצוא ספרות וקולנוע מסעירים וישירים הרבה יותר, בהקשר כזה. אבל ראובני כנראה ידע בחוש מוקדם איך לגרום לאנשי הממסד הוותיקים ממנו להרגיש שהם מגלים את אמריקה. איך לחשמל אותם באופן הנכון, ליצור את הרושם של חשיפה לטאבו, לחומרים אפלים, ומשם לרתום אותם להתמסר לסגנון ספרותי דווקא מוכר. מין מודרניזם קלאסי, שביד אחת ממשיך את המסורת של פרוזה עברית מיוסרת, ארוטית, מתפלספת-מגמגמת, וברגל השנייה צועד על גבי המודרניזם של הספרות האירופית. מרסל פרוסט, למשל, מוזכר כאן בעקיפין ובהמשך יהפוך ליוצר מרכזי שיעסיק את ראובני ככותב וכמתרגם. הקובץ כולו יכול להתפרש כגרסה תל-אביבית, עברית, טרום-אלקטרונית, של "בעקבות הזמן האבוד".

     

    "בעד ההזיה" נכתב לאורך שנות ה-70. מלחמת יום כיפור נמצאת ולא נמצאת ברקע; הקמת מפלגת הליכוד ועלייתה לשלטון. אבל ראובני, שכתב את הסיפורים האלה לאורך שנות ה-20 לחייו, הופך את תל-אביב הסבנטיזית - שממנה פורצים זיכרונות לרומניה, אחרי ולפני מלחמת העולם - למין פרבר פריזאי, נניח; למין תיאטרון כתוב שתושביו עדיין מתרגלים לקיומן של מנורות חשמל, מכוניות, לרעיונות המופרכים על הקמת מדינה ליהודים, לעובדה שבאותן שנים ממש התגבש המאבק הפוליטי של לסביות והומואים בישראל.

     

    היום, פריצת הגבול ההומואית היא עניין פחות בולט בקובץ. הדברים שמשכו לספר קורא סמכותי ומשפיע כמו פנחס שדה, שכתב לו הקדמה מכתירה - שילוב בין מחשבה כמו-דתית לרגעים של התבזות וכניעה עצמית - דווקא הם יכולים להיראות היום מגושמים או נמלצים. החלקים הרעננים והיפים בקובץ קשורים לרגעים שבהם ראובני ודמויות המספרים שלו מצליחים לדמיין מחדש, להשתלט על הזיכרון הנוסטלגי, לעוות אותו לצורכי ההווה, לחזור לרגעים כביכול גורליים של הידלקות ושל כיבוי התשוקה.

     

    אפשר להתייחס ל"בעד ההזיה" כרומן או מחזור סיפורים. מחציתו שייכת למספרים ולגיבורים מדור הוריו של ראובני, של בן דמותו בספר. דודתו, אביו, סבתו. כולם חולקים את המשיכה אל היופי הבלתי אפשרי, אל ההזיה, עם הגיבור והמספר: סופר צעיר, בן מהגרים, שנשבע לעצמו כנער באשדוד להביס את הצברים בשפתם שלהם, להפוך את העברית למגרש המשחקים שלו – ועומד בשבועתו.

     

    מעבר לעברית המפוקסת, לסגנון הלשוני שממשיך לעבוד, התופעה המעניינת והחדשנית בספר היא הטשטוש ההולך ומתגלה בין המספר של ראובני לדמויות שהוא מצטט. בדרכים שונות, עקיפות וישירות, הוא משתחל לזיכרונותיהם של בני משפחתו. "כאן, במיטה הזאת", מצוטטת דמות של סבתא כחלק מזיכרון ילדות של התייתמות ושכול, "שוכב עכשיו איזה ילד חצי ישן ולא מבין את דבריי ואמו גוועת ומתה בעיר הבירה". הילד הזה, שראובני שב וקורא לו לאורך הספר, וגם בשיריו בהמשך השנים, "יזכור את דבריי וילך איתם ויעשה מהם אגדה". הסיפור החותם את הקובץ, "מקום פרא מקום מרוחק", יוצר מונולוג אחד מפי גיבורי עלילה על משולש מיני. צורת הדיבור של כל אחד משני הגברים והאישה, ההזיה, זיכרון הסקס, נמזגים ללשון אחת, שבסוף הסיפור מתגלה כלשונו של האיש הצעיר, הישראלי, הכותב.

     

    כבר כאן, כשהקולנוע של אלמודובר עוד מתגבש, מבשר ראובני על האופן שבו אנחנו מסתכלים היום על ספרות - כתחפושת, כמשחק מסכות.

     

    ועוד מילה על ההוצאה המחודשת. טעויות הכתיב שמופיעות כאן מבהירות שאף גורם מטעם ההוצאה לא טרח לקרוא את הסיפורים. ודאי לא להדק,

     להבריק, להבריש. להצדיק את האכסניה החדשה. לקורא הממוצע זה כנראה לא יפריע, אבל ביטוי כזה של קמצנות מלמד משהו על הפער בין התשוקה הספרותית של ראובני ככותב צעיר - לסטנדרטים הפושרים בעולם המו"לות הישראלי היום.

     

    "בעד ההזיה", יותם ראובני, אפיק, 151 עמודים

     

    הביקורת פורסמה ב"7 לילות", "ידיעות אחרונות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים