שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דיין בוגד ואייכמן איש השנה: בחזרה לשערים של "העולם הזה"
    הוא היה חצוף, מקורי וחתרני, הכריז ש"דופקים את השחורים", חשף את אהבתו הסודית של משה דיין, הכתיר את אייכמן כאיש השנה ולא פחד להכעיס את השלטון. עם מותו של עורך "העולם הזה", אורי אבנרי, חזרנו אל הכותרות השערורייתיות והשערים הנועזים של העיתון שעשה בית ספר לעיתונות בישראל

    "הדבר החשוב שצריך להיאמר על 'העולם הזה' זה שהוא היה בית ספר להרבה מאוד עיתונאים", אומר פרופסור רפי מן היום (ב') עם מותו של אורי אבנרי, האיש המזוהה ביותר עם העיתון המיתולוגי ."זה קורה בימים בהם עוד לא היו בתי ספר מקצועיים לתקשורת ועוד לפני שצה"ל תפס את המקום הזה". מן, חוקר תקשורת ועיתונות, רואה בעיתון פורץ דרך במונחי תוכן, גישה וצורה, ומורשתו ניכרת באופי העבודה וההתנהלות של גופי תקשורת בישראל עד היום. אלמנטים שנדמים כעת ברורים מאליהם בעולם העיתונות למעשה יוצרו (או יובאו ארצה) על ידי עיתון שראה בתפקידו שליחות מסוג אחר, שונה מזו של מתחריו.

     

    כבר לא כל כך סודית. שער "העולם הזה"(מתוך ארכיון "העולם הזה")
    הוא היה חצוף, מקורי, חדשני וחתרני. וככזה, נהג להטריד את המשטר (לפעמים אף להפחיד אותו) ולקרוא תיגר על הנחות מיושנות והרגלים של מדינה בהתהוות בעשוריה הראשונים. סגנון כתיבתו היה אחר, קולח, פחות מעונב וממלכתי מזה של השחקנים האחרים בשוק העיתונות. אבנרי ז"ל השכיל לפנות אל צעירים, בהם חיילים וסטודנטים, והפנים כי זהו קהל יעד משמעותי בעיתונות. "זה מה שהביא אותו להתנתק מהשפה הכבדה והארכאית שאפיינה את מרבית העיתונים בישראל, גם המפלגתיים וגם אלה האחרים בשנות ה-50'", אומר מן. "הוא דיבר בשפה מאוד ישראלית, מבחינתו. בניגוד לשפה היידישיסטית של חלק גדול מהכותבים בעיתונים האחרים".

    "העולם הזה" הציג שפה אחרת – מילולית ועיצובית כאחד. הוא הביא כותרות חדות ומושכות, לעתים סנסציוניות, השתמש באופן מתוחכם בתמונות ושילב בין כותרת, טקסט וצילום באופן שלא היה נהוג אז בארץ (לעומת העיתונות ביתר העולם, ממנה נהג אבנרי לשאוב השראה - במיוחד מהעיתון Time האמריקני).

     

    העולם הזה (מתוך ארכיון
    חשפו את האמת העירומה(מתוך ארכיון "העולם הזה")

    הוא זיהה וסיקר טרנדים ותופעות חברתיות בארץ, והקדיש להם מקום נכבד - גם אם אופן הטיפול שלו בהם (לפחות ברמת השפה) עורר לא מעט זעם. על כך יעידו כותרות כמעט בלתי קריאות בימינו, כמו "הבעיה הלסבית בישראל" או הבחירה באדולף אייכמן לאיש השנה (עוד קונספט שייבא העיתון לארץ מ"טיים").

     

    השאירו את הפוליטיקלי קורקט בגרמניה(מתוך ארכיון "העולם הזה")

    לצד המקוריות והחדשנות הצורנית, ואף שהתגאה במספר לא מבוטל של פרסומים ראשונים, אפשר להגיד שהחידוש הגדול של "העולם הזה" הגיע דווקא מאופן הסיקור שלו של אירועים חברתיים ופוליטיים. בסירובו ליישר קו עם "רוח המפקד" ומתוך תפישת עולם שונה מזו שאפיינה מערכות עיתונות אחרות, "העולם" הציג פעמים רבות את הזווית הפחות מסוקרת. ובעשותו כך, למעשה שבר מוסכמויות ארוכות שנים וסלל דרך להנכחת גישות ותפיסות עולם חדשות.

     

    העולם הזה (מתוך ארכיון
    זו מגפה! (מתוך ארכיון "העולם הזה")

    הכותרת האייקונית "דופקים את השחורים", עוד בטרם הפך הביטוי שגור, ליוותה סדרת כתבות אודות הקיפוח של עולי עדות המזרח. תמה זו חזרה גם באופן הסיקור של העיתון את מהומות שכונות ואדי סאליב בחיפה ב-1959. בעוד עיתונים אחרים סיקרו את אירועי המרי האזרחי מנקודת מבט ממסדית והציגו את המפגינים כ"מפרי חוק" ללא התייחסות למניעים שעמדו מאחורי פעולותיהם (קרי – קיפוח רב שנים על רקע עדתי), "העולם הזה" לקח את צד המפגינים. דבר זה היום נראה אולי מובן מאליו, אבל אז לא נחשב לאופן סיקור שכיח במיוחד. העיתון נתן במה נדירה לטענות המפגינים ובו, כמעט באופן בלעדי, ניתן היה להבין את נקודת מבטם של תושבי ואדי סאליב. הם המשיכו במגמה זו גם כשחשפו ב-1967 את פרשת ילדי תימן החטופים.

     

    העולם הזה (מתוך ארכיון
    סקופ, רבותיי(מתוך ארכיון "העולם הזה")

    "אם אתה עיתונאי וגדלת בצפון תל אביב, ופתאום שולחים אותך לסקר משהו בדימונה - אז נקודת המבט שלך היא זו של הקבוצה החברתית אליה אתה משתייך", מסביר מן. "בכתבות בעיתונים אחרים, הכל היה כתוב מנקודת מבטה של המשטרה. לעומת 'העולם הזה', שנתנו גם את הצד של הפנתרים השחורים, למשל. העיתון כבר היה שם הרבה לפני שזה הפך להיות מובן מאליו שצריך להתבונן בסיפור משני הצדדים".

     

    העולם הזה (מתוך ארכיון
    נאורות - זה כאן(מתוך ארכיון "העולם הזה")

    חידוש משמעותי נוסף שהביא "העולם הזה" היה בהבנה שלו כי לא ניתן להפריד את האישי מן הפוליטי. בימים בהם הנחת היסוד הייתה כי מערכת החלטות של דרג מדיני מתנהלת רק לפי שיקולי אידאולוגיה ענייניים, באו אבנרי ואנשיו והצביעו על כך שהגורם האנושי, המרכיב האישי, הוא חלק בלתי נפרד מתהליך קבלת החלטות והתנהלות של מוסדות. כן, כולל ממשלת ישראל וצבאה.

     

    העולם הזה (מתוך ארכיון
    "בזים לכושים בישראל". שער שפורסם ב-1960(מתוך ארכיון "העולם הזה")

    מתוך נקודת ההנחה שאישיות (ובמקרים רבים – אגו) של מנהיגים פוליטיים וצבאיים מעצבת את גורלה של מדינה שלמה, התמקד העיתון בפרסונות של רמי הדרג בישראל, על צדדיהן השליליים והחיוביים. בזמנו זה נתפס כרכילות, אבל "העולם הזה" ואנשיו ידעו כבר אז כי אישיות היא חלק בלתי נפרד ממכלול דרכי הפעולה של אדם פוליטי. וכך גם הם סיקרו את פועלו של אריק שרון ומשה דיין, על ידי גליונות שלמים שהוקדשו לפענוח דמותם. 

     

    העולם הזה (מתוך ארכיון
    שחור על גבי אדום(מתוך ארכיון "העולם הזה")

     

    אחד הסיפורים הבולטים שחשף העיתון בהקשר זה, בתחילת שנות ה-70', היה פרשת סחיטה של שר הביטחון, משה דיין, על ידי אלישבע צ'יזס, צעירה בשנות העשרים לחייה. "פרשת אלישבע", קרא לה העיתון, ובעת שיתר כלי התקשורת עוד נישאו על אדי אופוריית פוסט מלחמת ששת הימים והעדיפו להתעלם מהסיפור, "העולם הזה" בחר לפרסם אותו ולהצביע על הידרדרותו המוסרית של מי שנחשב אז לסופרסטאר. יחסיו של דיין (ובכלל, של הממסד השלטוני) עם העיתון היו בעייתיים. ב-1953 הותקף אבנרי על ידי אלמונים – ובריאיון מ-2006 טען שמי שיזם אותה היה לא אחר מאשר דיין.

     

    העולם הזה (מתוך ארכיון
    עם כל הכבוד לאורי גלר, קבלו אותו - "המין"(מתוך ארכיון "העולם הזה")

    הדינמיקה המורכבת ויחסי האיבה בין העיתון לשלטון לא הוסתרו, כש"העולם" לא פחד לנקוט בגישות לא מקובלות ונהג לבקר גם את שנדמה כקונצנזוס. לקראת אמצע שנות ה-50' כאשר ישראל ביצעה פעילות נגד חדירות של מחבלים לשטחי המדינה, העיתון פירסם כתבה בשם "טמטום ושמו תגמול" בה נופצה התפיסה הרווחת כי פעולות תגמול משפרות את בטחונה של ישראל, ונטען שאלו מדרדרות אותה. ב-1956 פורסמו בו מאמרים שקוראים להקמת "מטכ"ל לבן", בהנחה שאם תפקידו של המטכ"ל בחאקי הוא לגלות סימני מלחמה, תפקידו של מקבילו הלבן יהיה לחפש סימנים לאפשרות של הידברות ושלום.

     

    העולם הזה (מתוך ארכיון
    בדד אלך, גם דיין אין לי(מתוך ארכיון "העולם הזה")

    גם אופן הסיקור של העיתון את פרשת קסטנר חיבר בין אבנרי ובין חבר הכנסת דאז שמואל תמיר, לכדי מתקפה על הממסד. בעת שקסטנר הואשם כי שיתף פעולה עם הנאצים ובית המשפט המחוזי קבע כי "מכר את נשמתו לשטן" בעסקאות שעשה עם הגרמנים למען הצלת יהודי הונגריה, חברו איש שמאל ואיש ימין מובהקים למען מטרה אחת: קריאת תיגר על הממסד ועל מפא"י. אבנרי ותמיר המשיכו להציג חומרים המוכיחים את אחריות של הממסד למהלכיו של קסטנר. גם הטיפול בסיקור משפט אייכמן נראה אחרת בעיתון, כשאבנרי פירסם שורת מאמרים אודות תולדות הנאציזם, שהיו לא שגרתיים (הן תוכנית והן מבחינת הצילומים שליוו אותם) בעיתונות בארץ.

     

    אייכמן - מאחוריך(מתוך ארכיון "העולם הזה")

    "השבועון המסוים", כינו אותו אנשי הממסד, בעוד אנשי העיתון כינו את השב"כ "מנגנון החושך". וכמו כל שלטון מאוים, גם הוא ניסה להילחם במתנגדיו בדרכים מקוריות. אחת מהן הייתה יוזמתו של איסר הראל, שהיה ממונה על שירותי הביטחון, ומימן הוצאת שבועון בשם "רימון" שהזכיר, לפחות ברמה האסתטית ובגישה הסנסציונית, את "העולם". המחשבה הייתה כי הקוראים יעברו מקריאה של שבועון שהממסד ראה בו הסתה אל עיתון מפוקח יותר, אשר יציע להם חווית קריאה דומה – מינוס האידיאולוגיה או המחשבה המקורית. ניסוי "רימון" כשל והוא נסגר תוך פחות משנתיים.

     

    העולם הזה (מתוך ארכיון
    לא מוותר על סימן הקריאה. "העולם הזה"(מתוך ארכיון "העולם הזה")

    והיה גם עניין השער. "העולם הזה" התגאה בהבנת נפש קוראיו, והיה ב-1959 חלוץ קונספט השער בישראל. זה הקדמי הוקדש לעניינים פוליטיים "כבדים", בעוד זה האחורי התמקד ברכילות, כוכבנות ועירום.

    "'העולם הזה' לא המציא בעניין הזה שום דבר", אומר מן. "בכל העולם גם היום אתה יכול למצוא מגזינים בגרמניה או צרפת, כשלצד ניתוח פוליטי של הלכי הממשלה תמצא גם צילומים של נשים חשופות חזה. זה שילוב מאוד מקובל בעיתונים באירופה בעיקר, כי ארה"ב יותר פוריטנית בדברים האלה. ואני לא מדבר על צהובונים כמו 'הסאן' הבריטי, אלא מגזינים איכותיים. הוא אימץ את זה ושכלל. זה כמובן משך אנשים צעירים לקנות את העיתון כדי לראות תמונות של אנשים שהם לא יכלו לראות במקום אחר. אז לא היה אינטרנט, היו כל מיני חוברות על גבול הפורנוגרפיות".

     

    שילוב של כותרות זועקות, גישה חצופה, אידיאולוגיה חתרנית, רכילות ושפה אחרת הפכו את "העולם הזה" לשחקן חשוב בעולם העיתונות, ואלה – מרוב שהיו אלה מהפכניים, מדויקים ונכונים, הם שהביאו עליו את סופו. ולו בשל העובדה שחלחלו לעיתונים האחרים, אשר אימצו את אותן הפרקטיקות.

     

    העולם הזה (מתוך ארכיון
    התשובה במהופך(מתוך ארכיון "העולם הזה")

    "רוב כוחו הגדול העיתון היה בשנות ה-50 וה-60", מסכם מן את שנות תהילתו הגדולות של "העולם הזה", שבא לקיצו רק ב-1993 אומנם, אך בשלב זה כבר היה עשורים רבים לאחר שיאו. "החברה הישראלית השתנתה, נעשתה יותר פתוחה לעולם. היא הייתה פחות סגורה מאשר בעשורים הקודמים. שנית, התלמידים של אבנרי השתבצו בעיתונים אחרים. אז יכולת לקבל קולות שלא נחשפת אליהם קודם גם בעיתונות הממוסדת, כשכותבים של 'העולם הזה' התחילו לכתוב ב'ידיעות אחרונות'. גם הרעיונות ש'העולם' העלה והעמדות הפוליטיות החלו לחלחל. אפילו תמונות העירום חילחלו בתקופות מסוימות לעיתונים הגדולים. החל משנות ה-70' כבר יכולת לקרוא חלק גדול מהעמדות והדעות האלה גם ב'ידיעות' ו'מעריב'.


    העולם הזה (מתוך ארכיון
    יש חדשות שלא משתנות(מתוך ארכיון "העולם הזה")

    המוטו שלהם היה 'העיתון הנקרא ביותר בישראל'. בניגוד לעיתונים אחרים, טענו אנשיו, את העיתון הזה מעבירים מיד ליד, התפוצה שלהם אף פעם לא הייתה מאוד גדולה, השיא היה משהו כמו 20 אלף עותקים. אבל זה עיתון שבהחלט קראו אותו הרבה אנשים. וגם אם הוא לא תמיד קבע סדר יום, הוא הקפיד להביא את הסיפורים הגדולים מזווית מקורית וחדשה, שלא קראת כמוה באף עיתון אחר".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתוך ארכיון "העולם הזה"
    "דיין בוגד!". שער "העולם הזה"
    מתוך ארכיון "העולם הזה"
    7 לילות
    מומלצים