שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הדבר האחרון שרציתי זה ילד": מאיר ויזלטיר הוציא ספר ילדים ראשון
    שירים שכתב מאיר ויזלטיר לבנותיו הקטנות, נטליה ומרתה, נשלפו מהמגירה אחרי עשורים והפכו לספר. כינסנו פסגה משפחתית כדי לשמוע איך זה לגדול עם אבא שמפחיד את המורות, שנעלם ושולח גלויות, שלוקח ילדות לבתי קפה של משוררים ומצטיין בהכנת סנדוויץ' עם חביתה
    במקום סולם, לאבא של נטליה ומרתה ויזלטיר הייתה מכונת כתיבה. וכשנטליה ומרתה היו ילדות, יחד עם הדומינו והקוביות, היו גם שירים שאבא שלהן, מאיר ויזלטיר, כתב בשבילן. לפעמים השירים היו משחק, שעשועי שירה, ולפעמים נחמה. כמו במקרה של השיר עם הפזמון החוזר "ואם אתה קיים אי־שם, חתול אבוד שלי, ואם מתוך חלון מואר יבקע פתאום שירי, תן סימן חיים קטן..."

     

    נטליה: "במציאות קראו לחתול הזה סוסו".

     

    מאיר: "הוא היה נורא מתוק, עם עיניים כחולות, חתול שמת בתאונה מצערת".

     

    מה קרה לסוסו?

    נטליה: "המשפחה האבלה מבקשת לשמור על פרטיותה".

     

    מאיר: "החתול נפל ושבר את המפרקת. זה היה מאוד טראומטי. הוא המשיך לנוע, אני נאלצתי לגאול אותו מייסוריו".

     

    נטליה: "זה שיר רפואי. כל הרגשות שילד לא יודע לבטא - שנשבר לו הלב, שהוא מרגיש שבר כלי. רק עכשיו אני מבינה כמה זה מנחם".

     

    מאיר: "בשביל זה כתבתי אותו, גם את עצמי הייתי צריך לנחם".

     

    נטליה: "וזה שיר שימושי, כי אחר כך הלכה לאיבוד עוד כלבה ואחר כך עוד כלב. אלו היו יגונות ילדות".

     

    מרתה, מאיה ונטליה ויזלטיר (צילום: יונתן בלום)
    מימין: מרתה, מאיה ונטליה ויזלטיר(צילום: יונתן בלום)
     

    "שירים לילדות נבונות" (הוצאת אחוזת בית), הוא ספר שירי הילדים הראשון של ויזלטיר. הוא מתחיל כמו אגדה: "היֹה היה, לא פעם אחת אלא דווקא הרבה פעמים, שישבתי עם הבנות הקטנות שלי, כשעוד היו קטנות... וגם כשעדיין היו קטנות כבר היו ממש נבונות... ועשיתי להן שירים חדשים". מאז עברו כמה וכמה עשורים, עד שלפני כמה שנים נמצאה בדירתו של ויזלטיר מעטפה שכוחה ובה "השירים האלה וחידות בחרוזים ועוד כל מיני דברים לא גמורים". ויזלטיר קרא כמה מהם במסיבת יום הולדת של אחת הבנות, אחד המוזמנים הלשין לשרי גוטמן, עורכת אחוזת בית, ש"לוויזלטיר יש שירי ילדים מאוד יפים ושכדאי לה להתלבש עליי. אז היא התלבשה". בהמשך שידכה לו את המאיירת זויה צ'רקסקי־נאדי, והשבוע מגיע השעשוע המשפחתי לחנויות הספרים.

     

    מרתה: "השירים האלה היו מעין מתנה קטנה. כמו שמישהו אבא שלו נגר אז הוא בונה לו אוטו מעץ, אז אבא שלנו היה עושה לנו חוברת שירה".

     

    מאיר: "לא שהייתה לי בעיה למצוא כבר אז מו"ל שיוציא את זה, אבל מבחינתי זה לא היה מה שאני עושה עם המו"לים; זה מה שאני עושה עם הילדות שלי".

     

    כי ספרות ילדים זה פחות נחשב? פחות מכובד?

    "כשהייתי צעיר, ממש צעיר, 18־19, חשבתי שאני אעסוק בהכל. שאכתוב פרוזה, ואעשה סרטים, ואכתוב מחזות ושירה, ואולי גם אצייר. האידיאל שלי היה רנסנסי אבל התנאים הכלכליים שלי היו גרועים. כל האמנויות צריכות זמן, ושירה צריכה פחות זמן, אז נשארתי בשירה. ומה שעניין אותי בשירה זה השאלה מה עכשיו? מה הלאה? הייתי הראשון פה שתפס שהמודרניזם גמר, שצריך ללכת לדבר הבא. אז שירה לילדים זה מאוד נחמד, אבל זה בשורות משומשות. שירים שכותבים בצורה מסורתית, בנוסחאות קיימות. לכן לא רציתי לעסוק בזה, זה היה נראה לי להתקלקל. אבל את הילדות שלי צריך לשעשע, אז בין שאר השעשועים כתבתי גם שירים. הייתי מקריא להן כל מיני טקסטים בתור ילדות - האודיסיאה, האיליאדה, שירים של דליה רביקוביץ ושל דוד אבידן. הן בלעו הכל".

     

    נטליה: "אני הייתי קוראת ספרים של אבא, את השירים למבוגרים, דף אחרי דף. בלי לדלג".

     

    מרתה: "גם אני. אלו שירים שיכולים להיות גסים, ויכולים להיות אכזריים, אבל בשבילי הם שירי הילדות שלי ויש לי אליהם יחס של שירי ילדים. יש לו שיר אחד, 'יהושע הקטן הלך לגן, הגננת אמרה לו: משה עבְדי מת'. אז יהושע הקטן - הבנתי, הגננת אמרה - הבנתי. זה שמשה עבדי הוא משה רבנו לא הבנתי עד גיל 20. קראתי אותו קריאה ילדית, וזה שיר פוליטי לחלוטין".

     

    מאיר: "זה שיר שנכתב כשנטליה חזרה מהגן עם כל מיני קשקושים לאומניים שהגננת אמרה, וזה נורא הרגיז אותי".

     

    לא בטוח, אגב, שמשטרת התקינות הפוליטית הייתה מעבירה לך היום משפט כמו "מקובל ומפורסם כי ידיד לאדם הוא כלב, חתול או תוכי; להאכילם, ללטפם, או למשוך באפם יודע אפילו טורקי".

    מאיר: "כן, אבל זה ספר לילדות נבונות".

     

    שתיהן מסכימות שבהקשר הזה, הכותרת "ילדה של אבא" לא ממש רלוונטית. "במקרה של ילדים להורים גרושים זה פשוט לא תופס", נטליה אומרת. ומרתה מוסיפה: "שתינו לא רק ילדות להורים גרושים אלא גם ילדות יחידות לאמא שלנו".

     

    מרתה ונטליה ויזלטיר עם אביהן בילדותן (צילום: גידי לוי)
    מרתה ונטליה ויזלטיר עם אביהן בילדותן(צילום: גידי לוי)
     

    נטליה נולדה לאשתו הראשונה של ויזלטיר, ורדה רזיאל־ז'קונט, נישואים שהתפרקו כשהייתה בת ארבע בערך. מרתה היא בתו של ויזלטיר מנישואיו השניים לעורכת הסרטים אתי ויזלטיר, שהסתיימו בגירושים כשהייתה בכיתה ב'. שתיהן היום אמהות לבנות - נטליה אמא לדנה; מרתה לזהר ולמיה. נטליה מטפלת הוליסטית ורוקחת מוצרי טיפוח אורגניים; מרתה עורכת וידיאו ובמאית. עכשיו הם יושבים שלושתם בסלון של ויזלטיר האב במרכז תל־אביב, אוכלים עוגיות חמאה ומקשיבים זה לזה בעיניים כמעט בורקות. הנכדה זהר, חיילת, קופצת לביקור ויוצאת עם ספר והקדשה. משפחה.

     

    תחילת הדרך הייתה קצת פחות אידילית. "כשאמא של נטליה נכנסה להיריון, אני לא רציתי את הילד", ויזלטיר מספר. "מראש לא התייחסתי ברצינות לעניין הזה של חתונה. כשהיא שאלה אם אני רוצה להתחתן, הסכמתי סתם. זה היה בשבילי כאילו היא רוצה איזה כובע ולי יש כסף בכיס, אז למה שאני לא אקנה לה אותו. מצאתי עצמי נשוי, ופתאום גם עם אישה בהיריון. לאף אחד סביבי לא היו ילדים - יונה (וולך), יאיר הורוביץ. אבידן היה אנטי־ילדים - הוא היה אומר שמי שתציע לו לעשות ילד הוא יירה בה. אני לא הייתי כזה קיצוני, אבל הדבר האחרון שרציתי אז זה שיצוץ ילד. רציתי שהיא תפיל, אבל היא לא רצתה, ולהכריח אותה לא יכולתי. אז בסדר, קיבלתי את הדין. אבל ברגע שנטליה נולדה זה השתנה דרסטית. תוך יממה. ברגע שהיא הייתה, היא הייתה אישיות משל עצמה. כשמרתה נולדה, שבע שנים אחרי, אבידן בא לבקר, עמד ליד המיטה שלה ואמר, 'אז מה, החלטת להשריץ עוד ועוד ילדים?'"

     

    הרבה לפני שהמונח "משפחה אלטרנטיבית" נכנס לשימוש, הוויזלטירים הצליחו לתחזק מערך משותף, גם אם לא מאוד יציב, על פני שלושה בתים בתל־אביב, פלוס גיחות לחו"ל. מרתה נולדה בתקופה שבה גרו אתי ומאיר ויזלטיר בלונדון: "חזרנו ארצה עם אחות לנטליה. היא בדיוק הייתה בגיל שבנות אוהבות לשחק עם בובות, וזו הייתה בובה מוצלחת מאוד, שמגיבה".

     

    נטליה: "אנחנו אחיות לא כי שמו אותנו באותו הלול. זה היה סלף־מייד. ומרתה הייתה נוכחת גם כשאבא לא היה נוכח, זה לא מובן מאליו. הייתי לוקחת אותה אליי, והיא הייתה נשארת איתי. אפילו כשהייתי נורא קטנה, הצלחתי להחזיק אותה על הידיים. למדתי לבדוק את החום של הדייסה לפני שנותנים לתינוק. פעם זה השפריץ עליי והייתה לי כווייה מדייסה רותחת על חצי פנים".

     

    מרתה: "בזמן אמת זה לא היה מוזר שאנחנו קובעות ונפגשות לבד. לא היה משהו אחר. לאף אחת מאיתנו אין עוד אחים. זה היה שתינו, זהו, זו הקומבינה. אבל בדיעבד, אנחנו, כילדות, עשינו המון פעולות אקטיביות בשביל זה".

     

    נטליה: "זה היה יכול להתפורר, כי אנחנו כאילו 'חצי אחיות', אבל אני תמיד אמרתי, 'אין דבר כזה שהיא חצי אחותי'".

     

    בדרך כלל אנחנו לא חושבים על משוררים בוהמיינים כאבות למופת.

    מאיר: "אמא של מרתה הייתה נוסעת שלוש פעמים בשבוע לירושלים, לעבודה בטלוויזיה החינוכית. נעלמת לכל היום. אז מרתה הייתה עליי. הייתי שם אותה בתוך כיסא פלסטיק כזה, עם חגורה, ומניח על השולחן שלי בזמן שאני מתקתק. היא הייתה עושה כל מיני קולות, כי עוד לא ממש דיברה. הייתי כל כך רגיל לזה, שגם כשהיא גדלה היא הייתה האדם היחיד שלא מפריע לי כשהוא נכנס לחדר בזמן שאני עובד".

     

    מרתה: "מכונות כתיבה זה הסאונד של הילדוּת שלי".

     

    נטליה: "אני, למשל, העריסה שלי הייתה מגירה של שולחן כתיבה. ישנתי בתוך מגירת עץ מרופדת".

     

    מאיר: "לא הייתה לנו מיטת תינוקות בהתחלה, אז הוצאנו מגירה גדולה ושמנו אותה על שני כיסאות".

     

    נטליה: "הוא, אגב, מבשל מצוין. אני חושבת שחצי מהבישול שלי למדתי ממך".

     

    מרתה: "כן, יחסית לאבות אחרים שהכרתי בילדות. אבל זה לא בקטע של להחזיק את הבית. מדי פעם הוא מעמיד סיר".

     

    שירים לילדות נבונות ()

    מאיר: "יש הרבה אבות שחביתה לא ידעו לעשות".

     

    נטליה: "החביתה שלך מצוינת. חביתה וביצת עין".

     

    מרתה: "כשאבא עזב את הבית נגמרו הסנדוויצ'ים לבית ספר. תודה, שלום, פוראוור".

     

    מאיר: "אני הייתי עוסק בענייניי, אבל לפעמים הייתי קורא או כותב עד חמש בבוקר, ולפני שאני הולך לישון יורד למכולת - מכולות אז היו נפתחות מוקדם - וקונה לחמניות, שיהיה להן לקחת טריות לבית ספר".

     

    ממש עקר בית.

    מרתה: "זה אבא שבבית, עד שהוא לא היה בבית, כן?"

     

    מאיר: "אני רחוק מאוד מלהיות אבא מושלם. הייתי נוסע לכל מיני נסיעות. זה לא טוב. איזה מין אבא זה שפתאום הוא נעלם? לילדים המצב הנורמלי זה שההורה יהיה כל הזמן בסביבה, לא שהוא ייסע וישלח גלויות".

     

    נטליה: "לשנה".

     

    מאיר: "לא, זה לא היה שנה, באמצע השנה גם באת לבקר".

     

    נטליה: "זה היה שנה. נאמר שזה חודשיים וזה נהיה שנה. געגועים לאבא זה מוטיב קבוע כל הילדות שלי. אני זוכרת טוב מאוד מה זה געגועים חריפים, מה זה מכתבים שמחכים להם. אני לא אשכח שאתי תפרה לי בלונדון תחפושת של מלכת הלילה, וזה הגיע אחרי פורים. בסוף אילתרתי, התחפשתי ליפנית עם חלוק רחצה".

     

    מרתה: "הרבה פעמים הוא היה נוסע לחודש או לשלושה חודשים".

     

    וכשהיית חוזר, ניסית לפצות?

    מאיר: "אני לא חשבתי במונחים של לפצות. כשהיו לי צורך ואפשרות לנסוע - נסעתי. וכשהייתי - הייתי. לא היו לי ייסורי מצפון. כן היו געגועים. אהבתי אותן מאוד, אהבתי את הנוכחות שלהן. אהבתי לראות אותן ישנות לפני שאני הולך לישון, לפנות בוקר. כשאתה בלונדון אתה לא יכול לראות אותן ישנות. יש בספר שיר על ציפור בראש ברוש שכל היום מקפץ, מדלג - זה קצת שיר שהוא מחשבות על האבהות שלי".

     

    איזה מין מחשבות?

    "הציפור עומד בראש, מלא אנרגיה, מצייץ - בקיצור, עושה אמנות - אבל הקן לא בנוי. לא בנינו משפחה כזו בורגנית שדואגת לרקמה המשפחתית. הגוזלים שלי לא היו רעבים, והייתה בחיים הרבה שמחה, אבל לפעמים לא ראיתי אותן ועבר זמן. בנסיעה הארוכה שנטליה דיברה עליה, היא השתנתה במשך שנה בלי שאני אעקוב אחריה באופן יומיומי. לי ההסתגלות הזאת לקחה שלושה ימים, לנטליה קצת יותר".

     

    וכשכן היית בארץ, עד כמה היית נוכח ביומיום שלהן?

    מרתה: "הוא היה הולך לישון נורא־נורא מאוחר אז הוא לא היה קם בבקרים. אבל הוא היה לוקח אותי מהגן, כי אמא שלי תמיד עבדה. היינו יוצאים לסיבוב בתי קפה בדיזנגוף".

     

    מאיר: "עם כל מיני יאיר הורוביץ, מנחם בן, מנחם פרי".

     

    מרתה: "אני הייתי יושבת עם כולם בבית הקפה ומשחקת, מסדרת את המעמד של המפיות".

     

    זה משהו שאת נזכרת בו בחיבה או בהרמת גבה?

    "נורא אהבתי את זה. כשאת הילדה היחידה את אטרקציה. קטנה ומתוקה ובלונדינית".

     

    נטליה: "היינו ילדות שרגילות להיות עם מבוגרים. הוא גם אהב נורא ללכת ברגל, היה הולך המון, את כל העיר היינו חוצים הלוך חזור. וזה היה לרוץ אחריו בצעדים כפולים".

     

    מרתה: "היה הולך כמו רוח. הוא גם גבוה, אז את כל הזמן צריכה לעמוד בקצב".

     

    מאיר: "כשנטליה הייתה בכיתה א' היו לי שערות ארוכות - זה לא היה רגיל בתל־אביב - והייתי לא מגולח, עם ג'ינס וחולצה לא מפה, שהבאתי מלונדון או משהו כזה. לקחתי אותה הביתה ובדרך קנינו גלידה וישבנו לאכול על ספסל. נעצרה ניידת, באו שוטרים, צעקו לי, 'בוא הנה', 'מה אתה עושה עם הילדה הזאת', 'תביא תעודת זהות'".

     

    נטליה: "אני לא אשכח את הצעקות, 'אבל זה אבא שלי! זה אבא שלי!'"

     

    מאיר: "הם חשבו שאולי זה מבוים, אולי שיכנעתי אותה לענות ככה אם ישאלו. וזה נמשך. הם רצו שאבוא לתחנה, קראו לעוד ניידת עם איזה סמל או קצין, עד שבסוף הסמל־קצין השתכנע לרדת מזה ונתן לי לקחת אותה הביתה. אבל זה לא שהייתי אבא לגמרי תימהוני, אני לימדתי אותן לרכוב על אופניים".

     

    נטליה: "וגם להוריד בולים עם האדים של הקומקום מהמעטפה, ולשים באלבום".

     

    מאיר: "וגידלנו יחד כלב וחתול. אני לא חיפשתי לעשות להן סצנות".

     

    אני מניחה שלא התייצבת כהורה מלווה בטיולים שנתיים.

    מרתה: "לא טיולים שנתיים, אבל הוא היה בא לבית הספר. היו לי המון בעיות משמעת, ואמא שלי כל פעם הייתה באה ויוצאת בוכה. עד שפעם אחת היא הייתה בחו"ל, אז לא הייתה לאבא ברירה, והוא בא, התחיל לירות, הפחיד את המורה, ומאותו רגע כף רגלה של אמא שלי לא דרכה יותר בבתי ספר. גם לא הייתי לגמרי תמימה, ידעתי שהוא מפורסם".

     

    מאיר: "אחר כך בתיכון, כשהיו אומרים לה, 'אל תבואי בלי ההורים' - אני הייתי ההורים. פעם מרתה אמרה למישהו, 'אמא שלי מסכימה עם המורים; אבא שלי מסביר להם למה הם טועים'. הייתי אומר להם, מרתה היא בן אדם עם היגיון. אי־אפשר לחלק לה הוראות, צריך לנמק לה בצורה אינטליגנטית. היא באמת הייתה ילדה שאפשר לדבר איתה בהיגיון".

     

    מרתה: "אבל גם באמת הייתי מפריעה".

     

    דרשו מכן כילדות להיות מפוכחות? בוגרות?

    נטליה: "אבא תמיד דיבר איתנו כאילו אנחנו אנשים מבוגרים. אני זוכרת, למשל, שהתנגדתי לניסויים בבעלי חיים, והיה לנו קן עם יונה, ואמרתי לאבא, 'מה היה קורה אם היו עושים על היונה הזו ניסוי והגוזלים היו נשארים בלי אמא?' אז הוא אמר לי: ואם אבא שלך היה נורא חולה והיה צריך לעשות ניסוי בשביל להציל לו את החיים? זהו, סתם לי את הפה. אני לא בטוחה שכל אחד היה אומר את זה לילדה שלו בגיל שבע. הוא סמך על זה שנבין את מה שהוא אומר".

     

    מאיר: "ובאמת הבינו. התפתחו שיחות ענייניות. מבחינת יכולת החשיבה, המוח של ילד מפותח בן חמש־שש עובד בצורה מרשימה מאוד. לפעמים יותר מאשר אצל חלק מהחברים שלי".

     

    מאיר ויזלטיר (צילום: עומר שוורץ)
    ישב עם הבנות בדיזנגוף. ויזלטיר בביתו(צילום: עומר שוורץ)
     

    עם שתי בנות ושלוש נכדות ("הנכדות שלי כולן מאוד עסוקות, אין להן זמן בשבילי. אנחנו מסתמסים, נפגשים מדי פעם בבית קפה"), ויזלטיר, בן 77, הוא מה שנקרא אַבּוּ אלְ־בַּנַאת. כמי שהתייתם מאביו בגיל צעיר מאוד, מדובר בשבילו במצב די טבעי. "אני גדלתי עם אמא, שתי אחיות מבוגרות ממני בהרבה, וסבתא. בכלל לא היו גברים מסביב. זו הייתה מלחמת העולם השנייה ברוסיה, וכל הגברים היו צריכים ללכת להיהרג בחזית. בשנים הראשונות גם הלכתי לגן, ומה היה בגן? גננות. גדלתי בעולם של נשים".

     

    לא צריך להישמר משום רצח אב.

    "אחר כך התחילה הצרה, שבא מחזר ולקח לי את אחותי הגדולה. הוא היה משיג שוקולד ונותן לי שוחד לפני שהיה לוקח אותה לכל הערב. עד אז אחותי הייתה נמצאת איתי בערבים ושרה לי, ופתאום לקחו לי אותה וזה מאוד הרגיז אותי. אני ממש זוכר את התחושה. וכשילד יתום זה או שהוא מוריד את הראש, או שהוא נעשה בעצמו פטריארך, מנהיג. היום זה לא קומפלימנט להגיד למישהו שהוא פטריארך, כי הפטריארכליות יש לה שם רע מאוד. בצדק".

     

    על מה הרוויחה הפטריארכיה את שמה הרע?

    "פחות או יותר על הכל. המשטר הפטריארכלי מושתת ביסודו על אלימות ועל מלחמה ועל הכנעת האחר. אבל אני הייתי פטריארך במובן הטוב של המילה. במובן של להוביל ולפתוח אפשרויות. גם לאחרים וגם לעצמך".

     

    יש שלב של התפכחות ביחסי הורים וילדים, כשההורים מזדקנים והילדים הופכים פתאום להיות אלה שדואגים ומטפלים.

    נטליה: "אני הרגשתי כבר בתור ילדה שאבא שלי, כמה שהוא גבוה, זה מישהו שברירי שאני צריכה להגן עליו, לדאוג לו. מאוד דאגתי, למשל, מזה שהוא מעשן".

     

    מאיר: "כן, זה הטריד אותה מגיל מאוד צעיר. היום אני בגיל שבו לפעמים יש באמת מה לדאוג. עכשיו אני בסדר, אבל היו לי כל מיני בעיות רפואיות בעשור האחרון".

     

    ב־2015 הוא אושפז בבית חולים עם בעיות לב. זה קרה שבועות ספורים אחרי מותה של ימפה בולסלבסקי, שהייתה בעבר בת זוגו של ויזלטיר וחברת נפש עד יום מותה. "זה השפיע עליי מאוד קשה, גם פיזית. אף אחד לא העלה בדעתו שהיא תלך ראשונה. לי ולימפה היה רומן במשך ארבע־חמש שנים, ואחר כך היא נהפכה מבחינתי מבת זוג לאחות. היינו מאוד קרובים, גם עם הילדות".

     

    מרתה: "היא נכנסה לחיים שלנו כשהייתי קטנה, והיא הייתה לגמרי משפחה".

     

    נטליה: "אמא שנייה. יותר מאתי. והיא גם הייתה הדבק במשפחה".

     

    מרתה: "היא הייתה נורא אמהית, ומצד שני, את כל הדברים הרעים אפשר היה לעשות אצלה. לעשן למשל. והיא הכירה טוב את אבא אז אפשר היה להתלונן אצלה".

     

    שנה מאוחר יותר, ויזלטיר אושפז שוב, הפעם בברלין. "היינו יחד בחופשה, נסענו לשמור על חתולים באיזו דירה, וביום השני פתאום אבא הקיא והקיא, קיא אדום לגמרי, אבל הוא היה בטוח שזה מפירות היער שהוא אכל באותו יום והלך לנוח", מספרת נטליה. "אני לא הייתי רגועה, אז הזמנתי רופא גרמני שלא הבין מילה באנגלית. כשהבנתי שזה דימום פנימי הזמנתי אמבולנס, ובדרך הוא כבר התעלף. שלושה שבועות היינו שם באשפוז כשהוא מורדם ומונשם. ומה שמדהים זה שגם בבית חולים, בטיפול נמרץ, ברגע שהוא מצליח לעפעף ולתפוס עט, הוא כבר כותב על מפית, על טפסים של בדיקות, כמה שירים".

     

    מאיר: "טיוטות".

     

    נטליה: "נו, 'טיוטות', תודה על התיקון. זה כמו לעמוד מול תופעת טבע ולומר 'וואו'. גם כשמסתכלים בו מקריא שירים ומדבר עליהם, על העוצמות שמצטרפות מההבעה, מהמילים, מהנוכחות - זה מרחיב את הלב. זאת גאווה. והוא גם באמת איש יפה ומרשים להסתכל עליו".

     

    אתה גאה בבנות שלך?

    מאיר: "אני מאוד אוהב אותן ומאוד קשור בהן, והן מאוד מעניינות אותי למרות שהן כבר לא בנות חמש. אבל מה זה גאווה? להיות גאה במישהו זה כלפי חוץ. זו לא צורה שבה אני מנסח את הרגשות שלי. גם אם את שואלת, 'האם אתה גאה בספרך האחרון?' אין לי תשובה על זה. אני אוהב אותו, אני מרוצה מכל מיני דברים שיש בו, אבל מה פירוש 'גאה'? שאני יכול להבליט את החזה כלפי המכרים? שאני יכול להגיד, 'ראו את בנותיי הנפלאות'? בשביל מה?"

     

    הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""הדבר האחרון שרציתי זה ילד": מאיר ויזלטיר הוציא ספר ילדים ראשון"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים