50 שנה אחרי
האביב של פראג מת באוגוסט. לפני 50 שנה, בלילה שבין 20 ל־21 באוגוסט 1968, פלש הצבא הסובייטי לפראג בירת צ'כוסלובקיה. השליטים במוסקבה לא יכלו לסבול את תקומת הדמוקרטיה בפראג ושלחו טנקים לרמוס אותה. מאות סטודנטים אמיצים טיפסו עליהם, אך לא היה בכוחם לסובב אותם. ראש הממשלה אלכסנדר דובצ׳ק, קומוניסט מאוכזב והמנהיג של המהפכה הדמוקרטית, נעצר יחד עם נאמניו ותומכיו. העם בצ'כוסלובקיה נעתר לקריאתם (השגויה בדיעבד) להימנע מהתנגדות אלימה. אחרי כינון ממשל קומוניסטי בפראג נסוגו החיילים הסובייטים מהערים, והרודנות האדומה חזרה במלואה. כך נולדה דוקטרינת ברז'נייב, אז מנהיג בריה"מ, שהצדיקה התערבות צבאית סובייטית בכל מדינה בגוש שתפנה לדמוקרטיה.
הפלישה לא הרעישה את מצפון העולם. המערב מחה בנימוס ועבר לסדר יומו העמוס. לא היו הפגנות ענק מול שגרירויות בריה״מ בלונדון, פריז ורומא. לעומת זאת, אלפים הפגינו בכיכר הבימה בת"א. באביב 1969 הקליט אריק אינשטיין את "שיר שחלמתי על פראג" שכתב שלום חנוך, שיר המחאה היחיד שהושמע במערב נגד הפלישה.
הסטודנטים בקליפורניה ובפריז היו עסוקים במרד נגד "האימפריאליזם האמריקאי". הם לא חלמו על פראג אלא על בייג'ין והניפו בגאון את הספר הקטן האדום של מאו, הדיקטטור של סין העממית.
1968 הייתה שנה גורלית. ארה"ב עמדה על סף מלחמות אזרחים, גם איטליה שותקה, וצרפת רעדה תחת הפגנת המיליון של סטודנטים ופועלים. ניקסון הרפובליקני ניצח בקלות בבחירות ודה־גול הלאומני דיכא בקלות את "מרד הסטודנטים" חסר התכלית. מדינות הגוש הסובייטי שקעו במשבר. חצי אירופה נמחקה ממפת השגשוג הגלובלי.
לו כוון זעם צעירי המערב לפני 50 שנה נגד הדיקטטורות במוסקבה ובבייג'ין, העולם יכול יהיה יכול להיות כבר אז מקום הרבה יותר טוב.
