יותם הלפרין, שחקן מזן נכחד / טור
בניגוד לגארדים הישראלים הנוכחיים שהזריקה שלהם בעייתית על סף המביכה, הלפרין היה ההפך הגמור מהם והזכיר שחקנים גדולים מהעבר כמו שפר, קטש, גורדון וטפירו
מבחינת האבולוציה של הכדורסלן הישראלי, יותם הלפרין שפורש היום (שלישי) ממשחק פעיל, הוא אחרון המוהיקנים בשני מובנים. הוא היה מהישראלים האחרונים (עומרי כספי היה האחרון באמת), שזכה לפרקים למעמד של שחקן משמעותי במכבי ת"א, זכר לתקופה שלא תשוב בה בכל רגע נתון היה במכבי לפחות צבר אחד בכיר, שגם שאר קבוצות היבשת התייחסו אליו ככזה (דורון ג'מצ'י, גיא גודס, עודד קטש, דורון שפר וטל בורשטיין היו לפניו).
הקריירה של הלפרין בתמונות
הפרישה של הלפרין נכונה / מליניאק
המעמד הזה השתלם להלפרין וסידר לו קריירה אירופית מרשימה ועתירת דולרים במדי לובליאנה, אולימפיאקוס, סנט פטרסבורג ובאיירן מינכן, שהחתימו אותו כי ראו בו שחקן אירופי לגיטימי וטוב. למה? בעיקר כי מכבי ראתה בו כזה.
הלפרין עם שרף. ותודה למכבי ת"א(צילום: אלי אלגרט)
הרי אם היה מקושש דקות ביורוליג כמו גור שלף, מורן רוט, כרם משעור, יובל זוסמן ואיתי שגב - אולימפיאקוס לא היתה מסתכלת עליו. זה לא מקרי שחברי הרשימה הנ"ל לא שיחקו בליגות חזקות מחוץ לישראל - עם כל הכבוד לקדנציה של שלף בליגה הבלגית, הלפרין, גודס ובורשטיין עשו זאת ביוון, איטליה וספרד.
בנוסף, גם בסגנון המשחק שלו הלפרין הוא שריד של עידן נכחד בתולדות הגארד הישראלי. בשנות ה-80 וה-90 הליגה הייתה מלאה ברכזים ובגארדים מקומיים עם יד טובה ונחיתות אתלטית. הקבוצות נהגו להחתים זרים בעיקר בעמדות הפנים, ובעמדות הגארד שובצו בקביעות חבר'ה כמו ליאור ארדיטי, ארי רוזנברג, ישראל אלימלך, חן ליפין, דורון שפע, עמוס פרישמן ועדי גורדון, שתמיד יכולת לסמוך על הקליעה שלהם וסביר שהיו משחילים פנימה שלשה חופשית.
גורדון. הקליעה של הלפרין הזכירה את שלו(צילום: יוסי רוט)
המעטים מהם שהיו אתלטים או ידעו לחדור ולשחק עם הגב לסל גדלו לכדי שחקני על (שפר, קטש, גורדון, טפירו) אבל השאר נותרו שחקנים סולידיים עם יד רכה ולא הרבה מעבר.
הלפרין הוא ממשיכו של הדור הזה במובן שהוא אומנם לא אתלט גדול, אבל יש לו קליעה אבסולוטית וחדירה טובה במשחקים בהם הוא חש ביטחון. כבר בנבחרת העתודה ב-2004 הוא הדגים את הקליעה שלו עם ממוצע של 20 נקודות, שרובן באו אחרי חסימה שקיבל מגבוה, והצעדה של הנבחרת למשחק הגמר.
הלפרין במדי נבחרת העתודה(צילום: ראובן שוורץ)
דור הגארדים שבא אחריו הציג תמונה הפוכה: אתלטיות מרשימה, אבל קליעה נוראית. שחקנים כמו גל מקל, יוגב אוחיון, בר טימור, יפתח זיו ואחרים יודעים להטביע ולסיים ליי-אפים תוך שהייה באוויר, אבל הקליעה שלהם לא יציבה ולפעמים אף מביכה. ההבדל הדורי הזה בלט מאוד בנבחרת ישראל, שכל עוד טפירו והלפרין כיכבו בה, שמרה על הגחלת של קו אחורי שקולע טוב מבחוץ. ברגע שאלה פרשו - הפכה ישראל לנבחרת של פורוורדים שמגובים בגארדים שהיריבות משאירות להם מטר כדי שייזרקו שלשות.
בכל הקריירה שלו הלפרין זיגזג בין עמדות 1 ו-2. הוא לא היה רכז קלאסי וכשנדרש לעשות את זה הוא שרף לא פעם שניות יקרות על התמודדות עם הלחץ שהפעיל עליו השומר שלו. כדי להיות שוטינג גארד מובהק היתה חסרה לו היכולת לעשות קרוס-אובר ולייצר לעצמו זריקה. מה שתמיד היה לו, מלבד הקליעה, זה אינטליגנציה גבוהה במהלכי פיק אנד רול. במובן הזה, השנים האחרונות שלו בירושלים היו קצת פספוס כי הוא לא קיבל מספיק הזדמנויות לשחק פיק אנד רול עם הגבוהים האמריקנים לצידו.
הלפרין במדי י-ם. זיגזג בין עמדות 1 ו-2(צילום: עוז מועלם)
זה די מטורף שאמארה סטודמאייר, אחד ממסיימי הפיק אנד רול הטובים בהיסטוריה של המשחק, התרוצץ על הפרקט בארנה עונה שלמה ובקושי ביצע את המהלך הזה עם הלפרין. הפעמים שהישראלי קיבל חסימה מליאור אליהו ואז החזיר לו במסירה חכמה היו תאווה לעיניים ועשו חשק לעוד, ובמובן הזה הלפרין פורש בעיתוי חכם טקטית: הוא אף פעם לא ייזכר כמי שהתעקש להמשיך לשחק והתדרדר לפתטיות.
לפנייה לכתב/ת 
יותם הלפרין
צילום: עוז מועלם
מומלצים
